באותו יום חם בחודש תמוז, לפני שנים, אמא ואני עשינו דרך ארוכה ומיוזעת באוטובוס ישן, רק כדי לגלות שרחבת הכותל מתוחמת כמו קפסולה מבודדת. אישיות דיפלומטית רמת דרג מאיזושהי מדינה, בחליפה מגוהצת מדי וחיוכים מתוזמנים מדי, פסעה ברחבה. הקיר העתיק שהיה עד לחורבן, נאלץ להיות רקע לפוזות למצלמה, בזמן שאנחנו נשארנו מאחורי המחסומים.
לצידנו עמדה אישה זקנה שסיפרה שהגיעה מרחוק בשלושה אוטובוסים. היא התפללה ובכתה בכי חרישי ממיס לתוך הסידור שלה, על שהיא לא זכתה להגיע עד הכותל ממש.
“נו, באמת, גברת”, נשמע קול מאחורינו. זה היה שוטר שנשען על המחסום, משועמם ומזלזל. “אפשר לחשוב מה קרה. לפני כמה שנים הכותל היה בידיים ירדניות ולא ראיתם אותו ממטר. אז יאללה, יום אחד לא תתפללו פה. אפשר לחשוב…” והוא, שכנראה היה מנותק מאוד, הוסיף עוד כמה מילים מזלזלות שהייתי מעדיפה לשכוח.
הקשישה הרימה עיניים לחות ואמרה לנו: “גלות בין הגויים? זה שהכותל היה כבוש? זה כואב, אבל זה כאב חיצוני כמו שריטה על העור. אבל כשאנחנו, מבפנים, מזלזלים ומתחילים לבוז למה שקדוש לנו – זה כאב של חורבן הבית”.
השוטר השתתק והסיט את מבטו. פתאום מכשיר הקשר שלו נראה לו מאוד מעניין…
איך זה מרגיש כשאנחנו חיים בתוך הבית שלנו, בארץ הקודש, דוברים את שפת אבותינו, ודווקא פה הדבר הכי קדוש הופך להיות זר, מבוזה ומושפל?
היום י”ז בתמוז, ואנחנו לא בוכים רק על מה שקרה בהיסטוריה שלנו. אנחנו בוכים גם על חורבן ההווה, על החזית הכי מופקרת אצלנו, חזית הרוח, על הגלות הכי כואבת שיש, גלות השכינה. על התורה המושפלת ושם שמיים שמזולזל ברחובות.
התורה הקדושה ומצוותיה, נשמת אפינו שמסרנו עליה נפש בגזרות וברדיפות, באינקוויזיציה ובגטאות, נגררת לבוץ של פוליטיקה זולה. היא הופכת לשק חבטות באולפנים ציניים וסופגת זלזול ציבורי.
בתנא דבי אליהו רבה כתוב ש”כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל כבוד בית המקדש ועל ישועה שתצמח בקרוב, ועל כינוס גלויות, רוח הקודש בדבריו – ‘השם בקרבו את רוח קדשו’. מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמיים, אין צריך לא חרב ולא חנית ולא רומח ולא כל דבר שיהיה לו שומר, שהקב”ה משמרו בעצמו, ומלאכי השרת עומדין לו סביב סביב וחרבות ביד כולן ומשמרין אותו, שנאמר ‘רוממות א–ל בגרונם’”.
לכו ותסבירו את הדברים המרגשים הללו לאנשים רחוקים. על זה אנחנו בוכים, שהם לא מבינים את שפתנו ואת הערכים שהיו לנו לאורך כל הדורות…
הלוואי שנזכה כולנו בקרוב לקיום הפסוק “ושבת עד השם… ושמעת בקולו… ושב השם… את שבותך וריחמך… וקיבצך מכל העמים”.
