"לא תכתבי אף מילה על הממשלה שעומדת לקום?" שאלה אותי חברה ותיקה מהמערכת לפני יותר משבועיים.
"אוי, החמצה לאומית אם לא אכתוב", עניתי לה בחיוך, "יש מספיק מדורי אקטואליה מרתקים וטורי דעה פופולריים בחלקים אחרים של העיתון. חכמים וטובים ממני, אלופי העולם בשחמט מלכֵי המפלגות, מקום ראשון בשיבוץ סודוקו ח"כים, יעסקו בזה".
"אני יודעת שאף פעם לא התחברת לפוליטיקה, גם כשכתבת וסייעת בעריכת חדשות במשך שנים. אבל הפעם זה אחרת", הייתה החברה נחרצת.
נכון. היא צודקת. הפעם זה אחרת, ואין צורך בהסברים. כי הפעם זו לא פוליטיקה, זה הרבה מעבר לאג'נדה של ממשלה שחלקים רבים מהציבור מאוימים ממנה. ובעיקר זו גלות, כמו שמפרטת לנו גיטי מאירוביץ המחכימה ב'קו המשווה' השבוע, בשמה של המרואיינת.
על רצף הגלות הזאת קיבלנו לאחרונה עוד ניסיון – ממשלה שכזאת. אבל מה אנחנו – נשים בישראל, אזרחיות רגילות שלא מתחככות עם העולם הפוליטי – יכולות לעשות חוץ מלשמוע ולהיאנח, להתפלל ולקוות?
את התשובה קיבלתי השבוע, כשהייתי בקו אוטובוס שנסע בשכונת תלפיות הירושלמית. זה התחיל באירוע שגרתי של אם חרדית עם שני ילדים צעירים, שפינתה את הספסל לטובת זוג מבוגרים שאינם שומרי מצוות, כמו הרוב המוחלט של הנוסעים באוטובוס. הילדים, שכנראה חזרו מרופא שיניים מומחה, עמדו במעבר, ותוך כדי ייצוב עמידה בסיבובים ובעצירות, דנו עם אמא שלהם על המתנה המיוחדת שהיא הבטיחה שתקנה להם בסוף הטיפול המורכב שהם משתפים איתו פעולה יפה, למרות הסבל והכאבים.
"אם רק מתאים לכם, אני רוצה בבקשה שעון חדש, שחור כזה, כמו של גדולים", ביקש הילד.
"סליחה שאני מתערבת", קראה פתאום האישה שהם פינו לה את הספסל, והמשיכה בטון דידקטי מהוקצע: "שלושים ושמונה שנים הייתי מורה, ולא שמעתי ילד שמדבר בהתחשבות שכזאת! איפה אתה לומד, ילד?"
"זה בא מהבית", התערב בעלה והוסיף בעוקצנות מכוונת: "בתי ספר רק מקלקלים, הלא כן דרורה?"
המורה בדימוס נעצה בו מבט מתרה. האם נעה על מקומה בחוסר נוחות ולבסוף אמרה בשקט: "ברוך השם, מוסדות החינוך שלנו משתדלים מאוד לחנך כראוי וגם כולנו בבית עושים את המרב שאפשר".
וכאילו באותן שעות לא הרכיבו ממשלה בדציבלים שחורגים מהמותר בחוק הרעש, שאלה פתאום אישה מספסל הרביעייה הסמוך, אם הגברת יודעת איך מגיעים למתנדבות של 'עזר מציון' כי גיסתה צריכה משהו, בגלל התינוקת שלה שאושפזה. אם כבר היא נתקלת באישה חרדית נחמדה על הדרך, היא בטח יכולה לעזור. והאישה באמת התקשרה לברר.
ירדתי משם, מבינה מה נדרש ממני לפחות, כעת בצל הניסיון הנוכחי. אנחנו רק יכולים להיות יהודים טובים יותר, מקדשי השם במעשינו בכל מקום שאנחנו נמצאים בו. לאו דווקא במעשים הרואיים אלא בהתנהלות יום יומית, העיקר שיאמרו "אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה… ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו…"
שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו
חנה
