אי שם בשנות הנערות, כמה חברות טובות וצדיקות הזמינו אותי מייד עם רדת החשכה של י"ז באייר לשדה שמאחורי הבית של ציפי.
אלתרנו לנו פינה קטנה בין לשונות אדומות של מדורות ענק. קוששנו כמה זרדים וחגגנו על אש נמוכה עם כמה תפוחי אדמה שרופים וגיצים וניצוצות. הרגשנו שברגע זה המצאנו את האטרקציה הכי מדהימה שעשינו.
אחת האימהות של חברה מתוכנו, אישה נפלאה ומורה דגולה בסמינר, הופיעה פתאום. היא נכנסה לשטח האש שלנו ושאלה בקול דידקטי רך: "בנות יקרות, תגידו לי מה זה ל"ג בעומר?"
הסתכלנו עליה במבט של 'מורתי היקרה את בעצמך, סליחה ומחילה, אבל אנחנו ממש לא מבינות מה את רוצה'.
כמה מאיתנו דקלמו במבוכה את כל מה שלמדנו עוד מהגן, על היום שבו פסקה המגפה ושאר הטעמים. נזכרתי במה שאבא ציין בשבת בשם החת"ם סופר זצ"ל שכתב שביום זה ירד המן לראשונה במדבר, ולכן קבעוהו יום טוב, והמורה הגיבה ב"מעניין…" ארוך כזה ומשתהה ושאלה כאילו היא ליד הלוח: "ומה עוד?"
"זה יום טמיר ונשגב ששייך לעולם הסוד שאני לא ממש מבינה בו", משכה בכתפיה נעמי שתמיד התנסחה ברהיטות.
לא ידענו מה לעשות עם עצמנו בשיעור המאולתר, וייאמר לשבחה שהיא מיהרה לשחרר אותנו ממנו. "אני שמחה שאתן שמחות. תשמרו על עצמכן ותמשיכו לחשוב על היום הזה כמו שנעמי אמרה".
"אמא שלך התכוונה שלא מתאים לחגוג ככה", הייתה אחת מעשית ועמדה לכבות את מדורת השבט שלנו. פרץ ויכוח על ראוי ומתאים ולמה לא ולמה כן ומה זה קשור.
"היום לא היה מתרחש סיפור כזה", טענו באוזניי בנות צעירות. "שום אמא לא הייתה מתערבת ככה בחגיגות של הבנות שלה עם החברות, אם הייתה מרשה לה להשתתף בהן".
השנה נזכרתי בשאלה של אמא של ציפי: "מה זה ל"ג בעומר?"
חשבתי לעצמי שמאז יכולתי למנות עוד המוני סיבות. כבר למחרת הלילה ההוא קיבלתי עוד מושג למה שנעמי אמרה "יום טמיר ונשגב", כשראיתי את אבא מפהק, והוא סיפר לכולנו שגם השנה הוא לימד שיעור ארוך כמעט כל הלילה, וכמו שסבא זצ"ל היה נוהג על פי מנהגי הסוד, אנשים הדליקו במהלך הלילה נרות לכבוד אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב, רחל אימנו, רשב"י ובנו אלעזר, רבי עקיבא ותלמידיו וגם נר לזכרו של הרמ"א – רבי משה איסרליש של"ג בעומר הוא ליל פטירתו.
השנה עם השאלה ששאלנו במערכת מה זה ל"ג בעומר, מייד חשבנו על הדור הזה, שאך מתבקש שהקונוטציה שתעלה לכולנו יחד עם רבי שמעון-מירון, היא 45 הקדושים שעלו בסערה השמיימה בשנה שעברה, וזכרם של הנספים שליווה אותנו כל השנה האחרונה ויוסיף להדהד. כי האסון הכבד שטלטל את כולנו, הוא לא אסון שאפשר לדחוס למשפט אחד עם מספר כולל. זהו אסונם של עשרות משפחות וכל המעגלים הנלווים אליהם. כל אחד ואחד מארבעים וחמישה ההרוגים הוא עולם מלא בפני עצמו, שהותיר אחריו חלל עצום וכואב שיישאר מדמם עד שנזכה להיגאל.
הקדשנו לכך כתבה נוגעת ללב במיוחד של דבורי רנד אלופת הרגש, וגם תמצאו לאסון הבהובי זיכרון שונים במדורים נוספים כמו 'יוצרים לאור'.
בתפילה שנזכה לאש התורה מתוך שמחה, לאור הגאולה ולרחמים גדולים משמים.
