עשינו לנו מנהג קבוע. בשלושת השבועות, בכל ערב בזמן הארוחה, אחד הילדים מביא מדרש על בית המקדש בתפארתו ומספר עליו, וכולנו מדברים על מה ששמענו ומרגישים געגוע", שיתפה אותי אמא משקיענית.
"באחת השנים, כשיצאו לחופשה באמצע תמוז, המורה של הבת שלי נתנה להן פרויקט סוף שנה שקראה לו 'להתחבר לחורבן'", סיפרה אישה אחרת. "היא הסבירה שהמטרה של כולנו היא להצטער על חורבן בית המקדש ולבקש על הגאולה השלמה, ולכן ביקשה שכל אחת תתחבר לנקודה של חורבן שמתאימה לה ותכתוב עליה.
"היו בנות שהביאו מדרשים על חורבן הבית הראשון או השני, היו שהתחברו דרך סיפורי שואה ופרעות וכתבו עליהם וקישרו לגלות, והיו כאלה שבחרו לכתוב על בית המקדש בתפארתו ועל החסר הגדול.
"המורה סיכמה בדף ההקדמה לפרויקט שהמטרה היא שנרגיש בלב את החורבן, וכשנתאבל על בית המקדש החסר, נתפלל באמת לבנייתו בקרוב".
כששמעתי את התיאורים האלה התפעלתי ושוב הבנתי שאין כמו נשים צדיקות ויצירתיות, שבזכותן ניגאל.
מי שהמציא את חופשת יולי-אוגוסט לא ממש חשב על הלוח היהודי ועל כך שהילדים שלנו לא יהיו במסגרת לימודית מסודרת שתלמד אותם להתאבל על החסר ולהתגעגע לעתיד. זו המטלה שלנו, צעירים ומבוגרים.
שיתוף בנושא שתפס אותי, היה של חברה אהובה, שלצערנו חוותה אובדן נוראי. "בשנת האבל הראשונה תפסו אותנו שלושת השבועות בדאבל-כאב על הכלל והפרט", היא מתארת. "הרגשנו את חורבן הבית יותר מתמיד. ואז החלטנו, בעלי ואני, להתחבר לחורבן מתוך געגוע למשהו, כמו שאנו מתגעגעים ליקר לנו.
"התחלנו ללמוד באופן מסודר על בית המקדש בתפארתו. אני מודה ומתוודה שגיליתי עולם מופלא, ועד כמה שחשבתי שאני יודעת ומכירה, התחדשו לי דברים רבים.
"מתי קראתי מדרשים על יופייה של ירושלים בתפארתה ועל פירוט עבודת המקדש? יום אחד שיתפתי את הילדים בתיאורים ציוריים מעבודת הכהנים, מהרגע שהם שהיו עולים לגג ומכריזים שרואים את השחר העולה והגיע זמן הקרבת קורבן התמיד, דרך מעמד הדלקת הנרות, ריח הקטורת הנפלא שהגיע עד יריחו, ועד לקורבנות שכיפרו מייד על העוונות. אחד הילדים הגיב מייד: 'אוי, כל כך עצוב שאין לנו את זה היום. מתי כבר יבוא המשיח ונזכה לזה?' אז הבנתי שהצלחתי במשימה.
"הילדים עצמם התחילו לקרוא מדרשים. יום אחד בת השמונה תיארה איך אחיה הגדול הראה לה את פירוש רבנו עובדיה מברטנורא על מסכת אבות ה, ה המספר על 'עשרה נסים שאירעו לאבותינו במקדש', והתמקדה בנס ששמענו עוד מילדות: 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים'. הילדה תיארה לאחיה שצפופים זה מלשון צף על פני המים. היו כל כך הרבה יהודים שהגיעו לבית המקדש לקראת הרגל, שמרוב קהל רב הם היו נדחקים איש באחיו 'עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר', כפירוש ר"ע. דמיינו לעצמנו את הציפה של המוני יהודים באוויר, מרוב שלא היה מקום על הקרקע לכל כך הרבה זוגות רגליים ואת הנס העצום שעם כל זה, הם השתחוו רווחים. באותו יום התפללתי ממקום אחר 'ותחזינה עינינו בשובך לציון…'"
והיא צודקת, זה הא"ב של סיפורי החורבן. איך אפשר להתאבל אם אנחנו עדיין לא מבינים מה הפסדנו ועל מה עלינו להתפלל?
שנזכה כבר להתגשמות "כל המתאבל על ירושלים
זוכה ורואה בשמחתה"
