נשיאת נשק: הפקרות או זכות טבעית?

מדיניות ליברלית יותר בנוגע לאחזקת נשק תועיל לביטחון האזרחים

במהלך הפרעות שהתחוללו לאחרונה בערים המעורבות, הודיע צה"ל לחיילי המילואים כי נאסר עליהם לצאת מהבסיס כשברשותם נשק. בעקבות מחאה קשה, הן של חיילי המילואים עצמם והן של הציבור הרחב, בוטלה הפקודה, וחיילי המילואים הורשו שוב לצאת הביתה כשהם נושאים את נשקם האישי.

המקרים הללו אמנם נקודתיים, אולם הם מעלים שאלה רחבה יותר: האם נכון או לא להנהיג בישראל שימוש נרחב ומתירני יותר בכלי נשק על ידי אזרחים? האם מדיניות ליברלית בעניין החזקת נשק היא עמדה מוסרית יותר מהמדיניות ההפוכה? האם ביטחון הציבור ייתרם או יינזק כתוצאה מהנהגה של מדיניות כזו?

הדוגמה הטובה ביותר למדינה הנוקטת מדיניות מתירנית של שימוש בנשק היא כמובן ארצות הברית. התיקון השני לחוקה האמריקאית משנת 1791 קבע כי "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו". משכך, הפרשנות שהתקבלה בפסיקות בית המשפט העליון של ארצות הברית לתיקון השני היא, כי הוא מגן על זכותו של כל אזרח לשאת נשק. פרשנות חלופית ומצמצמת לתיקון טוענת שהוא מכוון לזכותן של מדינות ארצות הברית לדאוג לנשק זמין לתושביהן לצורך המיליציות שלהן.

כך או כך, אין מחלוקת כי מדיניות נשיאת הנשק בארה"ב מתירנית הרבה יותר מישראל. בעוד במדינות רבות בארה"ב ניתן לקנות נשק בסופר, בישראל יש צורך בבדיקת זכאות שנעשית על ידי המשרד לביטחון הפנים, לצד הצהרות בריאות, מטווחים וטפסים רבים שיש למלא עד לקבלת התשובה. באופן כללי, אישורי החזקת הנשק ניתנים במשורה.

כל אדם ברחוב יוכל להגיד למי שישאל אותו, כי בארה"ב תופעת הירי ההמוני בבתי הספר שכיחה הרבה יותר מאשר בישראל. כך למשל, בשנת 2019 לבדה אירעו 55 מקרי ירי המוני בבתי ספר בארה"ב, שעלו בחייהם של עשרות תלמידים ומורים. מתנגדי המדיניות המתירנית ביחס לנשק טוענים, כי האירועים הללו הם תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות זו. אמנם התומכים טוענים, כי הקשר בין אירועים מעין אלו למדיניות היתר השימוש בנשק אינו מובן סטטיסטית.

כך למשל, בעוד בטקסס נחקק בשנת 1996 חוק המתיר נשיאת נשק ליוצאי צבא בלבד, שהביא לירידה דרמטית ביותר של כ-30 אחוז במקרים מעין אלו, הרי שחוק דומה שנחקק במדינת אילינוי בשנת 1982 הביא לירידה זמנית בלבד, ולאחר מכן דווקא לזינוק משמעותי ולחזרה לשיעורים שהיו טרם חקיקת החוק.

בסך הכל, נראה שכל צד יכול למצוא סטטיסטיקות שמחזקות את השקפת עולמו. כאשר זה המצב, נכנס לתוך ה"וואקום" הסטטיסטי הדיון הערכי והמוסרי. אין ספק שלישראל אתוס שונה מארה"ב בתחום הנשק. בעוד שבארה"ב מדובר, על פי רבים מאוד, בזכות חוקתית, לצורכי ציד והגנה עצמית על נפש ורכוש, הרי שבישראל, ואפילו עוד בתקופת היישוב, השימוש בנשק מקושר בעיקר לסכסוך היהודי-ערבי, והאוחזים בנשק מזוהים, על פי רוב, עם כוחות הביטחון (מאז ההגנה ומשטרת היישובים העבריים בתקופת היישוב ועד צה"ל ומשטרת ישראל לאחר קום המדינה).

ייתכן, אם כן, שחלוקה חופשית של נשק למי שאינו נמנה עם כוחות הביטחון תפגע באתוס הישראלי של "מטריית ההגנה החמושה" שמספקת המדינה לאזרחיה באמצעות צבא העם. כך, "הפרטה" של השימוש בנשק עלולה להיראות כמו התנערות נוספת של המדינה מאחריותה לאזרחים.

מנגד, במהומות הדמים האחרונות הזדעזענו לגלות את אוזלת ידה של המשטרה, שחששה מספר פעמים להיכנס לאזורי המהומות והעמידה אזרחים במצבים בלתי נתפסים, כאשר רק נשק אישי יכול להצילם ממוות בלינץ'. "איננו יכולים להיות בכל פינת רחוב בכל רגע נתון", הייתה המנטרה הקבועה. ומי ערב לנו שסיטואציות דומות בערים המעורבות לא יחזרו בהסלמה הביטחונית הבאה, וכי ביצועיה של המשטרה יהיו טובים יותר?

נראה אפוא שהפתרון הוא בדרך האמצע, כלומר הגמשה של הקריטריונים לנשיאת נשק, בלי להגיע למחוזות ההפקרות של ארה"ב. המהומות בערים המעורבות וחוסר התפקוד של המשטרה מחייבים את ישראל לחשיבה מחדש בתחום החזקת הנשק. אם המשטרה אינה מסוגלת, בכוחותיה הנוכחיים, להגן על אזרחי המדינה, לא מוסרי למנוע מהאזרחים להגן על עצמם. אין כל מניעה שבישראל, אזרחים מיומנים בשימוש בנשק, בוגרי קורס קצינים ויחידות קרביות, או אזרחים הנמצאים בסיכון גבוה בשל מקום מגוריהם, ללא עבר פלילי, יצטרכו להתמודד עם הררי הבירוקרטיה הממושכים עד לקבלת האישור הנכסף. כך אי אפשר להמשיך.

• הכותב הוא מומחה למשפט פלילי ואזרחי, משרד עו"ד גדעון פישר ושות'