עו"ד אבי בלום
כ"ו אב התשפ"ג
הם מפוזרים במקומות שונים, האחד על פסגת הרי האלפים, האחר בנווה אטי"ב המבוצר, איש איש למשפחתו ולחופשתו. ראשי הקואליציה ביקשו לעצמם שבוע-שבועיים של מנוחה אחרי היציאה לפגרה, אבל לשופטי בג"ץ וליריב לוין היו תוכניות אחרות.
מחופשותיהם, הם חתמו בחצי קשב על ההצהרה שניסח שר המשפטים יריב לוין, האיש שנותר תמיד על המשמר, והחופשה היחידה שהוא מוכן לשמוע עליה, וללא הגבלה, זו הוצאתה לפגרה של הוועדה למינוי שופטים.
"אין לבג"ץ סמכות לבטל חוק יסוד או לקבוע שחוק יסוד ייכנס לתוקף בתקופה מאוחרת ואין לו סמכות לבטל את תוצאות הבחירות", הגיבו ראשי סיעות הקואליציה – בנוסח שהכתיב לוין.
מי שהעביר בשבועיים האחרונים מסר זהה, אם כי באנגלית ובאלגנטיות, הוא ראש הממשלה נתניהו שהעניק לא פחות מעשרים ושניים ראיונות לעיתונות הזרה (נכון למועד כתיבת השורות, והמצלמה בלשכה עדיין פתוחה). המוטו של ביבי שונה בסגנונו אך זהה בתוכנו: "אנו מכבדים את בית המשפט העליון, ובית המשפט העליון צריך לכבד את העיקרון של אי-התערבות בחוקי היסוד".
עם כל עתירה והחלטה נוספת, הולכת ומסתמנת המגמה שעל אודותיה הורחב כאן בשבוע שעבר. לראשונה בתולדות המדינה, מתכוונים שופטי בג"ץ לגעת גם בחוקי היסוד, שאותם הגדיר בשעתו נשיא העליון אהרן ברק כתחליף לחוקה.
השופט פוגלמן כבר סימן את המטרה, כשהבהיר בקולו בדיון שהועבר בשידור חי בסופ"ש שעבר, כי שופטי בג"ץ מוסמכים לדון בחוקיות חוקי היסוד. תת-מקלע עוזי, היה מי שכינה בכנסת, בסוג של השתאות, את המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, בתקופה שבה שימש יו"ר ועדת הבחירות המרכזית והקפיד לחתוך את הדיונים בהחלטות ברורות. אפשר לומר אם כן, שהכדור שירה פוגלמן, פגע בלב המטרה כבר בדיון הראשון, ושתיקתם (כהסכמה) של הנשיאה חיות והשופט עמית שישבו לצידו בהרכב, אמרה הכל.
כל החלטה נוספת על הרחבת ההרכבים בעתירות השונות, רק מוסיפה ומלמדת על כוונת הנשיאה להגדיל את בסיס התמיכה בפסילת חוקי היסוד. ומי שבונה על השופטים השמרנים שיוציאו למחנה הימין את הערמונים מהאש, מוזמן לקרוא את 'פסק-דין טבריה' שם ניתנה הכרעה פה אחד של כל שופטי ההרכב, שמרנים כאקטיביסטים, לדחות את תחולת החוק.
גם אם פסילת חוקי היסוד תיעשה בתחכום, בדרך של דחיית התחולה לכנסת הבאה לפי תקדים 'חוק טבריה', המשמעות תהיה ברורה: מהרגע שתינטל מהכנסת האפשרות לעקוף את פסיקת בג"ץ באמצעות חקיקה – הקואליציה תישאר ללא נשק בארסנל.
כששופטי בג"ץ יאמרו את דברם ויפסלו בדרכם את חוק הנבצרות ואת צמצום עילת הסבירות, לא יועילו ההודעות בעברית מטעם יריב לוין שינוסחו כהודעת ראשי הקואליציה, וגם לא הראיונות באנגלית של נתניהו. אם יעלה הכורת הבג"צי על חוקי היסוד, גם פסקת ההתגברות תתהפך בפסיקה. חיות שהתנהלה לאורך הקדנציה כנשיאה בזהירות, יחסית לקודמיה, נראית כיום כמי שאיבדה את הפחד בפרק הסיום של כהונתה, והיא נחושה להותיר מאחוריה מורשת.
ממשלת הברדק
איפה היו כל אותם שופטים שמדברים על שימוש לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת, כשבקדנציה הקודמת, 'חוק יסוד: הממשלה', הפך למשיסה? לא הייתה חקיקה פרסונלית, כמו זו שנועדה להדביק יו"ר מפלגה בת שישה מנדטים – לכס ראש הממשלה. אילו בג"ץ היה מיישם בקדנציה הקודמת את הדוקטרינה שהוא מחיל כיום על ממשלת הימין ודוחה את תחולת חוק החילופין המורחב לכנסת הבאה, ממשלת לפיד-בנט לא הייתה קמה. ואולי בפסקה האחרונה, טמונה לה התשובה בשלמותה.
הדיונים שנקבעו בקדחתנות ובהרכבים מלאים או מורחבים, יתקיימו בימים הנוראים שבין כסה לעשור, ובין יום הכיפורים לסוכות. תוצאותיהם עשויות להפוך את ממשלת ישראל ללא יותר מ'סוכת עראי'. נתניהו עצמו ישמע את ההחלטה בשעה שישהה בניו יורק וישייף את נאומו לעצרת האו"ם, היהלום שבכתר הופעותיו באנגלית, באותה זירה שממנה נעדר בשנה האחרונה, אחרי עשור כמעט רציף של 'נאומי איראן' – כשמאחוריו הרקע הירקרק של אולם העצרת.
ב-2020 שהיתי עם נתניהו כשעשה את דרכו לצידו של הנשיא דונלד טראמפ על מדשאות הבית הלבן, ובאותם רגעים, כמו טיל שיוט מדויק, קיבל את הידיעה על כתב האישום שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים. המילים הקשות שהשמיע אז "האיש עם העניבה האדומה", כפי שהגדיר עצמו, כלפי היועמ"ש מנדלבליט וצוותו, נשמעות כיום כמוזיקת רקע נעימה, בהשוואה לאמירות שנשמעות בתוך החדר נגד מה שנתניהו רואה כהתערבות פוליטית גסה של שופטי ביהמ"ש העליון.
הריאיון האחרון לרשת בלומברג שבו הבהיר נתניהו כי הצעד הבא, והאחרון של הרפורמה, יהיה שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, נועד לאותת לשופטים, בסוג של מאזן אימה, כי גם לקואליציה נותר נשק בלתי קונבנציונלי בארסנל.
שאלתי את אחד מראשי סיעות הקואליציה שביבי רואה בו שותף אוטומטי, אם נתניהו או לוין התייעצו איתו בנוגע לצעדי התגובה העתידיים. "בערך כמו שהם התייעצו איתי לפני מסיבת העיתונאים של לוין", ניתנה התשובה.
המענה הזה, כך נדמה, משקף היטב את הפרטץ' של ממשלת הימין-על-מלא, מראשית דרכה. מרגע הכרזת תוצאות הבחירות, התהפכו להם היוצרות. הימין הגיע אל הבחירות מאורגן ומלוכד מול שמאל מפורק, אך מאז הקמת הממשלה, הצד השמאלי עובד באופן שיטתי, מאורגן וממומן, בעוד באגף ימין חוגג לו הברדק.
אין מחשבה אחת תחילה, אין משנה סדורה, נעלמה כלא הייתה לה הטקטיקה המבריקה שאפיינה את נתניהו בכל שנותיו. לא מדובר רק בסוס הדוהר יריב לוין שגורר את העגלה ולא מדלג על שום מהמורה, אלא לפני הכל, בראש הממשלה. אי אפשר להבין מה חלף בראשו של נתניהו כשמיהר לעלות על הפודיום רגע אחרי אישור 'חוק הנבצרות', כדי להכריז כי עד כה ידיו היו כבולות, אך מרגע זה ואילך הוא 'נכנס לאירוע'. בעגה התלמודית המוכרת כיום גם במחוזות המשפט הפלילי, זו הייתה 'הודאת בעל דין' בשילוב חסר היגיון עם 'הודעת בעל דין'.
מיותר לעשות הנחה לשופטי בג"ץ על הפרסונליזציה שבעצם החלטתם להחיל את כל התקדימים דווקא על ממשלת הימין, אך לנתניהו וליתר השותפים היה לכל הפחות 'אשם תורם' במצעד איוולת שהחל עם השבעת הממשלה, ורק הולך ומתעצם מהחלטה להחלטה, מתגובה לתגובה.
ברכת כהנים
ערב צום הרמדאן, קיבלה סיעת שס בירושלים בקשה לא פורמלית מהאגף הימני במועצה, לעכב את העברות הכספים, ביוזמת ראש העירייה משה ליאון, שנועדו להפעלות ייעודיות מטעם העירייה לימי הצום.
בחדר הסיעה ישב אז צמד הכהנים, סגני ראש העיר צביקה וחיים כהן. כיו"ר הסיעה ומחזיק תיק הכספים בעירייה, נדרשת חתימתו של צביקה כהן על כל העברה, ודי היה בהיעלמות שלו מהזירה כדי לעכב את התקצוב.
את האבסורד שבהעברת כספים לשבאב הערבי קל לצבוע בגוונים של זקיפות קומה יהודית, ועל הלך הרוח של הבייס הימני בבירה מיותר להכביר מילים. אך בעניין הזה, למרבה ההפתעה, שררה תמימות דעים בין הכהנים הבכירים בסיעת שס, כשחיים כהן נזכר בשאלה דומה שהובאה בשעתו לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אשר הגדיר את הסוגיה ככזו הנוגעת ל'פיקוח נפש'.
השניים הלכו ובדקו תחילה מול ראש העירייה משה ליאון ואנשי מערכת הביטחון, מהו האינטרס הבטחוני של תושבי הבירה, ובמילים אחרות: אם עצירה של העברות הכספים, תביא לשקט או להתפרעויות ברחובות.
אחרי ששמעו חוות דעת ברורה ולפיה התקצוב יביא תועלת ולא נזק, קיימו הכהנים שיחה עם שניים מחברי מועצת חכמי התורה, הרבנים הגאונים רבי משה מאיה ורבי ראובן אלבז. תשובת החכמים הייתה חד משמעית – יש לאשר את התקציב – והיא נסמכה על שני נדבכים. האחד, מדובר בחשש פיקוח נפש, הואיל ואין ספק כי השעמום יוביל לשפיכות דמים. השני והמעניין יותר: היות שתושבי מזרח ירושלים משלמים ארנונה לעירייה, מחובתה של הרשות המקומית לדאוג כי יקבלו את המגיע להם בדין ולא בחסד.
ראש עיריית ירושלים משה ליאון מזוהה באופן מובהק עם מחנה הימין, אבל התזה שלו מראשית הקדנציה, כפי שבאה לידי ביטוי בולט בתקופת הרמדאן, ובתמיכת החרדים, הייתה ברורה: עדיף להעסיק את בני הנוער שצמים ביום וערים בלילה בהפעלות מטעם העירייה ולחסוך בכך שוטטות ברחובות בחיפוש אחר פעילויות יצירתיות. צביקה כהן חתם על ההעברות לבקשת ליאון, ובמבחן התוצאה, צום הרמדאן בשנה החולפת היה השקט ביותר זה עשור בגבולות ירושלים, חרף כל ההתראות המוקדמות.
כאשר משה ליאון שמע השבוע על כוונת שר האוצר סמוטריץ' לעכב את העברות התקציבים הייעודיים לערבים – לרשויות הערביות ולאוניברסיטאות בירושלים, הוא נחרד ויצא בחריפות נגד ההחלטה. להצהרות והחלטות של ראש עירייה שמתמודד לקדנציה נוספת בחודשיים שלפני הבחירות, מקובל להתייחס כאל חלק מתעמולת הבחירות. רק שבמקרה הזה, המסקנה צריכה להיות הפוכה. ערביי ירושלים שמחרימים את הבחירות, הם מחוץ למשוואה. לליאון לכאורה יש בעיקר מה להפסיד מקריאת תיגר חזיתית על החלטת שר האוצר שמזינה את היצרים הקמאיים של הבייס הימני. במקרה הזה, ליאון קיבל החלטה אמיצה, ללכת נגד הרוח ולהתנגד פומבית למהלכי שר האוצר.
ליאון היה הראשון שזיהה את הסכנה אך לא האחרון. בעמדתו שלא לעצור את התקצוב של הערים הערביות וערביי מזרח ירושלים מצדדים גם גורמי הביטחון, שרי הקבינט המתונים, שרים בליכוד ובשס, ראש המל"ל צחי הנגבי ויו"ר ועדת הכספים משה גפני. גם נתניהו שסמוטריץ' דיבר בשמו, מתנער מההחלטה, אם כי אצל ביבי ההתנגדות והתמיכה יכולות כידוע לדור במקביל בכפיפה אחת.
ההחלטה הזאת, אחת מני רבות, שנעשתה ללא דיון מוקדם עם יתר החברים ובשליפה של שר האוצר, ממחישה עד כמה ממשלת הימין-על-מלא, מתפקדת כגוף שאיבריו אינם מחוברים למוח אחד, או למוח בכלל. לא אנושי ואפילו לא כזה העשוי מבינה מלאכותית.
ועכשיו תארו לעצמכם מציאות אלטרנטיבית, שבה שרי הימין יושבים וחושבים כיצד לצאת מהפלונטר ולחדש את האמון הציבורי. המפתחות הרי מצויים בידי שר האוצר, שרק צריך להכריז על קידומה של 'רפורמת צמצום יוקר המחיה' על פני כל רפורמה אחרת.
במקום להיאבק במגרש שמארגני המחאה – בשותפות המונופולים והחברות הגדולות במשק – בחרו עבור הממשלה, הקואליציה יכולה הייתה, ועדיין מסוגלת, לנהוג כריבון ולבחור מגרש אחר, תוך הכרזת מלחמה על הקרטלים ועל המונופולים, פתיחת השוק לתחרות ומתן היתרים גורפים לענף הייבוא באמצעות הסרת מכסים – ולא רק של ענף החלב לחלונות זמן מצומצמים של שלושה חודשים. בסל של שר האוצר בעל הראש היצירתי, יש עוד אלף ואחד סעיפים שעל קידום כל אחד מהם, הציבור הרחב שנאנק תחת יוקר המחיה יעמוד וימחא כף לממשלה, במקום להזדהות עם תנועת המחאה.
למרבה הצער, ופעם אחר פעם, בכל משרד וכמעט בכל תחום, מתקבלות החלטות גחמניות, ללא תכנון ובעיקר ללא שיתוף פעולה. כך, מיום הקמת הממשלה לא חולף שבוע בלי שאחד משרי הממשלה יעשה במו ידיו פיגוע תקשורתי. ומי שחושב שהמציאות הזאת מתרחשת אך ורק במשרדי השרים מהליכוד, 'עוצמה יהודית' ו'הציונות הדתית', מוזמן לעבור לפסקה הבאה.
גיס חמישי
החודשים אב-אלול התשפ"ג, פלוס תשרי התשפ"ד, אמורים היו להיות בבחינת השקט שלפני הסערה, החום שיקדים את הסופה. החרדים כבר נענו לבקשת נתניהו להעביר את כל הליכי חקיקת הגיוס למושב החורף הבא, מתוך הבנה שחקיקה בקריאה ראשונה בלבד בשלהי מושב הקיץ, תאפשר להעלות את החרדים על מוקד המחאה במהלך שלושת חודשי הפגרה. "נרדים אותם ובינתיים נתכנן הכל כמו שצריך", הציע נתניהו, והחרדים זרמו, כמו טפטוף נחלי הצפון בבין הזמנים אב. לא בחדווה אלא מחוסר ברירה.
הדרישה החרדית הייתה למצות את ימי הפגרה כדי להתקדם ולמצוא נוסחה מתוחכמת, והרושם שנוצר היה כי יש בהחלט נקודות השקה לפלונטר הפוליטי-משפטי. שר האוצר סמוטריץ' אמור היה לאשר את מקורות המימון, והיועצים המשפטיים במשרד הביטחון אמורים היו לקדם בהתאם את ניסוח חוק 'יוקרת השירות', שיקפיץ דרמטית את שכר משרתי החובה, ויעניק להם שורה של הטבות לאחר הפרישה.
באשר לחקיקה של 'פסקת התגברות' בצמידות לחוק, הסיכום מול נתניהו היה, שלאחר ניסוח החוק במהלך חודשי הפגרה, אם תתקבל במהלך החקיקה חוות דעת משפטית שתניח כי החוק לא יעמוד במבחן בג"ץ, תחוקק בצידו, ולפני שהעניין יגיע לבג"ץ, 'פסקת התגברות' ייעודית. הסיכום הספציפי הזה, נועד להימנע מחיכוך יתר שייווצר באמצעות קידום חקיקה עוקפת בג"ץ שתקודם בדיעבד. הנחת העבודה הייתה שאם ייקבע מראש בחקיקה שהחוק 'אינו בגיץ', שופטי הבג"ץ יימנעו מלקדש מלחמה על פסקת ההתגברות היחידה שאושרה, כחקיקה יחידה.
אבל גם כאן, כשנדמה היה כי לכל הפחות בסוגיה אחת, שחשובה כל כך למגזר החרדי, יש תיאום עמדות ועבודה סדורה, באה החלטה אחת פזיזה ונמהרת והפכה את כל הסיכומים לבדיחה. על השאלה מי הורה על הנחת 'חוק יסוד לימוד תורה' על שולחן הכנסת ביום האחרון של כנס הקיץ, הדעות ב'יהדות התורה' נותרו חלוקות. מה שבטוח הוא, שלא רק שרי שס לא היו בתמונה. גם שני השרים האגודאים, פרוש וגולדקנופף, וכך גם סגן השר מקלב מ'דגל התורה' – למדו על ההכרזה מהתקשורת, ולא דרך סיעור מוחות מוקדם בחדר הסיעה.
גולדקנופף, מקלב ופרוש, שפרשו מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, אינם חברי כנסת ולכן גם לא חתומים על הצעת החוק. מי שכן חתומים כמגישי ההצעה, אלה חברי הכנסת גפני, אשר, פינדרוס וברוכי מדגל התורה, ולצידם אייכלר, טסלר ומשה רוט מאגודה. אך שימו לב לטוויסט בעלילה. מי שחתום ראשון על החוק, בראש הרשימה, הוא דווקא אחרון הח"כים משה רוט, והוא גם האיש שמלשכתו יצאה ההודעה המזיקה, הנמהרת והמיותרת על הנחת החוק.
הפליק-פלאק לאחור של יהדות התורה, לא הצליח להחזיר את הסוסים – החמורים, במקרה הזה – לאורווה. חוק יסוד לימוד תורה ננעץ כסיכה בבלון, ואיתו התפוצצה גם מעטפת הפגרה שאפשרה הגעה להבנות בשקט וללא הפגנות.
במחנה הממלכתי מיהרו להציג תוכנית משלהם, ושני הרמטכ"לים לשעבר, גנץ ואיזנקוט, שיש להם עדיין יד וגם רגל במשרד הביטחון, גרמו לכך שהיועצים המשפטיים במשרד הביטחון נסוגו לאחור. נתניהו עצמו כבר לא משמיע את אותן הבטחות על העברת 'פסקת התגברות' תוך כדי החקיקה, במידת הצורך, ודומה כי כל מלאכת המחשבת שהושקעה במיזם החקיקה, ירדה לטמיון במחי הודעה אחת פזיזה, ללא תיאום ובלי להתייעץ תחילה, כמנהג הקואליציה בכל אורחותיה העקלקלים.
"את המוח שכחתי במחסן", התבטא בשעתו – באמרה שהפכה לפנינת לשון – הח"כ מהליכוד יחיאל חזן, אביו של אורן חזן ג'וניור, המתמודד בימים אלה על ראשות עיריית אריאל. הימין הישראלי עשה דרך מדהימה כשכבש את השלטון כנגד כל הסיכויים, אך מרגע ההגעה לפסגה, המערכות השתבשו כליל. למתבונן מן הצד נדמה, כי החלטת הממשלה היחידה שהתקבלה בתיאום מוחלט, מקיר לקיר, ביום הראשון של כינון הממשלה, היא לאפסן, למשך כל הקדנציה, את המוח במחסן.
