שואאיסטית
גילי היקרה, כשמגיע י”ז בתמוז, מתחילה עונת ‘הזכרת השואה’ השנתית. הביקוש להרצאות עולה, וספרים רלוונטיים ממלאים את המדפים בחנויות. ספרי הזוועה הקשים ביותר שמורים לתשעה באב. התופעה חוזרת על עצמה, בממדים מצומצמים, בשבוע שלפני עשרה בטבת.
מדוע צריך ‘לכלוא’ את השואה ב’כלא’ של ימים מסוימים בשנה, כשאירועיה יכולים לשמש לנו בית ספר לאמונה, ביטחון, עמידה בתלאות החיים והודיה?
לפני שש שנים נתקלתי בתופעה לראשונה. סיפרו לי, כי בבתי ספר ‘בית יעקב’ בארה”ב, יש קושי ללמד את נושא השואה. ההורים מצנזרים, חסים על הנשמות הרכות של הבנות. הדגם המעוות של אמא הליקופטר. בישראל, שמעתי, שבניגוד לעבר, אין קורסים להשתלמות מורות בתחום השואה, כי אין ביקוש לנושא.
מי כמוני כסבתא וכמותך נכדתי יודעות וחווינו, כמה חוסן וכוח אפשר לקבל מלימוד שורשי המשפחה ותלאותיה גם בשואה.
כשעולה על השולחן המונח 'בני הדור השני' – והיום כבר מדברים אפילו על בני הדור השלישי – הנושא הקלסי לדיון הוא נושא הטראומות והצלקות. אני לא שם. מעולם לא התביישתי בהוריי. להפך. ככל שאני מתבגרת אני לא מפסיקה להעריץ אותם על ששרדו.
לא תאמיני, הייתי כנראה בת שלוש כששאלתי את אמא למה היא לא מוחקת את השרטוטים שעל זרועה – משולש והספרות 48956 – הקעקוע מאושוויץ. היא התחילה לספר, בגישה הכי עכשווית – שליוותה אותה כל חייה – סיפורי עבר צבעוניים. מצוות 'זכור' הייתה אצל אמא אחת הסיבות המרכזיות להישרדותה: "שם הלכו רבנים, צדיקים, רבים וטובים ממני. הוריי שעלו עלי עשרת מונים. ילדים שלא ידעו חטא (בהם ילדתה הפרטית, אחותי הי"ד). למה הותיר אותי הקב"ה? לצד התפקיד המרכזי של השארת שם וזכר למורשת המפוארת, גם כדי לזכור ולהזכיר".
הזיכרון לא היה רק שימור הפרטים הטכניים של הסבל, שגם אותם מצאתי אחרי פטירתה בכתובים. את הכי נוראות לא סיפרה לי. זו הייתה תחושת השליחות להעביר הלאה את הרוע של עמלק ואת הייחודיות של "אתה בחרתנו", כדי להמשיך תמיד לניצחון האמיתי – האמונה שנצרבה באש התופת.
רק לאחרונה הגיע אלי מכתב שכתבה אחרי השחרור באידיש לרב פנחס הכהן לוין זצ"ל, מקים הסמינר הישן בירושלים, ידיד של אביה – סבא שלי החסיד ר' הרשל שרפהרץ הי"ד.
"השם יתברך יעזור שתהיה לנו הצלחה ראויה במעשינו, כי לדאבון לב סחף העולם החילוני את החלק העיקרי של היהודים הניצולים. אלא שאנו בטוחות בניצחונו של ה'תורה ייד'" (יהודי של תורה).
כל מי שהיא בת דור שני ושלישי ורביעי יכולה לתרום לניצחון הזה.
חשבי על היכולות שהנחילו לנו. מהי מצוות כיבוד הורים, בלי שראינו את הוריהם ואפילו לא תמונות שלהם. צעירים שלא הצילו את עצמם כי רצו להישאר עם ההורים. התבונני סביבך כמה יכולים בנות ובני הדור שלך יקירתי, לשדרג את קיום המצווה.
למדתי על הנתינה תוך סכנת נפשות. סבתא רבתא שלך נשארה ברוסיה כדי שאפשר יהיה לחבר את אחיה כתאום ויוכלו לצאת ממסך הברזל ליפן ולהינצל. הוא לא שכח זאת לעולם. “זה החינוך שקיבלנו, לעזור תמיד לאנשים, לא משנה המחיר”, ענתה פרל בניש ז”ל מחברת ‘הרוח שגברה על הדרקון’ כשנשאלה איך השקיעו כל כך הרבה בהצלת אחרות.
כל מי שעומדת היום בתקופת שידוכיה, יכולה ללמוד מהן פרק שלם בהקמת בית בישראל, על הבחירה המושכלת בין עיקר לטפל.
הוריי הנחילו בי את הכבוד ליהודי באשר הוא יהודי, ואת הכבוד לאדם באשר הוא ברוא אלוקים. האמרה ”באושוויץ כולם בערו אותו דבר” הייתה אמרה חביבה על אמא שלי.
כמו רבים מאיתנו אני קרויה על שם סבתא שלי שנרצחה בטרבלינקה, אבל מעולם לא חשתי ולא הייתי נר זיכרון. לאבא ולאמא הייתי תרועת ניצחון.
אני בת דור שני גאה מאוד. הוריי לא בחרו להיות בתוך האש וגם לא להפוך לאודים מוצלים ממנה. אני מעריצה את יכולתם של אבא ואמא להינשא ללא הורים וכמעט ללא מודע וקרוב, להשתקם יחד ולכבד איש את ההיסטוריה הפרטית של רעהו. הם איבדו ילדים קטנים – אבא בן ובת ואמא בת, ועם זאת מצאו את הכוח להתנער כמו עוף החול האגדי, להביא חיים חדשים לעולם ולקוות, להשקיע בי את כל כוחם ומאודם, לעבור איתי ילדות תוססת בגילים שבהם כבר היו אמורים לגדל נכדים וליצור ביחד בית של צחוק ושמחת חיים, תקווה ומבט קדימה יחד עם שתיקות וזיכרונות.
היכולות שלהם עזרו ועוזרות לי כל ימיי לעמוד בזמנים קשים, במלחמות, באבל של הכלל ושל הפרט, להילחם בנחישות להצלת האחר, כי אם הם יכלו גם אני יכולה ולהודות על הקיים. איזה 'מזמור לתודה' יש בפי לומר כשאני מסתכלת בך, נשמה שלי, בבעלך, בילדייך ובכל בני ובנות משפחתנו.
כשביקשתי ברכה שאזכה לקדש שם השם אמרה לי הרבנית קנייבסקי ע”ה: “את לא צריכה ברכה זו. כל ילד שנולד במשפחתך הוא קידוש השם”.
כשהגעתי לארכיון הלאומי האמריקאי בקולג’ פארק בארה”ב כדי לראות את האלבום המקורי, מתנת יום ההולדת של היטלר, שבו מונצחים בני משפחת אמא שלמדו תורה עד שגטו ורשה הובער מתחת לרגליהם, חיכה לי משמר כבוד. מנהל ספריית הענק בארכיון הלאומי האמריקאי בא להביע הערכה וכבוד לבת משפחה של גיבורים. כן, גיבורים לומדי תורה. אילו לא הייתי מכירה את הסיפור, הייתי זוכה לרגע הזה של קידוש השם? באהבה,
סבתא אומרת, סבתא יודעת
זכית אהובה שלי כמו כל ילדי הדור השני, השלישי, הרביעי, ויש כבר חמישי, ובתוך עורקייך ועצמותייך נוצקו חוטים של פלדה, של נחישות, של יכולת לעמוד בניסיונות החיים מכל סוג שהוא. לשמור ולייקר את האמונה בקב”ה. הפוטנציאל קיים. ירשת אותו ביושר. עובדה: הסבים והסבתות של הורייך והורי בעלך היקר, עמדו במבחנים הקשים ביותר של העם היהודי לדורותיו, יצאו מאמינים בני מאמינים, טובים לשמיים וטובים לבריות, והקימו דורות חדשים לשם ולתפארת. המימוש תלוי בך. “צרות לבבי הרחיבו”. המשפט “שרק לא תתנסי עד כמה הקב”ה מרחיב את הלב בצרות”, היה שגור בפי אמא שלי ע”ה. יהי רצון שתאמיני ביכולותייך בכל תנאי חייך. יהי רצון שלא תצטרכי להעמיד אותן במבחן האירועים הקשים של הפרט והכלל, אלא רק באתגרי השמחות.
