גילי יקרה,
"הילדים לא מפסיקים לריב", אמרת כששוחחנו היום בטלפון. שמעתי את רעשי הרקע ואת הייאוש והעייפות בקולך.
"אמא, הוא שוב לקח לי!"
"אמא!!! אני ישבתי קודם על הכיסא".
את קורסת אחרי יום עבודה קשה, והצעקות מוציאות מהכלים. "מה עושים, סבתא? איך מתגברים על המריבות הבלתי פוסקות שלהם?"
לאינטנסיביות הקורעת של מריבות אחים ואחיות התוודעתי אחרי שבגרתי, מה שחייב אותי להבין וללמוד. כי לי, כבת יחידה, לא היה עם מי לריב בבית. עינייך נוצצות למשמע דבריי, נכון? איזה כיף של שקט, את חושבת.
הייתי מוכנה לקבל גדודי אחים ואחיות גם במחיר מריבות, ולא רק בגלל הנסיבות הטרגיות שבהן נרצחו אחי ושתי אחיותיי הי"ד בשואה בילדותם, לפני שנולדתי.
כי אחים ואחיות הם מציאות של ברכה. בעלי משמעות מרכזית בחיינו. חברי קבוצת השווים שלנו. הם משמשים מנוע ומשענת. אנחנו משחקים איתם ונגדם, ובאמצעות יחסי הגומלין, הוויתורים, הבריתות והחוויות המשותפות, אנחנו לומדים את כללי היסוד של החיים בחברה, לוותר אבל גם להיאבק על שלנו ועל מקומנו. הם מי שמכירים אותנו באופן העמוק ביותר. והם, אחרי שילכו הורינו לעולמם, שלא תתנסי בכך, יישארו תמיד חלקת החיים המקורית הקטנה שלנו. העדים המלאים הבלעדיים לבית היוצר שממנו באנו, בית הורינו, למציאות חייו וערכיו.
את השיעור הראשון על מה שמתרחש מאחורי המסך של מריבות אחים ואחיות למדתי לפני שנולדו ילדינו.
התארחנו במשפחה עם שלושה בנים שהתנהגותם נראתה לי סטריאוטיפית מהספרים: הבכור בן העשר היודע, הבטוח בעצמו והשולט שמצליח לצאת בשלום מכל מריבה; האמצעי בן השבע המקופח הכרוני מבית היוצר של "אכלו לי שתו לי", המצטייר כיזם רוב ההתנגשויות, ויוצא מכל התנגחות מיילל ואומלל; והקטן עוד לא בן שלוש – עטור רעמת תלתלים זהובה, בעל עיניים כחולות גדולות מפיקות תום, מלאך תמים שכל ישותו אומרת "לא עשיתי כלום. הגנו עלי כי קטן ושברירי אנוכי".
קראתי בנחת על הספה בסלון. השלושה שיחקו בפינה, ולפתע הקטנצ'יק, מרשים בשטף דיבורו, החל להקניט את הבינוני, ללחוץ על כל הכפתורים הרגישים ביותר. הגדול לא התערב. הבינוני ספג וספג עד שלא הכיל, הרים יד והכה נמרצות את אחיו ופגע בפניו. התוצאה: קטנצ'יק פגוע, על הרצפה, שקוע בבכי תמרורים, ואם רחמנייה שהגיעה מהמטבח בריצה, בלי לדעת מה קדם למכה, זועקת "שוב אתה מתחיל איתו? אתה לא מבין שהוא קטן? שמכות מסוכנות?"
לפני שנולדו ילדינו הייתי משוכנעת שהבן או הבת הבכור ילוו את כניסת הצאצא השני במשפחה בריחוף מאושר בין עננים. מה ישווה לזכייה באח או אחות? כשזה לא קרה ובמקום ריחוף הגיעו גילויי הקנאה, והמריבות שיש בכל בית נורמטיבי, היה לי קשה מאוד לעכל איך החמיצו הקטנים שלי את האור.
עד שידידה חכמה הסבירה לי שיש לי כל הסיבות לשמוח. "אם לא היית מגלה בין ילדייך קנאה – אם המריבות, הייתה לך סיבה טובה לדאגה. מהו יסוד הקנאה והמריבות? המאבק עליכם – ההורים. על תשומת ליבכם ואהבתכם. מאבק אנושי היסטורי, שעלול להוביל לתהומות – ראי את סיפור יוסף ואחיו – ויכול גם לבנות. קבלת מריבות כמציאות נורמלית, מקילה על ההתמודדות איתן".
לבניית רוח צוות דרכים רבות, כמו להדגיש תמיד את האהבה לכל ילד וילדה, לא לשכוח שימוש מסיבי ביצירתיות, לסגור מריבה תוך הסטת תשומת הלב לנושא אחר, לדעת להתמודד עם הילדים שהגיעו לעולם עם עורך דין מובנה, ולא לשכוח להשתמש בסמכות ההורית להפסקת סכסוכים.
והחשוב מכל – להתפלל לבורא עולם ושוב להתפלל. מכירה את הפתגם "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות"? באידיש זה נשמע טוב יותר.
יהי רצון יקירתי, שמריבות ילדייך תישארנה מריבות הילדות על טעמן המיוחד, גם כשהן מוציאות מהכלים, וחלילה לא תזלוגנה לגילים מתקדמים. מריבות בין אחים ואחיות בוגרים עלולות להפוך מהר מאוד לטרגדיה מפלגת, הרסנית ופוצעת. נתפלל שהאחווה תשרה בין ילדייך למרות כל ההבדלים כל ימי חייהם.
עוד נשתמע,
באהבה,
סבתא אומרת, סבתא יודעת
לקח ראשון – מריבות של אחים ואחיות הן לא מה שהן נראות. אנחנו חשופים לרוב רק לקצה הקרחון. כל התערבות רק מחמירה את המצב.
לקח שני – הורים לא אמורים לנהל קמפיין חיסול מריבות בכל מחיר. האתגר האמיתי: בניית אחווה משפחתית ורוח צוות. במריבות עצמן להתערב במינימום. גם כשמדובר בצרחות אימים. "מתערבים רק כשיש דם, לטיפול והפרדת כוחות", יעצה לי ידידתי החכמה.
