סגולת הדחייה

תפילות בלי תאריך, קושיה בלי שם וברכה בלי יד יכולים ללמד אותנו להעריך את הדברים הפשוטים

אם אתם לא מכירים את סגולת השעה הרביעית ביום הרביעי בחודש השלישי, אז זה הזמן שלכם לאתגר את עצמכם בדבר הבא בעולם הישועות.

עת רצון היא הזדמנות מיוחדת, שיכולה בהתמקדות לא נכונה להפוך לתקלה חלילה.

השל"ה הביא את התפילה המופלאה להצלחת הילדים, כתב שהיא מתאימה לאומרה בכל עת, ובפרט בערב ראש חודש ועוד יותר בערב ראש חודש סיוון שבו ניתנה תורה. אבל תאריך השיא גרם לאנשים מסוימים לקחת את התפילה המיוחדת הזו, שמתאימה באמת לכל שעה, לכל דקה, ולהפוך אותה למצוות היום פעם בשנה בדיוק וחסל.

מחז"ל ועד ה'שולחן ערוך' הביאו את החשיבות של אמירת 'פרשת המן', בשל הרעיון הכי לא 'סגולי' – שאדם יקרא את הפרשה המנערת הזו ויבין ויאמין "שכל מזונותיו באים לו בהשגחה". לימים גילו כי ישנה גם עת רצון, בחודש השלישי ביום השלישי בשעה השלישית, והפרשה הזו, שכוחה רב בכל עת, הפכה מנוקזת לשעה אחת בשנה בלבד.

אנשים רצים בימים הללו להספיק מהר מהר, לפני שיעבור הזמן, משל ההגרלה הגדולה בעוד רגע חולפת. ומשעבר הזמן הרי הם גונזים את פרשיותיהם ותפילותיהם עד לשנה הבאה. אלו נושמים לרווחה שהספיקו, ואלו עצבים שהחמיצו.

חז"ל מביאים כדוגמה לרעה את המונח 'עיון תפילה', שבו המתפלל בכוונה (כמו בעת רצון) נוטע בעצמו תחושה מוטעית שהנה הנה הפעם זה היה כמו שצריך ולכן השם בוודאי חייב לשמוע לתפילתו. אבל כאן הפליגו אפילו רחוק יותר, שהרי גם האדם המאמין ביותר עלול ליפול בטעות האיומה, שהוא מרגיש כאילו הבורא אינו מקשיב עוד, חלילה, מעבר לחלון הזמנים הללו.

משם בא הרעיון לסגולת הדחייה.

'פרשת המן'? יום לפני, ובעיקר יום אחרי, ה'זמן'. תפילת השל"ה בכוונה?! יומיים אחרי התקדש חודש סיוון (כן, כמובן שגם לפי גישה זו 'מותר' ורצוי להתפלל גם בעיתות רצון כמו בכל עת, כמה שיותר).

ופתאום עולם שלם קם לתחייה. המילים קיבלו משמעות, ההרגשה התחדדה. ריבונו של עולם עדיין מקשיב לתחנונים שלך להצלחת הילדים, גם ב'סתם יום'. הוא נמצא שם ואפשר להאמין בו שהוא ורק הוא מפרנס אותך גם בשעה הראשונה וגם בשביעית. גם ביום רביעי וגם בחודש השמיני. אפשר להתפלל בדבקות מוחלטת גם בערבית של חול אחרי סגירת ארון הקודש בנעילה, כשהכל מרגיש כאילו שערי שמיים ננעלו.

עכשיו, רגע לפני שאתם הודפים את העיסוק בקושיה הידועה על חנוכה שכבר מיציתם את הזכרת שמה, דווקא עכשיו הזמן להצטרף למועדון סגולת הדחייה ולהביט היטב על תירוצו המעורר של הסבא מקלם, שמעניק מבט אחר על כל החיים.

מלחמות וקרבות, אומר היסוד של המהר"ל מפראג, הם דבר שתמיד תוכל להסביר בסיפורי מורשת קרב איך היית גיבור גדול, לא משנה שהניצחון שלך בלתי הגיוני. כך גם יכול היה להיות בסיפורי ניצחון רבים לעומת מעטים. אבל אז הגיע הנס העל טבעי של השמן, נס מובהק שגורם לנו לפקוח עיניים ולהבין שממילא כל סיפורי המלחמה הם בזכות מלך העולם המנהיג את זירות הלחימה בידו, ברצותו ננצח ויהי מה וברצותו נפסיד גם אם פסגת הטכנולוגיה בידינו.

ומשם בדיוק לוקח הסבא מקלם את רעיון הנס לקצה השני לחלוטין.

אתם שואלים למה לציין את הנס גם ביום שבו לכאורה היה שמן שדלק באופן טבעי?! תהה הסבא והשיב: אנחנו לוקחים נוזל בשם שמן, שמים בכוס, מניחים פתילה, מוסיפים משהו שנקרא אש והופ! יש לנו משהו בוער ומאיר. עצרנו פעם להתפעל ממנו? חשבנו פעם על אותו אחד שאומר לשמן שידלק?

בחנוכה יש יום אחד שבו, בצל הנס הגדול, יש לנו הזדמנות לזכור להודות גם על הטבע שהוא בעצם נס מתמשך. מודים על השמן הפשוט שדולק, מקבלים מבט נכון על החיים.

זו בדיוק הסיבה שהרעיון הזה שווה קצת יותר מפסקול לדרשה במסיבת סופגניות.

הוא נכון ליום הראשון של חנוכה כשם שהוא מדויק לרגעים אלו ממש.

השנה, שעה שהיד התותבת של הרב עמיחי שינדלר מכרם שלום החזיקה ביציבות את הנר – פעולה שעליה התאמן החל מהרגע שיכול היה, אחרי שהתעורר מן התופת של שמחת תורה ההוא ללא ידו שתפסה בכוח את דלת הממ"ד, הוא עצם את עיניו ובירך 'שהחיינו' כפי שלא שמעתם מעולם. "זו התרגשות גדולה כל כך לברך שהחיינו", הסביר לי כבר אז, אחרי חנוכה הראשון ללא היד. "פתאום זה לא משהו שאתה ממלמל כמו שיצא לי לצערי בהרבה חגים. פתאום יש משמעות למילים. כן, החיינו! כן, קיימנו!"

יום יום הבורא מחיה אותנו, בכל רגע הוא עושה לנו נפלאות שאולי לא תמיד אנחנו מעריכים.

לא צריך חג או תאריך מיוחד כדי לעצור רגע, להעריך את קסם הדברים הפשוטים, את מה שיש לנו למרות הכל, ולומר תודה על ה'טבע' שבו אנו חיים, על הניסים –

על ניסיך שבכל יום עימנו

ערב ובוקר וצהריים.

פרק שירה

מֵאֵלָיו

גַּם אִלּוּ לִבִּי מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם

לְשׁוֹנִי נֶאֱלֶמֶת כְּשׁוֹבֵר גַּלָּיו

רַק כִּי אֶעֱמֹד נִדְהָם

לֹא כִּי מַשֶּׁהוּ מוּבָן מֵאֵלָיו

טוֹב, אוּלַי גַּם בִּגְלַל חֲרָדוֹת שֶׁל טִפְּשׁוּת

שֶׁאִם אֹמַר לְךָ תּוֹדָה וְדַי

אוּלַי אַתָּה פִּתְאוֹם תָּשִׂים לֵב פָּשׁוּט

שֶׁנָּתַתָּ לִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּי

רַק אָז אֲנִי מֵבִין שֶׁתִּהְיֶה, שֶׁהָיִיתָ

שֶׁאִם אוֹצָרְךָ פָּתוּחַ אַתָּה כָּאן

שֶׁהַכֹּל גָּלוּי, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא תָּהִיתָ

שֶׁמָּה שֶׁשָּׁבוּר לִי הוּא הֲכִי מְתֻקָּן

וַעֲדַיִן תִּשְׁמַע רַק אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים

שֶׁל שְׁתִיקוֹת, שֶׁל דְּמָמָה

אֲבָל הַפַּעַם אֵלּוּ רְגָעִים יָפִים

בָּם אֵדַע כִּי יֵשׁ וְאַף רֹב מִלִּים הֵן שְׁמָמָה