סדנת גמילה

במקום להתעצבן ולשרוף, אפשר להפסיק לשתות

התיזמון היה מדויק. בתיבת הדואר הופיע המכתב המפחיד ההוא, עם הסמל של חברת החשמל. יש גם הוראות מדויקות "לפתוח מכאן". אני עושה להם דווקא. קורע את המעטפה באמצעות הבוהן. נכון, זה קורע קצת את התוכן, אבל תאמינו לי שאין שום בשורה טובה בתוכן.

כשמתבוננים בזה, הטופס של חשבון חשמל, הוא גאונות פוליטית צרופה. אנשים רוצים לעשוק אותך. אבל הם באים בטוב. לפי ההיגיון כל המכתב הזה צריך להיות בין שתי שורות: "שלום אדון נכבד. הוצאנו מחשבונך, סך", כאן צריכים לעבור שורה ולכתוב במספרים ענקיים: 1,347.

הבעיה היא ששורה כל כך קצרה, נשמעת קצת בן-גבירית. מה גם שזה עלול לחסוך חס ושלום – איזה 300 עובדי מדינה שאינם אברכים חלילה. ולכן, אין ברירה אלא לעטוף את שורת המחץ – בטורים מבולבלים של מספרים, ומונחים: מע"ם, דמי שיכלול, תשלום ועד עובדים ועוד. זה הרי לא באמת משנה. אם תנסה לא לשלם, הם יטפלו לך בשאלטר. וברוב אדיבות יחייבו אותך גם ריבית.

אלא שבחודש האחרון הכל השתנה. אחרי שתי מערכות בחירות, כבר למדתי לקרוא את המספרים הקטנים. עלי לא יעבדו! יהודי שיודע לחשב את כל הגימלים בקלפיות של באר טוביה, ולדעת כמה מהם הצביעו בגלל השבת וכמה בגלל הכינוס של דגל – הוא לא אחד שדופקים לו מע"מ בלי הכרה!

וחוצמיזה שנגמרו החגיגות! עכשיו אנחנו בעלי בתים! טעות אחת קטנה, ואין קואליציה! אני אדרוש שיכניסו בספר התקציב את העניין הזה של פיצוי בעלי משפחות ברוכות ילדים – על כל טעות בחשבון.

למרבה הצער, מסתבר שהפקיד הזה – שעוד מעט יוצא לפנסיה תקציבית – צדק. המספרים נכונים, גם המע"מ. כמה פעמים אני צריך להתחנן שיכבו את האור בסלון באמצע השבוע. שוין, שיהיה, הכל משמים.

בתחתית החשבון אני מגלה את הגרף. כמה חיבה פיתחתי בחודש האחרון לגרפים. צבעוניים, מעוצבים, מופלאים. ממש מזכיר את ה'פירוש חי' על עירובין. כמה קווים שעושים סדר בראש. הנה תראו, כל קו מסמן חודש אחר. כמו המנדטים של אגודה, גם אצלי יש עליה תלולה. חסדי השם.

רגע אחרי שכל החשבון הזה הופך לכדור נייר מקומט שעף לפח בזעם, קשה שלא לחשוב עלינו. היהודים הפשוטים שכבר ארבע שנים עוצרים את החיים, מחשבים חשבונות שממש לא נוגעים לנו. מרכיבים קואליציות, מחשבים באדר-עופר, מודדים אחוזי חסימה – ובינתיים מונה החיים שלנו מתקתק. לא עוצר לרגע.

עוד לפני שהספקנו להתאושש מהבחירות החמישיות, הגיעו בחירות האמצע של אמריקה. גם שם היינו צריכים לחשב את ה'גל האדום' שנבלם, ואת החדש ההוא שאמור להביס את טראמפ. באופן אישי התחייבתי לעצמי שדי, ביום שלישי משביעים את הקואליציה – אני רק מוודא שגולדקנופף אומר: מתחייב אני! וזהו, אני חוזר לחיים שלי. מהיום והלאה, לפחות עד הקדנציה הבאה, אני עושה רק חשבונות שקשורים לחיים שלי. אפילו חשבון הנפש. זהו, מתחילים לחיות, ללמוד, לקרוא, להתעסק עם החיים עצמם, המשפחה.

רגע לפני שאני יוצא לדרך, מישהו מתקשר. הוא רוצה שנקבע שיחה חשובה: "זה דחוף!" כשאני מתעקש להבין מה הכותרת, הוא לא מבין:

"הלו, בן אדם, תתעורר, עוד פחות משנה בחירות מוניציפליות".

יודעים מה, במקום לדבר על פוליטיקה, בואו נדבר על משהו טוב. ויסקי.

מכירים את המשקה הזהוב הזה, המגיע בקבוקים מרשימים? המחיר שלו מטורף. כוסית 'לחיים' קטנה עולה כמו ארגז קולה זירו, כולל פיקדון הבקבוקים. ולא, אף אחד לא חושב להוריד את המחיר. מהסיבה הפשוטה, חלק מהעניין של הוויסקי, זאת העובדה שהוא יקר. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו ממנו.

ויסקי צריך לדעת לשתות. קודם מביטים בבקבוק. קוראים את הטיקט וזורקים מילים בצרפתית לאוויר. מוזגים, מרחרחים, עושים פרצוף חשוב, עוצמים עיניים, ורק אז לוגמים, ממששים בפה ורק אז נותנים את הציון: "שווה כל שקל".

בכל פעם מחדש, הטקס הזה גורם לי להתפתות. למזוג לעצמי, לעצום עיניים, לברך וללגום. אוי טאטע. בכל פעם מחדש, מספיקה שניה כדי להבין את הטעות. השפתיים וכל הגוף מתחילים לבעור. אתה רוצה לצרוח שהכל מגעיל ושזה מרגיש כמו צרבת של ארבעה פילים. שיביאו לך כוס מים ויכבו את השריפה. אבל במקום זה, אתה מסיים את הכוס, ולוחש בקושי: "לא רע".

הפסיכולוג הגדול ששם את האצבע על העניין, הוא הרבי הקדוש מפיאסצנה זצ"ל. בספרו המיוחד 'הכשרת האברכים' הרבי מקדיש קטע ארוך ומעניין לטיפוסי הוויסקי. אנשים ששואבים הנאה מסבל קטן. הם "מתענגים משתיית יי"ש דווקא חריף; או לטבול במקווה רותחת – שדווקא מזה ששורף להם בגרונם או בעורם הם מתענגים".

בדיוק כמו אלו, מאבחן הרבי, יש גם אנשים שאוהבים לצרוך תכנים חריפים. אנשים שאוהבים להקשיב לשיחות מוסר קשה ונוקבת. הם אוהבים את חוויית ההתעוררות עצמה. את הסערה שהיא גורמת. והם מסתפקים בחוויה עצמה, מבלי להתעורר באמת.

כשחושבים על זה, נראה שבעצם בכל אחד מאיתנו קיים הצורך הזה. כשרוצים למכור סיפור טוב, נהוג לכתוב עליו 'מטלטל', 'סוחט דמעות', 'מפחיד'. אנשים מוכנים לשלם למי שיגרום להם לעבור את התהליך הזה.

יש לעניין הזה גם הסברים ביולוגיים מעניינים. בלי להיכנס לשמות מסובכים, מתברר שאחרי כל תחושה של עצב או פחד, המוח שלנו דואג לאזן את עצמו באמצעות הפרשת הורמוני נחמה, שגורמים עונג מסוים. רובנו מעדיפים להשיג את ההורמונים הללו, גם בלי לחוות איזה אסון. במקום זה נעדיף לצפות בסיפור מטלטל או לקרוא טור מסעיר.

כאדם שעוסק לפעמים בכתיבה, אני חש את הדילמה הזו בכל פעם מחדש. אתה מתיישב לכתוב, והשאלה שעולה בך, נשמעת כמו שאלה של מלצר: ויסקי או ליקר שוקולד? מתוק או חריף? להצחיק וללטף, או לעצבן אותם?

לכל בחירה יש יתרונות. להיות מתקתק, זה נחמד ובטוח. רוב האנשים יאהבו אותך, יספרו לך שהם מתחילים את העיתון ממך. להיות חריף, זה מסוכן. רוב האנשים לא יפספסו אף מילה אחת. יגידו שאתה נועז, מקורי, חדשן – ולא פעם גם יבטלו מינוי בגללך.

מה שמוזר בעיניי, זה אדם שמבקש מהמלצר כוסית ויסקי, ואז נבהל כשהוא מרגיש עד כמה הוא חריף. הלו, זה ויסקי. השבוע, פנו אלי כמה צרכני ויסקי כפייתיים וביקשו שאמחה באיזה טיפוס שקורא לעצמו 'עצבני'. יהודי שעצבנותו אומנותו. אנשים מקשיבים לו צורח ומקלל ומתעצבן, וחשים עונג צרוף.

בקיצור, השבוע העצבני ירה צרור מילים שמאוד מאוד עצבנו. הוא דיבר מאוד לא יפה על קודשי ישראל. האנשים שפנו אלי, היו ממש עצבניים. טענו שחייבים לעשות הכל כדי לעצור אותו. הם מוחים ומשחררים מילים עוד יותר עצבניות. ואני רק שאלה:

תגידו, לא יותר פשוט להיגמל משתייה חריפה?

אורי אורבך ז"ל, עיתונאי חריף שלימים היה לשר מתוק ומשעמם, הגדיר פעם את הפסיכולוגיה של הציבור הדתי-לאומי. "מצד אחד יש לנו שיגעון גדלות, מצד שני אנחנו סובלים מנחיתות".

לא רוצה לעצבן אף אחד (בעצם כן, קצת) אבל ההגדרה הזו נכונה גם לחלקים מסוימים בציבור שלנו. הביטוי הכי בולט הוא בעיקר מול התקשורת החילונית. אינני סוציולוג מוסמך, אבל נראה לי שאחרי יותר מדי שנים של התמודדות עם שידוכים וס'פאסט נישט – פיתחנו איזה תסביך של 'מה יאמרו'.

מספיק ששדר או כתב זניח יפלוט כמה מילים שלא בכבוד, כדי שכולנו נפתח מבערים ונחוש שניצב מולנו גבלס בכבודו ובעצמו. אני מכיר אישית כמה יהודים שהסיבה שהאיצה אותם להצביע בקלפי, לא הייתה שבת ואפילו לא דגל, אלא איזה טיפוס לא חכם שזרק כמה מילים על חרדים.

ואפשר גם לחוש נחיתות מדאיגה. קצת כמו אמא לילד בעייתי, מגזר שלם נכנס לסטרס כשיענק'ל טסלר לא הצטלם עם הדגל. מונחים כמו "חילול השם" ו"הסתה" עפים באוויר. אפשר ממש לחוש את הפחד מהטמבל החילוני שיצייץ או יברבר משהו נגד.

ומול הנחיתות הזו, יש גם צד של שיגעון גדלות. להקות של מסבירנים שפושטים על האולפנים ומנסים להסביר לחילונים שבעצם תשלום מע"מ על כל טיטול של ילד חרדי הוא סטארט-אפ שמחזיק את הכלכלה העולמית. בכינוסי הניצחון, ח"כינו המרוצים מצחצחים גרונות ומתפארים בניצחון אברכי, איך הם זרקו את ליברמן במריצה; איך הם הולכים לטפל בחילונים, ואיך הם סיימו להתנצל.

ההיגיון, כמו תמיד, נמצא איפשהו באמצע.

הציבור החרדי לא זקוק לשום הסכמה משום שדר חילוני. כל ההיסטריה הזאת 'לענות להם', מיותרת ולא יעילה. אנחנו מחויבים לנהוג באדיבות ובהגינות. אבל לא, אנחנו ממש לא חייבים לשכנע אותם בצדקת דרכנו. זה בסדר שלא תסכימו איתנו, גם אנחנו לא מסכימים איתכם. מאוד לא מסכימים. תלמדו לחיות עם זה.

כבר יותר מחודש שאני מתגבר מלכתוב את הפסקה הבאה, מטעמי גילוי נאות וכו', אבל בעיניי – ר' יצחק גולדקנופף מביא עמו בשורה גדולה. לחרדים החדשים, כל מילה שיוצאת לו מהפה, גורמת לחץ ("איזה מיושן"; "לא מכיר את השפה"; "לא יודע איך לדבר עם חילונים"). אבל האמת שככה בדיוק דיברו אבותינו.

מצד אחד, אין בו שום זעם או כעס וזלזול בעומד מולו. הוא מגיע נינוח ובטוח. לא עוד איזה אח קטן ונחות שצריך להצטדק, אלא דוד עשיר ורגוע שממש לא מתכוון להתנצל ולהתייפייף מול הוד רוממות המגיש התורן. כי אין שום סיבה שיהודי חרדי ב-2022 לא יוכל להגיד בנינוחות את מה שהמגזר 'המיושן' שלו חושב על הכלכלה, על ליב"ה וכן גם על הצבא.

ואם הטור הזה עצבן אתכם, תשתו מים.