מילים של מעלה
יש לי תלמיד – שאני מנסה לשכנע אותו שאין צורך להיות מושלם. זו משימה לא פשוטה. אני יודע מראש שלא אצליח לבצע אותה בשלמות. הוא כן ימשיך לדרוש מעצמו להיות עד הסוף. פרפקציוניזם זה כנראה משהו מולד. הוא סובל מהתכונה הזו וגורם סבל לסביבה שלו. הנה סיפור שסיפרתי לו פעם, וזה רעיון שכולנו זקוקים לו:
הסוכנות החשאית של ארצות הברית כשמה כן היא, תפקידה להגן על האזרחים, על החוק, על הכלכלה, לאתר ולעצור מפירי חוק, אבל הכל חייב להתבצע בחשאיות. אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין במובן הפשוט של המילה. אין אפשרות ללכוד אנשים בעייתיים בקול רעש גדול. זה לא יצליח.
בבניינים הרבים שבאחוזת הסוכנות ובמרתפיהם יושבים טובי המוחות הגאוניים, אשר כמותם ישנם בודדים בלבד ברחבי יבשת אמריקה. הם אמונים עלי מציאת פתרונות מבריקים, פתרון תיקים סבוכים, גילוי עקבות של מתחמקים והבאתם לפני כס המשפט.
ואולם גם החכמים הגדולים ביותר לא יצליחו להשיג מידע אודות אזרחים כאלו ואחרים המתגוררים אי שם, אם לא יזכו לשיתוף פעולה של תושבים מקומיים. ככל שיהיה החוקר מתוחכם ומצויד בשלל כלים טכנולוגיים משוכללים, אין מתחרה למידע חי ונושם של שכנים המתגוררים סמוך לאותו בן בלייעל שאותו יש ללכוד ולהעניש.
ויהי היום, ונציג מטעם הסוכנות הופיע באזור ופרסם מפה לאוזן שמי שיסייע לסוכנות ויביא ללכידתו של טרוריסט מסוכן שלכאורה מתגורר באזור – יקבל מהסוכנות הפדרלית פרס בסך שלוש מאות אלף דולרים במזומן. איש לא נותר אדיש למשמע הצעת העסקה. אל מכשיר הפקס, שאף מספרו הועבר מפה לאוזן, זרמו מידעים רבים. החוקרים הפדרליים סיננו את הפונים ובסופו של דבר הזמינו כמה בודדים אל משרדי הסוכנות. הם נחקרו, ומתוכם רשמו לעצמם אנשי החוק כמה שמות ופרטים והבטיחו לשמור על קשר.
כעבור תקופה רעשה המדינה מהידיעה המרגשת על לכידתו של איש מסוכן, שבמשך עשר שנים היה לאימת המחוז. בודדים ידעו מה מסתתר מאחורי הלכידה. אותם סייענים הוזמנו בסתר אל המשרדים, ומשהגיעו לא הבינו השומרים מדוע מנחילים כבוד כה רב לכמה אזרחים פשוטים כל כך, עד שראשי הסוכנות בעצמם מקבלים את פניהם.
היו אלו אותם אזרחים שהובטח להם פרס כספי והם שיגרו באופן קבוע הודעות פקס ובהן מידע שקירב את אחת היחידות המובחרות של הסוכנות אל המקום שבו התגורר העבריין המחופש.
אחד מראשי הסוכנות נשא דברי ברכה קצרים והביע את אהדתה של אמריקה הגדולה לערנותם ואזרחותם למופת של השלושה, ואז נתן ביד כל אחד מהם מעטפה ובה המחאה שרשום עליה סכום הפרס.
לפתע נשמע קול קריעת נייר. אחד מן השלושה קרע את ההמחאה שבידיו ועיניו בורקות בזעם. "ידעתי", הפטיר תוך שהוא מביט לכל עבר, "ידעתי שחלקי יקופח. שלוש מאות אלף דולרים הבטחתם, וכאן יש מאה אלף בלבד".
ראשי הסוכנות וסגניהם ניסו להרגיעו, הסבירו לו ששלוש מאות אלף אמור היה לקבל מי שיביא לבדו מידע שיוליך אל ביצוע המשימה. ואולם למעשה היו אלו שלושה שהביאו לגילוי, ואתה בהם, ולכן מתחלק הסכום ביניכם.
"לא!" זעם האיש. "או שלוש מאות אלף או לא כלום!" הוא השליך את פיסות ההמחאה הקרועה וניסה לשכנע אף את שני חבריו הנדהמים לנהוג כמותו.
החלה התייעצות מהירה בין ראשי סוכנות הביון. הם ראו לפניהם אדם מהיר חמה וניסו להבין לליבו. אחד מהם גחן ולחש על אוזנו של האיש והבטיח לו שיקבל המחאה חדשה בעוד זמן קצר, אך הוא הבטיח שגם אותה יקרע לגזרים, אם לא יהיו רשומים בה פרטי הסכום של שלוש מאות אלף דולרים טבין ותקילין.
הסיפור הזה, שהתפרסם בארצות הברית לפני כמה שנים והביא לתגובות לעג וקלס לאותו סכל שהפסיד הכל, אינו שייך למחוזותינו, כמובן. אך מוסר ההשכל שבו שייך גם שייך. התלמיד ששמע את המשל (האמיתי) הסכית לו והוא חרץ חריצים בקיר העקשנות שבו. לי זו תזכורת של אמצע החורף. כי בחודש תשרי חשבתי שעכשיו במברכין אדר א' כבר אהיה במקום טוב יותר, עם הספקים גבוהים יותר. קצת מתסכל לגלות שממש לא התקדמתי. אני מרגיש שחלפה לה המחצית הראשונה של חורף תשפ"ב כמעט בלא כלום. אלו טעימות מרירות של אכזבה וייאוש שמרוקנות את בתי הנפש.
אבל בחתירה אל העומק זה קצת מזכיר את השוטה מהסיפור ההוא עם ההמחאה. למעשה, אני מוותר, אפילו מוחק, את מה שכן השגתי ופעלתי, מאוכזב בתוך תוכי מכל מיני דברים טובים שהקב"ה אינה לידי בבין אדם למקום ולחברו, כי הם לא מושלמים כפי שהייתי רוצה. קורע את ההמחאה, מרגיש שהיא חסרת ערך, כי היא לא גבוהה יותר.
אוי לכם דורשי השלמות ברוחניות וגשמיות. דעו לכם שגם במאה ובמאתיים יש שווי, אף על פי שאלף ואלפיים הם הרבה יותר.
