סוד הזִקְנָה המאושרת

זקנה יש בה ברכה עצומה ויש בה גם אתגרים. תלוי למי מעניקים אותה

בתקופה הסוערת ביותר בחייו, אברהם אבינו ניצב בפני אתגר מיוחד. מאחוריו המאורע ההיסטורי של העקדה, וגם כאב הפרידה משרה אשתו. כעת הוא מתפנה לאחת המשימות הגורליות ביותר לעתידו של עם ישראל: מציאת שידוך לבנו יצחק.
הוא קורא לאליעזר, העבד הנאמן, מטיל עליו את השליחות ומשביע אותו שיבצע את המשימה בדייקנות. אבל קודם לכן אנו מוצאים פסוק שפותח את כל התיאור הזה, פסוק שמתאר את מעמדו של אברהם אבינו באותה עת: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים".
על פי הגמרא והמדרש, אברהם אבינו הוא הזקן הראשון בהיסטוריה. עד אליו אנשים היו חיים באותה עוצמה נמשכת והולכת. ואז הגיע אברהם ובעקבותיו באה לעולם הזקנה שמסמלת את השלב האחרון בחיי האדם.
אברהם היה האדם הראשון בתולדות האנושות ששערות ראשו וזקנו הלבינו. קדמה לכך בקשה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא, שיהיה הבדל ניכר לעין בינו לבין בנו יצחק, שדמה לו מאוד. זִקנה זו קפצה עליו לאחר פטירת שרה אשתו. המדרשים מתייחסים אל הזקנה כאל עטרה אלוקית, ומאהבתו של הקב"ה לאברהם נתנה לו במתנה.
ומאז ועד היום השאלה הזו מטרידה את כל בני האנוש: האם זִקנה היא ברכה או שמא להפך?
'העולם שייך לצעירים', זועק הפתגם המקובל. בימינו הזקנה נתפסת כדבר שאין לדבר עליו. אפילו לא לקרוא לו בשמו. מעדיפים לדבר על 'הגיל השלישי' רק לא על הזקנה שנתפסת כמגבלה.
אך ביהדות היחס לזקנה שונה לגמרי. הזקן מסמל את הדמות העליונה שיודעת יותר מכולם.
אריכות הימים יש בה ברכה. יש כבוד לזקנה ויש הדר לשיבה. שתיהן כאחת מביאות לאדם טובה, אם הוא מנצל אותן כיאות.
הצדיק יודע שכל חייו בעולם הזה הם הכנה לחיי העולם הבא. לפיכך, אין הוא מצטער על אובדן עלומיו ואין הוא חש צער על עובדת הימנעותו מרוב תענוגות העולם. כל מטרתו היא לעשות רצון בוראו, ובעניין זה לא ניכר צעיר לפני זקן. אדרבה, הזקן פנוי מטרדות הצעירים; שוב אין פרנסת האחרים תלויה כרחיים על צווארו, הוא כבר בז לרוב שיגיונות העולם הזה, ויכול לפנות את כל זמנו לעבודת הבורא.
גם אם כוחותיו אינם כבעבר, הוא מודה לקב"ה על כל נשימה ונשימה, ביודעו כי הזמן הוא מתנה שאין לה תחליף, ויפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
מעלה נוספת לזקנה היא שהזקן החכם ולמוד הניסיון משפיע מניסיונו על הצעירים ממנו, ובכך נאה זקנתו אף לעולם. הזקנה מוסיפה לצדיק הילת כבוד ומעטרת אותו בהדר השמור לזקני תלמידי חכמים, וממילא יכולתו להעניק לאחרים רבה יותר, כמאמר המדרש: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר – זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים' וכתיב 'והדרת פני זקן'".
הצעירים צריכים להדר את פני הזקנים למודי החכמה והניסיון ולשאול את פיהם, ככתוב: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".
על המלך רחבעם בן שלמה נאמר שלא העריך כיאות את עצת הזקנים ובכך הביא חורבן על ממלכתו וגרם לפילוג בעם ישראל. היה זה בעת עלייתו למלכות, כאשר פנו אליו נציגי העם וביקשו שיקל את עומס המיסים. הזקנים יעצו לו לבוא לקראת העם ולהיענות לבקשתם, אולם הצעירים יעצו לו להוכיח שהוא חזק ותקיף ולא נכנע בפני לחצים. רחבעם שמע לצעירים ועזב את עצת הזקנים.
התוצאה הייתה: "וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם וישבו העם את המלך דבר לאמר: מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה". מכאן למדו חז"ל במסכת נדרים: אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור – שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בניין. וסימן לדבר רחבעם בן שלמה.
חכמינו ידעו להעריך את הזקנה, ונעזרו רבות בזקני הדור כדי להכריע בשאלות וספקות שעלו בפניהם. כך אנו מוצאים שחז"ל נעזרו ברבי דוסא בן הרכינס, שהאריך ימים בצורה מופלגת, כדי להכריע מחלוקת בסוגיית צרת הבת (יבמות דף טו.). זו הייתה מחלוקת רבת שנים בין בית שמאי לבית הלל, ותלמידי חכמים גדולים ישבו ביבנה על מדוכה זו ולא הצליחו להכריע אם מותרת או אסורה.
הגמרא מספרת שבאה אל חכמים שמועה בשם בן הרכינס – והם הלכו אליו לשאלו, מפני שהיה עיוור ולא יכול היה לבוא לבית המדרש. נכנסו רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת. "אמרו לו: 'צרת הבת מהו?' (כלומר: מהי ההלכה?) אמר להן: 'מחלוקת בית שמאי ובית הלל'". המשיכו לשאול אותו: "'הלכה כדברי מי?' אמר להן: 'הלכה כבית הלל'".
לחיזוק דבריו הביא רבי דוסא ראיה שזכר משנות צעירותו: "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא", שהיה מאנשי כנסת הגדולה בתחילת ימי בית, מאתיים שנה לפני שנחלקו בכך חכמי יבנה. והגמרא מספר שעדות זו מן העבר הכריעה את המחלוקת. לזקנה יש יתרון ענק.
גם במסכת אבות מצאנו אמרה מפיו של רבי דוסא בן הרכינס, שגם ממנה ניכרים הניסיון וחכמת החיים של אומרה: "שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים… מוציאים את האדם מן העולם".
כאשר שומעים זאת מאדם שכה האריך ימים, מתקבלים דבריו ביתר תוקף. המשנה גם מביאה את דברי רבי שמעון בן מנסיא, שקרא את הפסוק "ומצדיקי הרבים ככוכבים" על הזקנים, שכן הם שמנחים בכוח חכמתם וניסיונם את בני הדור הבא. הם אחראים על כך ששרשרת הדורות לא תנותק וממילא זכות הרבים תלויה בהם.
הזקנה אכן נאה לצדיקים. את המילה 'זק"ן' דורשים נוטריקון – ז'ה ק'נה ח'כמה. רבנו המהר"ל מפראג מסביר כי זקנה ושיבה הן תכונה אחת. לדבריו ה'שיבה' משמעותה אריכות ימים, והיא נאה ל'זקנים', שנתברכו בחכמה. לעומת זאת שיבה של אנשים שאינם חכמים – רעה להם ולעולם.
הגמרא במסכת קידושין אף פוסקת: "'מפני שיבה תקום' – יכול אפילו מפני זקן אשמאי?" – כלומר זקן שאינו תלמיד חכם – "תלמוד לומר 'זקן' ואין זקן אלא חכם שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'".
הזקנה, כמו שאר ברכות העולם הזה, עשויה להיות נאה לאדם ומועילה לאחרים, ועלולה להיות תכונה מזיקה לבעליה והרסנית לסובבים אותו. בידו של האדם נתונה הבחירה אם להשתמש במה שחננו הקב"ה לטוב או למוטב.
אם רוצים אנו להימנות עם תלמידיו של אברהם אבינו, עלינו לקנות הרבה חכמה, כדי שזקנתנו לא תבייש.
שנזכה כולנו לאריכות ימים.