סוכן הכאוס הראשי

1

ערב בחירות 2015, ימים ספורים לפני פתיחת הקלפיות, התקשר אלי מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה יצחק הרצוג. "אני שם אותך על הספיקר", אמר לי, "כדי שגם אייל (גווילי, אז יועצו וכיום מנכ"ל בית הנשיא) והצוות ישמעו".

אלו היו ימים סוערים. שש שנים לאחר חזרת נתניהו להנהגה, הפציע מועמד אפרורי, נטול כריזמה, שעם אפס תנאים ושאר־רוח לעומתי, סיכן לראשונה את שלטון הימין.

הודות לחושים חדים, לוליינות מרשימה ויכולת בין אישית נדירה, היה נראה שמנהיג המפלגה שייסדה את המדינה עומד להשיב לה את תהילתה.

ברטרוספקטיבה זה נראה מנותק. אבל בשעתם, הסקרים הראו על פער מבטיח לטובתו. בזמן שהליכוד נע ונד מעל ומתחת 20 המנדטים, העבודה חצתה את המנדט ה-30.

מתוך איזו אמונה שכל מה שהיה כאן ישתנה ממחר, שילבו ידיים כוחות אדירים, מבית ומחוץ, בניסיון להפיל את נתניהו. עמותות הוקמו, מיליונים הוזרמו וההתגייסות הייתה מסיבית. המבצר עמד ליפול.

דקה לפני כן, במסגרת קמפיין ממוקד שנועד לקרוץ לחרדים, ביקש המועמד המוביל להעניק ריאיון לעיתונות החרדית.

עיתון 'משפחה' נבחר כפלטפורמה המתאימה.

עמיתי שמעון ברייטקופף ואנוכי הוזמנו למטה המפלגה בתל אביב. הרצוג האיר פנים. כדרכו, זה לא היה מזויף. באמצעותנו ביקש מהמגזר לתת צ'אנס; להעניק הזדמנות לנכד רבה הראשון של מדינת ישראל, שעל שמו גם נקרא. על הדרך, הזכיר גם את היותו בעצמו יהודי שומר מסורת הפוקד את בית הכנסת בשבתות ובחגי ישראל.

אני לא זוכר אם הוא זה שעשה את ההקשר המתבקש בינו לבין אורח חייו של מתחרהו הפוליטי, אני כן זוכר שהדברים נכתבו, אם על ידי כמראיין אם על ידו כמרואיין.

זה היה ניסיון הנפל הראשון שביקש לדלג על הכלל הקובע שלא הנבחרים הם שמכתיבים את השותפות האסטרטגית עם החרדים אלא בוחריהם. הבא אחריו יהיה בני גנץ.

בכל אופן, אותה שיחה טלפונית באה שעות אחדות לפני פרסום הריאיון. הרצוג נשמע לחוץ ועמד איתי על דיוקם של דברים ועל חידודם של מסרים.

הנושא המרכזי שהטריד אותו היה היד המפליגה שהושיט בנושא הגיוס. הוא חשש שהסגיר יותר מדי פרטים שלימדו עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת לקראת החרדים. הפנייה אלי נועדה לרכך במעט את הנוסח אך לא את הנוסחה; חששו מציבור בוחריו הביא אותו לבקש התחשבות. כמדומני שבקשתו התקבלה.

יחלפו כמה שנים ואפגוש אותו שוב. הפעם, כיו"ר הסוכנות היהודית. בלי להיכנס לפרטי הפגישה האישית, רק אומר שלא היה לו בדל של אינטרס בקיומה. היינו כמה אנשים שבאו לבקש את עזרתו ברתימת קשריו עם גורמים בין לאומיים, במיוחד פילנתרופים, להקמת מרכז הנצחה גדול.

בלי יותר מדי שאלות, בלי הרבה חפירות, יו"ר הסוכנות נטל עט ודף ושרבט רשימת אנשי קשר שסימן כפוטנציאלים לאירוע. כעבור כמה ימים התקשר חזרה ועדכן סטטוס מפורט: מי, מה וכמה. והיו לא מעט כמה. חלק מהם תרמו משמעותית למיזם.

בהמשך נתקלתי בסיטואציות מופרכות שבהן הפגין בקיאות מדהימה בפרטים אזוטריים ששיתפתי אותו בעבר. הוא זכר אותם לפרטי פרטים. יותר מכך: הוא זכר להתעניין.

לכן, עבורי, ואני בטוח שלרבים אחרים, לא נדרש מורה נבוכים שיסביר כיצד ייתכן שדווקא בתקופה כל כך כאוטית, פוליטית וחברתית, הצליח מועמד לנשיאות להיבחר בקולותיהם של שמונים ושבעה חברי כנסת, קואליציה ואופוזיציה.

הכנסת בימים ההם הייתה מקוטבת כפי שלא הייתה מעולם; השנאה הייתה אמיתית; האיבה בין שני חלקי הבית תהומית. והרצוג אחד מול אם ואלמנה שכולה שעשה את הבלתי ייאמן ונבחר על ידי מי שאך לפני שנים אחדות לחמו בו כפי שרק הם יודעים ובאמצעים השמורים להם ולהם בלבד.

הוא הוכיח אז ואז ואז ולהערכתי יוכיח גם בשבועות הקרובים: לפעמים לא צריך כריזמה מתפרצת, לשון חלקלקה או הופעה לפנתיאון, כדי להגיע לפעימות הלב ולדבר איתו ורק איתו.

מבעד למילים הגבוהות, לפוזות המתנשאות, מושב העם הישראלי, כמו מושבות העם בכל מקום, מורכב מאנשים. והם, מה לעשות, לא מורמים מעם ולא חסינים מפני כפתור ההפעלה האינהרנטי שקיים בכולנו: קצת יחס נכון, נכונות להקשיב ולהכיל, עוד קצת עבודה על המהות, ליטוש אחרון לאתוס המשותף, ויש לנו יופי של פשרה.

איש לא חולק על כישוריו הפנומנליים של ראש הממשלה. אילו היה משכיל להצניע לכת, להתגרות פחות, למנן נכון את הריכוז העצמי בו ובבני משפחתו, לא היינו מגיעים עד הלום.

לכן, גם אם תסיר היועמ"שית את התנגדותה להתערבותו מטעמי ניגוד עניינים, לא הוא האיש שיכול להביא פשרה. לצערי, ואת זה אני אומר מידיעה, הוא האיש שבשלו כל הסערה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג, הוא האיש הנכון להשגת פשרה אמיתית.

כולנו תקווה שגם הזמן נכון.

2

המתווה שהציג בשבוע שעבר הותיר לכמה שעות את הצדדים הניצים חסרי מילים. האילנות שעליהם נתלו כדי להצדיק את צחצוחי החרבות, נגזמו באבחת נאום מכונן אחד.

הוא הניח הצעת מסגרת והוחמא על האיזון. אני חושב שהוא ראוי ליותר מזה: הרצוג הציג לאומה תוכנית מהחלומות. היא מציעה רפורמה מרחיקת לכת במערכת המשפט, אך בד בבד מצילה הלכה למעשה את הפגיעה האנושה בעקרונות היסוד של השיטה.

הממשלה לא צריכה יותר מדי. די לה לקדם חד צדדית את נוסחת הרצוג כדי שבג"ץ לא יפסול את הרפורמה – בהנמקה שזאת איננה חוקתית. אם דאגתה לדמוקרטיה כנה, היא תציל בכך את אזרחי המדינה שיינצלו ממשבר חוקתי חריף שימוטט דה פקטו את המבנה הדמוקרטי וימיט על כולנו אנרכיה משילותית.

בתבונה רבה הסליל הנשיא את הדרך הנכונה לדורשי הרפורמה. לאלו המבקשים, בצדק, לעדכן את שיטתה, אך בד בבד מתנגדים לשפוך את התינוק עם המים.

יש בהצעתו כל הרכיבים הנכונים: היא נותנת מענה לרוב המבקש לבטא את כוחו הדמוקרטי ולמיעוט החושש מפני דורסנותו; היא מיטיבה לאזן בין הרשויות ושומרת על היותו של בית המשפט העליון מגן על זכויות האדם, זכויות המיעוט וזכויות הקניין.

יש בה שינויים מרחיקי לכת. בין היתר, ניתן ביטוי הולם בוועדה לבחירת שופטים לנבחרי הציבור שיושבים בה מכוח בחירת הרוב. ועם זאת, הצעת הנשיא הותירה בלם הגון עבור שתי רשויות שפועלות כישות אחת מכוח הרוב הפוליטי: לצד חברי קואליציה ונציג האופוזיציה, שר המשפטים ונשיא/ת העליון יבחרו יחדיו שני נציגי ציבור חיצוניים. השר יביא את מועמדיו והנשיא/ה י/תפסול או י/תאשר.

השוט הזה נדרש כל כך, במיוחד בתקופה הנוכחית. בהיעדר גורם חיצוני שימנן את עריצות הרוב, איש לא יעצור בעדו. והדברים אמורים לקואליציה הנוכחית ולזאת שהייתה.

עבור מרבית העם הדורש רפורמה, המבקש שינויים, אין הצעה ראויה מזאת. לכך בדיוק נתכוונו. אעז ואומר שגם במערכת הפוליטית, מי שלשם שמיים נתכוון, היה חותם עליה בשתי ידיים. לא היום, לפני שלושים ועשרים שנה.

אבל אני חושש חשש עמוק, ויש לי על מה שאסמוך, כי המניע העומד לנגד עיני הקודקודים הפוליטיים, נגוע באינטרסים אישיים.

יגידו מה שיגידו על אביחי מנדלבליט, הריאיון המכונן שהעניק לפני שבועיים לעיתונאית אילנה דיין, שידר כנות. ראינו את זה בתנועות גופו, בעוויות פניו ובאמת שניכרה מדבריו.

בשלב מסוים היישיר מבט למצלמה וביקש מהצופים לשאול עצמם את השאלה הבאה: איך ייתכן ששנים רבות דחק והפציר השר לוין בראשי מפלגתו להחיל רפורמת עומק במערכת המשפט אך נתקל בחומת בטון יצוקה שהודפת כל ניסיון לכל בדל שינוי, וביום בהיר, בפתע פתאום ובלי שהנושא עמד במרכז סדר יומו של הבוחר, קיבל היתר גורף לעשות ככל העולה על רוחו?

ולא יגידו שינויים רק בוועדה לבחירת שופטים או בפיצול תפקיד היועמ"ש. התוכנית כוללת מינויים פוליטיים של יועצים משפטיים במשרדי הממשלה, פירוק עצמאות מח"ש וביטול מוחלט של האיזון הבסיסי הנדרש במבנה דמוקרטי המושתת על שלוש רשויות שמאזנות ובולמות זו את זו.

שיטת הבחירות שלנו כבר קטעה רגל אחת. הרשות המחוקקת לא באמת מאזנת ובולמת את הרשות המבצעת, שכן כאמור, זו נשלטת על ידי הרוב הקואליציוני. עכשיו מבקשים לבטל לחלוטין את יכולתה של הרשות השופטת להגן על אוכלוסיות מוחלשות ועל מיעוטים.

להגן למשל על 'חוק המעונות' או על יוזמת הנדל לביטול הקומה הכשרה; למנוע ניתוחי מתים; לגלגל מכל המדרגות עותרים קנטרנים ולהתיר לימודים בהפרדה במוסדות להשכלה גבוהה; לחייב את מועצת כפר ורדים להקצות שטח ציבורי לבניית מקווה למרות צביונו החילוני של היישוב, כלומר: למרות הרוב המתנגד; להכיר בישיבות הקטנות כמוסדות תרבות ייחודים שזכאים לתקצוב; לפסול שידורים פוגעניים נגד האוכלוסייה החרדית, וכולי וכולי וכולי פלוס מנגד עוד הרבה וכולי שמוכיחים שהשיטה זקוקה לרענון.

איזון נדרש, בלימת כוחו הדורסני מתחייבת, סיבוב פרסה לאחור מתבקש, אך כשבוחנים את פרטי הרפורמה הנוכחית, מבינים מדוע הרוב שניתן בעבר, בכל סקר שנעשה, לשינויים במערכת המשפט – נמוג כלא היה.

לא מן הנמנע שלוין ורוטמן עוד יואשמו בכך שבריצת האמוק שלהם לאתחל במתקפת בזק את מערכת המשפט – הבריחו רבים וטובים ממחנה התומכים למחנה המתנגדים.

מנדלבליט היטיב להעמיד בפני הציבור את המראה מהזווית הנכונה: אותו אדם שבמשך שנים התגאה על היותו קפטן ההגנה של הרשות השופטת קם בבוקר שאחרי הבחירות והחליט לבצע Restart למערכת.

השאלה על כך פשוטה וקצרה: למה. מה קרה עכשיו.

3

הביקורת הזאת נכונה וחשוב להשמיע אותה, אבל האמת שפג תוקפה.

עם הצעת הנשיא, עבר הכדור למגרשה של האופוזיציה והיא, באופן לא אחראי, אינה ממהרת לשום מקום. כנראה הכאוס משרת את מנהיגיה.

בימים הראשונים עוד היה ביכולתם להשתלט על הבלגן ולהתכנס להידברות. למרבה הצער, אחרי שהתמהמהו וגררו רגליים, נראה שניהול ההתנגדות נותק מבסיס השליטה.

נכון, מהרגע הראשון הם לא שלטו בתכניה, אך הייתה להם השפעה ציבורית. אילו היו נענים מייד ומתיישבים לדבר, הרוחות היו נרגעות. משלא עשו זאת, ולהבנתי מסיבות פוליטיות, חוששני שאבד המומנטום.

בניגוד לשקרים שמפיצות כנופיות הרעל, המחאה ממומנת כולה מכספי ישראלים. הם פטריוטים, אוהבי המדינה ובוניה, שחרדים לעתידה. עם זאת, פעולותיהם של כמה מהם אינן נבונות במקרה הטוב ופסולות במקרה הפחות טוב.

כאמור, הן נעשות מתוך כאב עמוק, מתוך חרדה עצומה ומתוך תחושת אבל אמיתית. היא לא מזויפת. לא ולא. כואב להם והם זועקים. אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך לשוב ולהזכיר להם: להסיט את ההגה אפשר רק ביום הבוחר. איש אינו מעל החוק, איש אנו חסין ממנו והכי חשוב: לאיש אין רשות לנסות ולשנות דברים בכוח.

גם אם טועים הם באומדן השלכות הרפורמה, גם אם טועים הם בהתייחסותם למניעיה, זכותם לחשוש מפניה. כפי שזכותנו הייתה למחות בהפגנת המיליון בממשלת ביבי־לפיד־בנט ב־2013, וכפי שזכותנו הייתה למחות בהפגנת החצי מיליון בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה, וכפי שנזעקנו על גזירות החד פעמי והמשקאות הממותקים.

גם אז הפחד היה מוגזם; לא מידתי בעליל. הציבור למשל לא יודע כי חברות המשקאות והחד פעמי שכרו את שירותיה של חברת לובינג ידועה, שרתמה את הנציגות החרדית להתנגד למהלך שבכלל לא כוון לבוחריה. וכל זאת, לצורך הצלת שתי לקוחותיה מהפסד כלכלי משמעותי.

"התרגיל הזה לא נכשל", אמר לי השבוע אותו לוביסט, "הפכנו את הנציגים החרדים לנושאי הדגל שנלחמים בהתייקרות המשקאות הממותקים והחד פעמי. ממאבק כלכלי זה הפך למלחמת דת ומהטלת מס זה הפך לגזירות שמד. ידענו שגם אם ניכשל מול הממשלה ההיא, ברגע שהחרדים ישובו לשולחן הממשלה המיסים יבוטלו. כפי שאכן קרה".

אחרי ששמעתי מכלי ראשון את הדברים, אתיר לעצמי לומר את מה שחשבתי בעבר ונמנעתי מלבטא: במוצאי הקורונה האוצר ביקש להשיב את כספי המענקים שניתנו לציבור. הדרך לעשות זאת הייתה בהעלאת מיסים. אנשי אגף התקציבים התבקשו להציג מתווה שמכסה את הבור שנוצר ועם זאת מתעכל ציבורית. לצורך זאת רתמו את המאבק בהתחממות הגלובלית (להלן מיסי החד פעמי) ובהשמנת היתר (להלן המשקאות המומתקים), ומשם ביקשו לגבות את הכספים.

בזמנו, חזר וטען זאת באוזניי בכיר באגף. האמנתי לו בזמן אמת אבל השעה לא הייתה כשרה לכתוב זאת. השבוע, מול מסמכים והתכתבויות שחשף בפניי אותו לוביסט, הדברים מתיישרים על הלוח.

רוצה לומר: אז הגזמנו אנחנו, כיום מגזימים הם. קריאות לעברו של ראש ממשלה בישראל, כמו נוכל, המן, אחשוורוש, אנטיוכוס ועוד ועוד, לא בדיוק קידשו שם שמיים. ומנגד, קריאות למרי אזרחי, להוצאת כספים, לפגיעה מכוונת בכלכלת ישראל, להפעלת אלימות, אינן משרתות את הציבור הרחב מקרב מתנגדי הרפורמה.

מתקפות הטנטרום של ח"כ גוטליב, שהגדילה בשבוע שעבר להאשים את נשיאת העליון בפיגוע הרצחני, אינן מצדיקות הטחת דברי בלע כלפיה וכלפי ילדתה. כמובן, גם לא את בואם של אנרכיסטים פורעים עד לדלת ביתה.

4

לפני שבועיים התכנסו בקיסריה, לסוף שבוע ארוך, אדריכלי המחאה. המתונים שבהם התמקדו בהרחבת ההפגנות ובהחרפת הלחץ הכלכלי; הקיצוניים איבדו את זה לגמרי. היו שם ראשי מוסד, מל"ל, רמטכ"לים ובכירי הבכירים במשק הישראלי. האווירה זעקה מלחמה.

טוב עשו עשרות הנוכחים האחרים שמחו והתנערו במקום מדוברי הבלע שהשמיעו קומץ מטורללים שזקנותם מביישת את נערותם.

ולכלל המשתתפים ההגונים, שהגיעו מתוך כאב ורצון להימלך יחד ולגבש דרכי מחאה לגיטימיות, הייתי מציע לחשוב מחדש גם על ההצעות הנוספות שעלו שם. מוטב שיעקבו אחר התייחסות החברה החרדית להפגנות הפלג הירושלמי. ליבת המחאה מוסכמת על הציבור, אך סגנונה ואופייה הרחיקו את הרוב השפוי.

שווה יהיה יחסה של החברה הישראלית למחאה: ברגע שתעבור מעצרות עם לפעולות פרובוקטיביות, הציבור הרחב ידיר עצמו ממנה. הסקרים מראים כי רוב מובהק מבקש לעצור את מהפכת לוין; בגלל העיתוי, בגלל הסגנון, בגלל רעשי המשנה. אם תנועת החיים תשובש, או שקבוצה קיצונית תנקוט צעדים אלימים, נבחין בנהירה המונית לצד הנגדי.

אתם יודעים למה? כי בסוף־בסוף רובנו אנשים פרגמטיים. אנחנו בעלי השקפת עולם, אך מוכנים לפשרה. בוודאי עם אחים שלנו. מי שיקצין יפסיד.

נתניהו, איש ברוך כישרונות, יצא לבחירות סבב אל"ף עם קואליציה בת שבעים וארבעה חברי כנסת. הוא איבד כחמישה עשר מנדטים שראו בו את הסיבה והמסובב לקרע בעם.

מה הלאה? שוחחתי על כך השבוע עם ח"כ בכיר ב'יהדות התורה'. הוא סיפר כי בכוונת הקואליציה להגיש חד צדדית מתווה פשרה. החרדים לחוצים בגלל לוח הזמנים החופף לדד ליין שניתן להעברת 'חוק הגיוס', ולכן ייוותרו על מכונן הסוגיות הקרדינליות ובמרכזן 'פסקת ההתגברות'.

התווכחנו מה יקרה אם הצעת שר המשפטים תעבור בקריאה שנייה ושלישית כפי שהיא: הנ"ל העריך כי בכך יסתיימו קולות המחאה והמדינה תשוב לשגרה. לדבריו, הרוב הדמוקרטי העביר חוק בהליך דמוקרטי, ובהתאם, הדמוקרטיה תכבד את החלטת הרשות המחוקקת.

זאת טענה הגונה, אמרתי, אבל אין סיכוי שבית המשפט יחריש במקרה כזה. אין לי ספק שהרפורמה כפי שהיא תיפסל בבג"ץ, וכולנו ניגרר למשבר חוקתי שמהר מאוד עלול לאיים על שלמות הממשלה ותפקודה.

לצורך הדיון הסכמנו שנינו כי אף שיש יותר מדי סימנים מטרידים המעלים פקפוק באשר לטוהר כוונותיו של נתניהו – הרעיון ההזוי ולפיו שופטי בג"ץ יחליטו להוציא לנבצרות ראש ממשלה שנבחר בידי העם היה צריך להיבעט מכל המדרגות ברגע שבא לפתחו של בית המשפט העליון.

כך או אחרת, השופטים מספיק נבונים כדי לשלול את האופציה הזאת. אין צורך בכך. די להם במשבר חוקתי שגורר בעקבותיו לחץ בין־לאומי כבד, מפולת פיננסית פנימית, עימותים בין ימין לימין בתקופת רמדאן והיעדר יכולת משילות בשל המשבר החוקתי.

עדיין לא הבשילה השעה להרחיב את היריעה באשר לחלקו המרכזי של ראש הממשלה בטירוף שאחז בארצנו. היא עוד תגיע.

כמנת פתיחה, נשאל את עצמנו מה בוער כל כך ליוזמי הרפורמה להוביל את הצמדת מח"ש לשר המשפטים. כלומר: איזו בשורה דמוקרטית לשלטון החוק ישנה בכך שהמחלקה לחקירת שוטרים מופרשת מהפרקליטות ומוצמדת לגורם פוליטי מובהק. האם זה רצון לחקור את החוקרים? האם זאת המוטיבציה להלך עליהם אימים?