יוסי אליטוב ועו"ד אבי בלום י"ז תמוז התשפ"א

"כך לא נצליח להפיל את הממשלה", לחש דרעי לאוזנו של נתניהו בליל השימורים הראשון של הממשלה החדשה, בין שני לשלישי האחרון. יום שני כידוע, הוא יום הכנסת המשמעותי בשבוע, שבו עולות הצעות אי אמון והצעות חקיקה לסדר. פקודת המבצע של האופוזיציה בתחילת השבוע הייתה להפוך את שני באופן קבוע, ליום ולילה של קרב שוחות מול הקואליציה. בלי קיזוזים, בלי הנחות, בלי דילוגים על נאומים ובלי שעות שינה.

 

"נמרר להם את החיים", אמר בשעתו יאיר לפיד על ממשלת נתניהו. את האמרה הזאת הפך יריב לוין לסוג של קריאת קרב. א-ממה, שבשעה 11:00 בלילה הבין דרעי כי לקריאת הקרב הזאת נענו רק החברים החרדים והדתיים-לאומיים. כשההצבעה הראשונה על החקיקה שהובילה הממשלה עלתה לסדר, גילו החברים שנכחו במליאה שלפחות עשרה חברי כנסת מהליכוד עזבו את המשכן ופרשו. מי לשינה מוקדמת ומי לבר מצוות ומסיבות של חברי המרכז.

 

דרעי דפק על השולחן. "אנחנו פה בהרכב מלא ואצלכם כמעט חמישים אחוז נעדרים?!" תינה ודרש מנתניהו לשלוף את ח"כי הליכוד הנעדרים ולהחזיר אותם למליאה. הדרישה נענתה: את מיקי זוהר, נתניהו שלף מבר מצווה לבנו של חבר מרכז, גילה גמליאל הגיעה טרוטת עיניים בשעת חצות. אחד אחד, עברו נתניהו ויריב לוין על הרשימה והתקשרו לח"כים המבריזים.

 

כאשר קול אורלוגין קרא חצות התייצבו כל ח"כי הליכוד – למעט שלושה – ונותרו בבניין עד שעת לילה מאוחרת לכל יתר ההצבעות שנמשכו אחר חצות. כדי למנוע את התופעה לעתיד, פורסמו שנות הנעדרים – כאשר לוין מאיים כי מכאן ולהבא ידאג להעביר את הרשימה למתפקדי הליכוד כדי שיבואו חשבון עם המבריזים.

 

הנוהג בכנסת הוא כי רשימת הח"כים שמבקשים לשאת נאומים מתקצרת בשעות הלילה, כשחברי הכנסת מוותרים על זכות הדיבור כדי לסיים את יום העבודה ולהגיע הביתה בשלום. בין שני לשלישי, נראה מחזה שכמותו זכור לנו מכנסות עבר רק בלילות פיליבסטר מיוחדים. לא רק שכמעט איש מחברי האופוזיציה לא ויתר על זכות הדיבור, אלא שבזה אחר זה הם האריכו בנאומיהם מעבר לשלוש הדקות שהוקצו להם.

 

חברי הקואליציה שפשפו עיניים ונמנמו, מי במליאה ומי בחדרים, אך חברי האופוזיציה לא ויתרו על אף דקה אחת. "הם מפריעים לי אז צריך להתחיל לספור את שלוש הדקות מהתחלה", צעק ח"כ גפני ליו"ר הכנסת מיקי לוי בשעה אחת אחר חצות.

 

כחוט השני עבר בין הנאומים הטון האישי. "זו ממשלת הונאה, שקר ונוכלות", אמרו הדוברים איש איש בסגנונו וחזרו על המנטרה: לו הייתם נבחרים בדרך המלך, היינו מרכינים ראש ומשלימים עם המציאות. מכיוון שמדובר בממשלה לא לגיטימית שגנבה את קולות הבוחרים מימין וחברה לערבים, נישאר פה ונילחם דקה אחר דקה עד להפלת הממשלה.

 

לאופוזיציה לקח שעה-שעתיים להתעשת ולשלוח לקרב את השר המקשר זאב אלקין, שירה ליו"ר האופוזיציה נתניהו בין העיניים: "כשמפגינים מול המעון שלך זה לא לגיטימי אבל כשאתה שולח בריונים לבית שלי כדי להעיר ילדה קטנה ולהפחיד אותה זה כן לגיטימי". אלקין שהיה מקורבו ואיש סודו הגדול ביותר של נתניהו, שני בין שווים רק ליריב לוין, התרגש וקולו רעד. נתניהו שישב במליאה עלה בתגובה ובקור רוח לעג לאיש שעבר "ממפלגה, למפלגה, למפלגה". מבחינתו של נתניהו, זהו בדיוק סוג הקרבות שהוא מעוניין לראות במליאה שבוע אחר שבוע. מלאים וגדושים בשיח אישי, במורסת מוגלה שיחטטו בה שוב ושוב עד להתפוצצותה.

 

זמן קצר לפני שעלה הנץ החמה התלוצצו ח"כי הליכוד שבסיטואציה הזאת נתניהו מעדיף להגיע לבלפור כמה שיותר מאוחר. פחות שעות עם המשפחה, פחות שעות באווירה של אריזת הארגזים, שתימשך עוד ימים ולילות ארוכים.

 

ביניים: שחקני הרכב

 

ההחלטה הראשונה שהתקבלה השבוע על ידי הממשלה הייתה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון. בבסיסה, אין החלטה צודקת וראויה ממנה. רק שבדרך להקמתה, התהפכו היוצרות. במקום להציב מנדט ברור שיעמיד את ערך חיי האדם בראש וידאג גם למציאת פתרון לשנים הבאות, שיאפשר להתכנס בבטחה על הר מירון לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון, ביקשה "ממשלת השינוי" להפוך את הוועדה לשוט שיצלוף בראשי האופוזיציה שכיהנו בתפקידים רשמיים בתקופת האסון.

 

בישיבת הממשלה השבוע, כאשר נפתלי בנט הקריא את הצעת המחליטים על ועדת החקירה, הוא הביט בעיניים מבוישות לעברו של שר החוץ יאיר לפיד שישב מימינו, כמו ביקש לגיטימציה לכל אמירה והחלטה. שר האוצר ליברמן שעבורו מירון היה ונותר אתר הצנחה לג'ובים עבור המקורבים בתקופה שבה תיק התיירות היה בידי 'ישראל ביתנו', הפך לגדול הדואגים לנספים. רק חסר היה שידרוש להעמיד מריצות על ההר לפינוי המשתתפים בעתיד.

 

בשלב הזה, ביקש גדעון סער את רשות הדיבור. משרד המשפטים בראשותו, הוא האמון רשמית על הגשת ההצעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. רגע לפני שהממשלה התכנסה – הבין ח"כ יעקב אשר שניסה עד לרגע האחרון לשנות את אופי הוועדה – כך שאיש ציבור בעל ניסיון ולא שופט יעמוד בראשה – כי מבני גנץ שהוביל את הקמת הוועדה לא תבוא לו הישועה. גנץ הבהיר שלא ייסוג מדרישתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, "ובכל הנוגע לתוכן – משרד המשפטים הוא זה שאחראי".

 

סער שנפגש עם אשר לפני ישיבת הממשלה, הבהיר במהלכה – כי אי אפשר להפוך את הוועדה לטריבונל שתפקידו היחיד יהיה להצביע על האחראים ולחפש אשמים. "על מנת לאפשר את קיום האירועים בעתיד, צריך גם לעשות שינויים במקום ובתשתיות, ואת זה צריך להכניס לסמכות הוועדה", דרש סער ושינה ברגע האחרון את הנוסחה.

 

הכדור כעת בידי נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות, שאמורה למנות את חברי הוועדה. תכף אחרי ישיבת הממשלה יצא מטעמה המסר על מינוים הצפוי של שלושה שופטים. מאוחר יותר ובעקבות הלחץ מהכיוון החרדי, הובהר מטעמה כי היא מעוניינת בצירוף חברים שמכירים את המגזר החרדי ואורחות חייו ומבינים בנושאי תכנון ובנייה. במפלגות החרדיות שהבחינו בכך שהשיח מצידם משפיע, מתלבטים אם ליצור עימה מגע בניסיון להשפיע על הרכב הוועדה. השליח המומלץ הוא ח"כ יעקב אשר ששמר עימה על קשרי עבודה תקינים בתפקידו הקודם כיו"ר ועדת חוקה. לו דעתנו תישמע, הסיטואציה מחייבת פגישה.

 

יהא ההרכב אשר יהא, המלצות הביניים הצפויות לא יגיעו לפני אמצע החורף הבא לכל המוקדם. צריך לקרות נס גלוי, כדי שבל"ג בעומר הבא יוכלו יהודים לעלות למירון בבטחה. דבר אחד בטוח: עד לפרסום המסקנות, ינסו הגורמים שדחפו את הקמת הוועדה בממשלת השינוי ובראשם איווט ליברמן, להוביל לכך שהמסקנות יישאו אופי פוליטי ויכוונו לעברם של השרים לשעבר בממשלת נתניהו. לנו נותר לקוות שההפך יקרה – והעיסוק במהות יגבר על יצר הנקמה.

 

 

ביניים: איני מכיר

 

לפני כחודש ימים, כאשר ראשי 'קואליציית השינוי' גיבשו את אסטרטגיית הסיום להרכבת הממשלה, הם נקטו מהלך כפול: עבאס תחילה ואחר כך החרדים. בתוך תוכם ידעו סער, בנט ולפיד שאי אפשר להשעין ממשלה בישראל על משענת קנה רצוץ של החברים האסלאמים. רע"מ עבורם יכולה הייתה להיות גשר צר מאוד שדרכו ייכנסו הקרונות החרדיים לממשלה – שתתבסס בשלב שאחרי הקמתה על רוב יהודי.

 

והם לא דיברו מהרהורי ליבם. במשך כמה שבועות, נוהל מכיוונם של גדעון סער וזאב אלקין שיח צפוף וחשאי עם בכירים ב'דגל התורה' ששמותיהם שמורים במערכת ואישרו באוזנינו את הדברים. אותם בכירים ב'דגל' נתנו להם להבין שיש על מה לדבר בשלב השני. כלומר, אחרי שממשלה תורכב ונתניהו ישב בביתו, החרדים ימצאו את הדרך להשתלב בממשלה החדשה, כאשר 'דגל התורה' תהיה הקטר משלוש המפלגות החרדיות שיגרור אחריו את הקרונות.

 

באותן שיחות, כשעלה שמו של ליברמן, ניתן לחברים החרדים להבין שיש עם מי לדבר ואפשר יהיה להסתדר. הדברים התיישבו גם עם מסרי הפיוס שקיבל אריה דרעי מכיוון איווט ערב הבחירות האחרונות, מסרים שדרעי אישר באוזנינו. במסגרת אותן שיחות, הועלתה אף ההצעה להותיר את גפני על מקומו בראשות ועדת הכספים, כשהתמורה תהיה הימנעות בהצבעה על הקמת הממשלה.

 

נאמר זאת בזהירות יתירה: הרוח הגבית הזאת, יצרה את דוקטרינת עבאס תחילה – והחרדים אחר כך. אלא שבשלב מסוים, סמוך להרכבת הממשלה, דרעי נחשף למגעים ודרש במפגיע ממשה גפני לקום ולהתנער מהם. "אתם יורים בתוך הנגמ"ש", טען דרעי, "המגעים כשלעצמם סוללים את הדרך להקמת ממשלת השינוי ונותנים למהלך לגיטימציה".

 

גפני עשה את שיעורי הבית שלו, הבין מי דיבר עם מי – ועל מה, והחליט לקום ולעשות מעשה. זה היה השלב שבו גפני מצא לנכון להצהיר: "אנחנו לממשלה הרעה הזאת לא ניכנס, לא עכשיו ולא אחר כך".

 

ולמרות ההכחשות הרשמיות ב'דגל התורה', בממשלת השינוי עוד קיוו שבשוך הסערה, אחרי שהממשלה החדשה תהפוך לעובדה קיימת, המגעים יחודשו והחרדים ימצאו את הדרך פנימה.

 

מהרגע שאריה דרעי התוודע לבקיעים בגוש החרדי, הוא החליט על מהלך אסטרטגי חדש בשיתוף פעולה עם נתניהו: מעתה ועד להודעה חדשה, כל האופוזיציה בת חמישים ושניים החברים, תתגבש יחד למלחמת חורמה בכל מה שהממשלה תעשה. אם תרצו זהו אתחול של האמירה החרדית הישנה 'איני מכיר', ללא כל קשר למהות ההצעה שעולה.

 

הם יבקשו להקים ישיבות? אנחנו נתנגד. יבקשו לצאת למלחמה בחמאס? נסרב. ירצו להעניק קצבאות? נצביע נגד. הם יגידו שהשמש זורחת? נעיד כולנו שאנו חוזים בירח ובכוכבים.

 

האסטרטגיה ברורה: נזרוק אותם אל המחוזות האסלאמיים, נרחיב את הקרע בתוך הקואליציה ונגרום לתסיסה ציבורית עד להפלת הממשלה. כל החלטה, במודע, לא תתקבל לגופו של עניין אלא לגופו של מגיש ההצעה. אם מדובר באיש קואליציה – ההצבעה כאיש אחד של כל חברי האופוזיציה תהיה נגד.

 

 

ביניים: שלוש זירות

 

נתניהו ודרעי סימנו שלוש זירות שכל אחת מהן יכולה לקרב את קיצה של הממשלה. הזירה הראשונה: ששת חברי 'המשותפת' הערבים, בראשות איימן עודה ואחמד טיבי. בשבועות האחרונים הם רואים איך מנסור עבאס יריבם המושבע, משתלט על טריטוריות חדשות בקהל הערבי והופך למותג הפופולרי ביותר ברחוב האסלאמי.

 

"התפקיד שלנו", אומר לנו בכיר חרדי (להלן: 'בכיר באופוזיציה'), "לפתוח לאיימן ולאחמד את העיניים, וברוך ה' אינשאללה, הם כבר מתחילים להבין שהממשלה הנוכחית מסוכנת להם לא פחות מאשר לנו. אני רואה אותם בקרוב, חלק אינטגרלי מהאופוזיציה. ביחד עם עמיחי שקלי, נהפוך לגוש של חמישים ותשעה חברים".

 

הזירה השנייה היא סיעת הליכוד, כשהמתווה ברור. הדרך היחידה להפיל את הממשלה, בציפוף השורות מאחורי נתניהו והפסקת קרבות הירושה במפלגה. מי שחיסל למעשה את מלחמות הירושה בליכוד, הם דרעי, גפני וליצמן ביחד עם סמוטריץ', שהבהירו לכל הג'נטלמנים בליכוד כי נאמנותם נתונה קודם כל לנתניהו ורק אחר כך לליכוד. ובמילים אחרות: המנהיג היחיד משורות הליכוד שיכול להציג נדוניה של עשרים ושניים מנדטים מחוץ לשורות המפלגה, זהו נתניהו. כל מנהיג אחר שייבחר לא יוכל לראות את תמיכת החרדים והימין, ככזו שנתונה לו אוטומטית.

 

כאן עמלו ראשי המפלגות החרדיות לחסל אחת ולתמיד את חילופי ההאשמות בין סמוטריץ' לחברי הכנסת החרדים. "אנחנו חייבים להיות מאוחדים", אומר לנו הבכיר באופוזיציה, "מה אכפת לי אם סמוטריץ' אשם או לא? אנו מוכרחים בשלב הזה להיות אגרוף קמוץ אחד מול הממשלה".

 

הזירה השלישית המפתיעה היא מכיוונו של בני גנץ. כל מי שעוקב אחר פניו המכורכמות של גנץ מיום השבעת הממשלה והלאה, מבין שהחוליה הרופפת ביותר בממשלה אחרי רע"מ, היא של 'כחול לבן'. למעשה, שני המועדים היחידים שבהם נראה גנץ מחייך מיום הקמת הממשלה, היו בשעה שגנץ ונתניהו החליפו מילים מול המצלמות ודאגו לחייך זה לזה במופגן.

 

גנץ הוא ג'נטלמן וייתן בתקופה הראשונה לממשלה לנוע קדימה, אבל מהר מאוד נתחיל להיחשף לביקורת קשה על התנהלותה החובבנית של הממשלה בזירות המדיניות, הביטחוניות והבריאותיות. בסיטואציה מסוימת, גנץ גם יכול להיות זה שיקום ויאמר כי הוא חרד לגורל המדינה, מביע אי אמון בשני המנהיגים שנואי נפשו העומדים בראשה ומוביל לבחירות או לשינוי הרכב הממשלה. אם הממשלה תצטייר ככישלון וקדנציית לפיד בראשות הממשלה תתרחק ותלך, גנץ הוא האחרון שיצטער על כך.

 

שלוש התובנות האלה הן אבני היסוד של מפקדת האופוזיציה בראשות המנהיג בנימין נתניהו כשלצידו המוח והלב של אריה דרעי, הפה הגדול של משה גפני, כושר הארגון הפנטסטי של יריב לוין, ויכולת הלוחמה בין סמטאות הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'.

 

זו הסיבה לכך שנתניהו נראה השבוע במשכן הכנסת כמי שנורה מלוע של תותח, ולא כראש ממשלה שמשוגר בבושת פנים לביתו אחרי כהונה רצופה של שתים עשרה שנים. "יש לו תוכנית", מסכם הבכיר באופוזיציה. נותר רק לקוות שהיא תעלה יפה, יותר מסך כל תוכניותיו ממוצאי הבחירות האחרונות, שהתנפצו אל סלעי המציאות – ביחד איתנו, שותפיו".

 

 

ביניים: מעשה אב

 

ב-2013, כשלפיד ובנט הקימו את ממשלת האחים הידועה וכפו את השותפות על נתניהו, הנציגות החרדית בכנסת פעלה בשני מסלולים מול הממשלה. בדיוני המליאה ובוועדות המשודרות, הפגינו הנציגים החרדים חזית וחזות אחידה של אופוזיציה לוחמת על מלא, כשהנושא החם שעלה על השולחן באותה תקופה היה הסדר הגיוס.

 

מאמרי המערכת בביטאונים המפלגתיים נטפו טון ארסי של ביקורת סטייל 'ממשלת השמד' של שרת החינוך שולמית אלוני בממשלת רבין. אך ככל שנקפו הימים, נפתח מסדרון תת-קרקעי להידברות עם נציגי השלטון בכל הרמות. ההנחיה הייתה ברורה: להילחם בכיכרות ובבמות על דעת הקהל, אך לנסות להציל במחשכים את 'יבנה וחכמיה' וכל מה שניתן להשיג, ברוח ובגשם. בלא מעט הזדמנויות, נסגרו דילים ברורים עם הקואליציה על הצבעות, תמורת הטבות ספציפיות לצורכי המגזר החרדי.

 

כאשר מרכז האופוזיציה החרדית דאז ח"כ משה גפני ניסה לגבש חזית אישית נגד נתניהו ולנתק מגע, ביקש מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לקרוא אליו את חברי הכנסת של 'יהדות התורה' והורה: "הם צריכים פינגרס (אצבעות) וצריך לדבר איתם ולהשיג דברים". ההוראה חלחלה עד לרמת ההנהגה התורנית, כאשר עזרת הנשים של בית הכנסת הרמב"ן בתל-אביב הפכה למקום מפגש בין ראשי הישיבות הגר"ב וייסבקר והגר"י רוזן לבין איילת שקד שעמדה אז בראש הוועדה לשוויון בנטל.

 

עשר שנים קודם, כאשר לפיד האב ואריק שרון החליטו להגלות את החרדים מהממשלה, הטקטיקה הייתה דומה. אז, לא בני הישיבות עלו על המוקד אלא קצבאות הילדים. האיש שהופקד להוריד את החרב על המשפחות החרדיות ברוכות הילדים, היה לא אחר מאשר שר האוצר דאז, אחד בשם בנימין נתניהו, שהסתער על המשימה בחדווה יתירה.

 

אם היום הטרמינולוגיה היא של סוף העולם 'ימינה', הרי שאז הטרמינולוגיה הייתה של סוף העולם – שמאלה. ח"כ מאיר פרוש שבת רעב, תהלוכות של ילדים רעבים עברו בחוצות ירושלים ובני ברק וזעקו מרה. זעקות השבר הדהדו בכל העולם והביאו להתגייסות חסרת תקדים של יהדות התפוצות להצלת עולם התורה. זכורה במיוחד תרומה של המיליארדר המנוח יוסף ספרא בסך עשרה מיליון דולר לטובת מוסדות התורה, אחרי שצפה ברשתות האמריקאיות בתמונותיהם של ילדים חרדים בוכים ומפגינים ברחובות הערים החרדיות.

 

מנגד, מאחורי הקלעים המפלגות החרדיות ניהלו וניווטו בהנהגתו של ח"כ יעקב ליצמן מול אביגדור יצחקי, איש אמונו של שרון, שורה של דילים שהמרכזי שבהם היה שימור תקציב הישיבות תמורת הצבעות מסוימות. בדרך הזאת, הצליח עולם התורה לשרוד את קדנציית האופוזיציה הקשה. בשתי הממשלות שבהן ישבו החרדים בחוץ, המסלול השקט בינם לבין צמרת הממשלה הביא לבסוף לפריש-מיש פוליטי של ראשי הממשלה שרון ב-2005 ונתניהו ב-2015, ולהכנסת החרדים בחזרה לממשלה על חשבון לפיד – האב והבן. בשלהי ממשלת שרון נכנסה לממשלה רק 'יהדות התורה' לבדה. בקדנציה שאחרי 'ממשלת האחים' שס ו'יהדות התורה' הפכו לבעלות הבית של ממשלת נתניהו החדשה.

 

 

ביניים: שרפת הגשרים

 

הסיטואציה הפוליטית הנוכחית, היא השלישית בחצי יובל שבה החרדים נותרים מחוץ לממשלה, והפעם לא בהכרח מכפייה. עד לרגע זה, לא ברור אם המפלגות החרדיות כדררו את עצמן מחוץ לחדר הממשלה, במסגרת החיבוק החונק לנתניהו, או שמא לפיד ובנט נענו לדרישתו של ליברמן, וחרף הצהרותיהם על הדלת הפתוחה לחרדים גמרו אומר מראש שלא להכלילם בקואליציה.

 

כשאנו משוחחים עם ח"כ אריה דרעי בחדר סגור, הוא מלהטט באותות ובמופתים ומוכיח שמדובר במסדרון ארוך של נוכלות מתוכננת מראש, במסע הונאה של בנט ולפיד שהיו לו שתי מטרות: הראשונה והמרכזית, להדיח את נתניהו מבלפור. השנייה והחשובה לא פחות מבחינתם, לבצע מהפכה אזרחית בשורה של נושאים שאי אפשר להוביל ביחד עם החרדים, ובכך לייצר בייס חדש של ימין מתון, תל אביבי ולא מסורתי, אשכנזי-ליברלי יותר ממזרחי, שיתמוך בסדרת השינויים הדרמטיים ביחסי דת ומדינה. קצת יותר משבוע מיום הקמת הממשלה כבר ניכרת בחוגים הליברליים הדתיים-לאומיים בואכה גבעת שמואל-מודיעין, תמיכה שקטה במהלכי בנט, בעיקר בזכות הכרזותיו בנושאי דת ומדינה.

 

עם זאת, אי אפשר להתעלם מגרסת גוש הימין שבתוך גוש השינוי. מבחינתם, אנחנו החרדים משלמים את מחיר הברית עם נתניהו. לתפיסתם, הדבר הרצוי ביותר היה להישען בהקמת הממשלה ובהמשך תפקודה, על רוב יהודי שכולל את החרדים, מאשר על רע"מ האסלאמית של מנסור עבאס. לדידם, החרדים הם שהחמיצו את ההצעה וטרפדו את השיח השקט שהתנהל עם בכירי 'דגל התורה' והיה עשוי להביא לתוצאה שונה לחלוטין בהרכב הממשלה החדשה. צריך לומר בכנות, שהגרסה הזאת מתכתבת היטב עם המגעים השקטים שנוהלו מול 'דגל התורה' ונחשפים כאן לראשונה, בראש הטור.

 

בכל מקרה, הרכבת יצאה לדרך והחרדים נותרו בודדים על הרציף, מול ממשלה שמבקשת לשכתב את פרקי החקיקה ביחסי דת ומדינה. אור לא נראה בקצה המנהרה, ולמרבה הצער, המוטיבציה שמאפיינת את כל מרכיבי הקואליציה לחדור לכל המקומות המקודשים ולשנות את ההסדרים הנהוגים מקום המדינה, מרגיזה ומקוממת. יותר ויותר מתברר כי המכנה המשותף היחיד שמלכד את 'מחנה השינוי', הוא השינוי הרדיקלי של הסטטוס-קוו בענייני הדת שנהוג פה מקום המדינה.

 

 

ביניים: נכנס יין

 

ההגליה האופוזיציונית של 2021, שונה באופן קיצוני מ-2003 ו-2013. הפעם החליטו הנציגים החרדים לשרוף את כל הגשרים. לא מדברים עם נציגי השלטון, לא במחשכים ולא בגלוי. לא בכנסת ולא בעזרות הנשים בבתי הכנסת. הקווים נותקו, וראשי המפלגות החרדיות בחרו בקו הקיצוני והקולני ביותר נגד לפיד וראשי ימינה.

 

כל מה שצריך זה להאזין לנאומי גפני, שמתפוצץ יום אחר יום ברמה הכי אישית על ראש הממשלה בנט. "חתיכת אפס", הוא כינה אותו השבוע, וזהו אותו גפני, ותיק החברים במשכן, שרק בשבוע שעבר זכה להוקרה מקיר לקיר בוועדת הכספים, כשחברי הכנסת מכל סיעות הבית מדברים בשבח הליכותיו והשיח המתון שהוביל.

 

באחת אחר חצות בלילה שבין שני לשלישי נראה פינג-פונג לא שגרתי בין ח"כ משה גפני שעמד על הדוכן לבין ח"כ דודי אמסלם שישב במליאה. לרגעים נדמה היה שגפני הוא הדודי אמסלם החדש. מניף ידיים לכל עבר, זורק כינויי גנאי ללא מעצורים, כשעיניו רושפות אש ותימרות עשן. גפני מתוסכל, כעוס ועצבני כל כך, לא ראינו על דוכן הכנסת גם ברגעים הקשים ביותר ליהדות החרדית במרוצת שלושת העשורים האחרונים.

 

הסיטואציה עם אריה דרעי דומה לזו של גפני, אם כי בסגנון מעודן יותר ברוח תזת הספרדיות המתונה של אבישי בן חיים. לפני עשרה ימים הוא כינס קבוצת עיתונאים חרדים בבית מקורבו הוותיק באשדוד יהודה אבידן. הסאב-טקסט של הדברים היו ברור: לא נסבול שום מגע ישיר או עקיף של אף יועץ תקשורת או מקורב עם גורמי השלטון החדשים. אם נצטרך לצאת למלחמת עולם באותם מקורבים, נעשה זאת בגיבוי של החלונות הגבוהים. ובעצם, דרעי אמר לאותם עיתונאים שמילאו בטנם בבשר ויין: ראו הוזהרתם, נעקוב אחריכם בשבע עיניים ונדע גם להעניש את הסוררים.

 

העמדה הזאת זוכה לגיבוי של ראשי 'יהדות התורה' ליצמן וגפני, כשהאווירה מבוטאת מדי יום בביטאונים המפלגתיים. בצד ההחרמה השיטתית, מנסים חברי הכנסת בכל דרך, למנוע יצירת מסלולים עוקפים, דוגמת 'פורום הבריכה' של שר החינוך בעבר שי פירון. מי שינסה לצוף עצמאית על פני המים, יוטבע בכוונה תחילה. בפעם השלישית באופוזיציה, המלחמה עולה מדרגה, והשיח מחריף לטונים של החרמה מלאה.

 

 

ביניים: יבנה וג'וביה

 

אי אפשר להתעלם מתחושות הבטן וכאבי הראש של חברי הכנסת החרדים, בפרט הוותיקים שבהם, שהיו בכל חזיתות העבר ובוחרים הפעם לנהוג בדרך אחרת של לוחמה כוללת.

 

אלא שהפעם, עלינו לשאול בקול רם את השאלות האלה: ראשית, במה שונה 2021 מהפעמיים הקודמות? מדוע בוחרים הנציגים החרדים למנוע כל הידברות ומגע עם נציגות השלטון, כאשר גם להם ברור כי לממשלה הזאת יש פוטנציאל לשרוד הרבה יותר ממה שהם מעריכים בפומבי?

 

האיום היחיד על שלמותה של הממשלה הוא העברת התקציב, ופרק הזמן של 145 יום שהוקצב לכך, יאפשר לממשלה החדשה שאין לאף אחד ממרכיביה אינטרס להתפרק, לצלוח את המשימה ובכך לשריין שתי שנות שלטון – אלא אם כן יתרחש על ראשנו תרחיש ביטחוני בלתי צפוי.

 

הממשלה הזאת רעה, ובכך אין ספק. ראשיה, שריה ויועציה מבקשים לפגוע בכל היקר לנו, אך הנציגים החרדים הוכיחו בעבר שמול ממשלות – צריך לדעת להתנהל גם מהאופוזיציה בריקוד, בצעד תימני. לתקוף בכל הכוח, לטמון כמה שיותר מוקשים במלאה ובוועדות, אך לדעת להיכנס לחדר הסגור ולהגיע להבנות לטובת עולם התורה והסדרת סוגיות הדת במדינה. ובמקרה הנוכחי: לקדש מלחמה בשלוש הזירות שעל אודותיהן דובר למעלה, אך לדעת למצוא זירה רביעית חשאית, שבה אפשר להיפגש ולסגור דילים בין המערכות.

 

האינטרס של נתניהו ברור. הוא מבקש להנחיל לציבור נרטיב של קיסר גולה שיצא לפסק זמן של כמה שבועות, ותכף ומייד ישוב בחזרה לארמון המלוכה. השאלה הגדולה היא אם האינטרס החרדי חופף גם הפעם לזה של נתניהו – בצורה כה מלאה. האם חברי הכנסת החרדים צריכים לנקוט קו קיצוני יותר מזה של בכירי הליכוד שנצפים פעם אחר פעם משוחחים ומצחקקים עם שרי הממשלה החדשה?

 

'יבנה וחכמיה' של שרי הליכוד, אלה הג'ובים למקורבים ותקציבי הגופים האוהדים. על שלהם הם שומרים מכל משמר ויוצרים קשר עין תמידי עם מקבלי ההחלטות. האם הנציגים החרדים צריכים לנתק טלפונים, לרדת למחתרת ולהתעלם מכל השפעה של התנהלות זו על חיי האזרח החרדי?

 

ייתכן מאוד שמאחורי ההתנהלות עומדת אסטרטגיה מובנית וברורה שאמורה להניב פירות ולסייע בסופו של דבר לצרכים החומריים והרוחניים של המגזר. השאלה היא, אם לא הגענו לשלב שבו הנציגות החרדית צריכה לדבר עם הציבור ולהסביר אנה אנו הולכים ומהן התוכניות לעתיד.

 

 

ביניים: מבחן התוצאה

 

ערב הקמת הממשלה הפריטטית הקודמת של גנץ ונתניהו, התהלכו הנציגים החרדים כמחותנים ראשיים וסיפרו לכולנו איך הממשלה החדשה הוקמה אך ורק בשל הערבות שנתנו לבני גנץ. כשהחלו החריקות ונתניהו החליט לחתוך, ראשי המפלגות החרדיות אימצו את גרסת נתניהו במלואה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. כיום מעידים הח"כים, כי היו מוכנים לעשות הרבה כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולמנוע מביבי לפרק את הממשלה שהחרדים היו בה לשון המאזניים והחזיקו בכל התפקידים הרלוונטיים לעולם התורה ולענייני הדת במדינה.

 

קל מאוד להיצמד לגרסה כי מולנו עומדת אסופת שונאי חרדים ערלי לב, שגמרו אומר לחסל את המדינה היהודית ומולם יש לצאת בחרב ובחנית. אבל, אחרי שנצמדנו לגרסת הנציגים החרדים גם בשלבי המו"מ הפוליטי האחרון והגענו עד הלום, מותר לשאול שאלות ולא להסתפק רק בשיח של איומים וחרמות. ילמדונו נציגינו, איך הם מתכוונים בשנה הקרובה לשמור על הקצבאות ועל תקציבי הישיבות, לבלום את החקיקה האנטי-דתית ולהציל – בעגה המקובלת – יקר מזולל?

 

מאחד מחברי הכנסת שמענו את ההסבר הבא: "יש שוני מהותי בין הממשלה הנוכחית של האחים בנט ולפיד לבין הממשלה הקודמת, היות ואז, היה ראש ממשלה שרצה בטובתנו". אלא שההסבר הזה לא מתכתב עם ההתנהלות החרדית בתקופת אריק שרון, שבה ראש הממשלה עצמו הוביל את ההתנתקות מהחרדים וזרק אותנו מהחלון.

 

למבחן הזה יינתן ציון תוך שנה. בעוד שנים עשר חודשים מהיום, מה שיקבע בסופו של דבר, זהו מבחן התוצאה. מצב הנכסים הרוחניים והחומריים של הציבור התורני והמסורתי בישראל – יעיד אם הטקטיקה של חברי הכנסת הייתה נכונה. ייתכן שניתוק כל מגע והסתלקות מכל שיח יובילו להפלת הממשלה במהרה – ויפה שעה אחת קודם. אך בעיניים פקוחות, עלול גם להיווצר תרחיש אחר, כאשר כל המזיקים למיניהם, מחוגי 'צהר' ועד התנועות הרפורמיות והליברליות, יקפצו על המציאה ויהפכו לבעלי הבית של כל נושאי הדת במדינה.

 

מבחן התוצאה יהא מבחנם האישי של כל אחד ואחד מחברי הכנסת החרדים. אם הטקטיקה הרדיקלית תיכשל, מהחורבן הזה נתקשה חלילה להשתקם. בתוצאה הרסנית שכזאת, חברי הכנסת החרדים לא יוכלו להתעלם מכך, שהיה להם 'אשם תורם'.

 

 

ביניים: שעת חרון

 

מני מעתוק שימש עד לא מכבר ראש הוועדה הממונה לעיר טבריה. הוא הוצנח לתפקידו על ידי שר הפנים דאז אריה דרעי, לאחר שבג"ץ אישר בתום סחבת ארוכה את הדחתו של רון קובי מראשות העירייה. לאחר זמן קצר, דרעי הסיק שהאיש בעל כוונות טובות, אך יכולת הביצוע ממנו והלאה – ושלח אותו הביתה. הנקמה הגיעה השבוע. שר הדתות מתן כהנא שלף את מעתוק ומינה אותו למנכ"ל משרד הדתות.

 

המשימה הראשונה של מעתוק הייתה, לטאטא את המינויים של שס מהמשרד. הראשונות היו המזכירות החרדיות שהתבקשו להחתים כרטיס לאורך כל היום, בלי הנחות לשכה, כמקובל במשרדי הממשלה. אחרים נתבקשו לארוז את הקרטונים, כמקובל בסצנות האמריקאיות ולא כפי שנהוג באווירה המזרח תיכונית שבה הסיומת נמרחת לעוד שבועיים-שלושה של אריזה וקבלת משכורת.

 

איילת שקד מסתמנת כמקבילת הקצה של מתן כהנא. האמירה הראשונה של שקד מול סגל המזכירות של דרעי במשרד הפנים היה: "אתן מוזמנות להישאר". המזכירות שחבות את המינוי לדרעי, פנו לשר לשעבר בשאלה אם מבחינתו יש מניעה לכך שיעבדו תחת השרה הנכנסת.

 

דרעי שמכיר את המשפחולוגיה של נשות צוות הלשכה, ומודע לכך שרובן ככולן הן נשות אברכים, הבהיר כי מבחינתו לא רק שאין מניעה אלא שהוא ממליץ להן להישאר במשרד "ולסייע לעם ישראל ככל שניתן", כלשונו. לעם ישראל, וגם לרבי ישראל של כל אחת אחת מהעובדות, היושב ועוסק בתורה.

 

ההצעה להישאר בתפקיד הועברה לכולן, למעט אחת. ותיקת הצוות נינה, שעברה מאלי ישי לגדעון סער, ומגדעון סער לסילבן שלום, עד שהגיעה לתקופת כהונתו של דרעי – שדאג למנותה למשרת קבע. איילת שקד פגשה בה במטבחון המשרד ואמרה לה: "אצלך זו לא רק הצעה אלא הנחיה. את נשארת איתי, נקודה".

 

שקד מבינה אולי טוב יותר מאשר יתר החברים בממשלה, שאין שום ערובה לאורך חיי הממשלה. למרות המלצתו של ראש הממשלה נפתלי בנט בישיבת הממשלה הראשונה להמתין עם בחירת המנכ"לים למשרדים, היא הייתה הראשונה מהשרים שבחרה במועמד למנכ"ל, איש אמונה יאיר הירש, שניהל עבורה בשעתו ביד רמה את מטה שרת המשפטים.

 

כבר בימים הראשונים לכהונה היא החלה להסתער על שלושה תחומים: המוניציפלי, התכנון וההגירה. שקד מינתה שלומי הייזלר לראש מטה התכנון ולצידו של יאיר הירש כמנכ"ל, את אלון דביר לראש המטה ואת דניאל אביטל ליועצה בכנסת. כשהשרים האחרים מקבלים קורות חיים, שקד השלימה שורת מינויים של אנשי צוות בעלי יכולות שטח מוכחות, שכבר מסתערים במטרה להטביע חותם, יהא אשר יהא אורך חייה של הממשלה.

 

תמונת המראה לג'נטלמניות במשרד הפנים, היא מה שמתרחש במשרד הפריפריה, הנגב והגליל. כשהמנכ"ל אריאל משעל פנה לשר הנכנס עודד פורר מ'ישראל ביתנו' והציע לו עזרה, הוא נענה בשאלה. "כמה זמן ייקח לך לעשות חפיפה ולהעביר את הניהול?"

 

"שבוע שבועיים", השיב משעל, וקיבל בתדהמה את תשובת השר: "שבוע-שבועיים? למה לא שעה-שעתיים?"

 

כמה אכזרית היא הפוליטיקה ישראלית. אין בה ניצחון של נדיבים, אפילו למראית העין. במקרה הזה, מתקיים היפוכו של מאמר חז"ל: אין לך אדם שיש לו שעה. מה נאמר ומה נדבר? נקווה רק שזה גם יהיה אורך חייה של הממשלה החדשה.