סיימנו לספק הסברים לכבודו

הנרטיב השקרי והבזוי על ציבור שלא תורם לכלכלת המדינה, קורס כעת אל תוך עצמו. התעצמותו האדירה שבה אנו חוזים, מתרחשת כחלק בלתי נמנע מההתפוגגות הקרבה שלו. מעין התפרצות געשית ספקטקולרית, הדועכת עם השעות והימים. נואמי הכיכרות ברשתות החברתיות, כמו גם המתלהמים במזנונים – במקומות העבודה או בסביבתם בשעות ההפסקה הארוכות והיקרות למשק – חשים זאת היטב. זה מגביר אצלם את תחושת החרדה מפני הבלתי נמנע. הרגע שבו הם יוותרו ללא התירוצים לתיעוב שהם חשים כלפינו, הרגע שבו הם יישארו לבדם עם השנאה.

מה יש לנו לומר למנהלים בכירים במשק שחוזרים על הטיעונים הללו? נשלח אותם להסתכל על אחוז נושאי המשרה הבכירים החרדים בחברות שלהם עצמם ביחס לחלקם היחסי באוכלוסייה? נדבר איתם על תקרת הזכוכית שניצבת בפני גברים ונשים חרדיים בחברות עסקיות? אין טעם. הם ינופפו במקרה החריג, היחיד, הבודד. זה שעליו הם הזדכו בקרדיט יותר מפעם אחת, זה שבעטיו הם רוצים לקבל את אות אביר המסדר הוולונטרי. אין טעם.

גם לא נשכנע את הזוטרים יותר אם נצביע להם על האפליה שתיעדפה אותם כבר בתחילת חייהם. עם חינוך חינם מגיל שלוש, תרבות מסובסדת, אוניברסיטה מסובסדת, ואז עבודה בחברה שמתקיימת על כספים שהציבור מזרים אליה באופן כזה או אחר, ואחרי כל זה הם מספרים לעצמם סיפור דמיוני על מעמד ביניים שנושא על גבו את כל מי שהוא לא הוא בעצמו. עוד לא נולד הטיעון שישכנע את המשוכנעים. ודאי לא את שטופי המוח.

***

לא נספר להם עליכם, אחיי החרדים הגיבורים המטים את שכמם לשאת בנטל הכבד של הכלכלה הישראלית. שיוצאים לעמל יומם, משלמים בדומיה את המיסים השונים, מי כשכירים ומי כעצמאים, מי בעמל כפיו ומי ביגיע מוחו. אשר בנוסף לנטל האזרחי הכבד המוטל על כתפיהם, סופגים בדומיה גם את משא הקיטוב הנצחי המלווה את המדינה היהודית עשרות שנים כבר משחר הקמתה, נושאים את החרפות והעלבונות פרי השיסוי המתמיד המתחולל כאן – יציר כפיהם של דמגוגים המתפרנסים מכך.

אני פוגש אותם במסגרת עבודתי. הם מנהלים משפחות למופת. ברוכות בילדים מחונכים. סדר יומם עמוס וגדוש לעייפה. תורה, תפילה ודרך ארץ. כדי לפגוש אותם צריך למצוא חלון זמן מאוד מדויק לאחר שהם מסיימים יום עבודה ארוך, ומתפנים למשרה הנוספת של גידול הילדים ותחזוקת הבית.

אני רואה את תלושי השכר. את ההכנסות למשק בית. עוד לא נתקלתי בתלוש שלא נוכו ממנו מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. במסגרת התכנון הפיננסי שאנחנו עושים אני רואה את ההוצאות שלהם. מי היה מאמין. הם מפרנסים רשתות מזון, חנויות ביגוד, בנקים וחברות ביטוח ומה לא.

אבל זה לא באמת משנה. תם הוויכוח כי החלטנו להפסיק להתווכח. סיימנו לקבל מכבודו הוראות, סיימנו גם לספק לכבודו הסברים.

הכותב הוא סוכן ביטוח במקצועו מומחה לפנסיה וביטוחי פרט. itzhak@ij-ins.co.il