סיירת כוח התורה

בנש"קים שלופים

רק בשבוע שעבר קראנו בפרשת השבוע את פרשת קורח, הפרשה האהובה על הדרשנים והמגידים. סוד הקסם של הפרשה הזו הוא שהפרשה נוגעת ביסודות הקיום האנושי: פוליטיקה, מעמד חברתי ומאבקי כוח.

קורח היה עשיר, מקושר, מיוחס, בעל מעמד בקהילה. אדם חזק שבואו נאמר בעדינות, לא נתקל בבעיות להכניס את הבנות שלו לסמינרים.

אז בואו נדבר על בעלי כוח.

יש בציבור שלנו דיסוננס עמוק בכל הקשור לצבא, שהוא המייצג המובהק והאגרסיבי ביותר של כוח. מצד אחד אנחנו מנהלים מערכה אידאולוגית עמוקה על מקומו של בן התורה, על הזכות והחובה לשבת בבית המדרש, על האמונה הפשוטה שהתורה מגנא ומצלא. יש בנו ערגה לדמותו של בן הישיבה העדין, ששקוע בהוויות אביי ורבא ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. אבל כל זה ביחס ליחידים.

כשאנחנו ציבור, פנים חדשות מגיעות לכאן.

כל מפיק מתחיל שהפיק פעם חתונה של אדמו"ר בינוני יודע שהבוננזה הגדולה היא הכניסה המלכותית של האדמו"ר, שלפניה נוסעת ניידת משטרה עם כחולים אדומים שמהבהבים על כל הבניינים בשכונה. משם זה הלך והתפתח גם לשמחות בית השואבה, נסיעה לכותל או לשיעור בימי חול המועד. ביקורי חג של שוטרים, ובעיקר מאבטחים, הרבה מאבטחים. בכל מקום. בכל זמן. שידחפו. חזק. כמה שיותר.

בתוך עולם ההפקות הולכת ומתפתחת משיכה כמעט בלתי מוסברת לסמלי כוח: שיירות, סירנות, מאבטחים, נשקים, פרוטוקולים, אוזניות ומשדרים, טרמינלים סגורים, מטוסים פרטיים והמון פאסון שנועדו לשדר כוח.

אין ביקור אמיתי בחו"ל של רב כלשהו שלא כולל מבזק שמתעד את שיירת רכבי השרד שדוהרת בעקבותיו ברחובות ניו יורק. אבל מה שהיה בעבר חלק מתבקש מכבוד התורה, לא פחות מה"ימים" ומהצלם שמתרוצץ מסביב, יצא משליטה.

מניידת משטרה שמפנה את הצירים, נוצר פרוטוקול אירוע שבלעדיו נראה שהנסיעה לא 'חלה'. וכל שלא אמר את כל אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: זה מתחיל בטרמינל פתאל (מה זה, למען השם?), אחר כך תמונה בלימוד מעמיק או כתיבת חידושי תורה במחלקת העסקים, קבלת פנים בנמל התעופה, דינר יוקרתי על שפת הים במיאמי או בביתו של נגיד מפורסם, ילדים חמודים שממתינים ברחוב ומשלחות עסקנים שזורמות מכל קצוות העיר להתייעצות במה שמכונה 'ענייני השעה'.

קחו כלל: ענייני השעה בדרך כלל הם האם הרב רוצה מים קרים או תה חם.

אבל האמת היא שזה מתבקש. את התורה צריך לכבד, ואין דרך טובה יותר לכבד את התורה כמו שיירת מכוניות שחורות, טרקליני אוליגרכים, וילות ענק וקבלת פנים ססגוניות. אבל בשבועות האחרונים נדמה שאנחנו עולים קומה.

במסגרת מסע שנערך בימים אלו בניו יורק, פורסמו כמה תיעודים מדהימים. באחד מהם נראה אחד מגדולי הדור כשהוא יוצא לרחוב מכינוס כלשהו, מלווה באבטחה גלויה וצמודה של מאבטחים הנושאים נשק ארוך, כולם נראים כמו בוגרי צוות האבטחה הצמוד של הנשיא טראמפ: שכפ"צים עבים, אצבע על ההדק, ודריכות שמאפשרת להם לעבור למצב של מאה כדורים בדקה בתוך שבריר שנייה.

בסצנה שנייה, מרגשת לא פחות, נראה עוד אחד מגדולי ישראל כשהוא נושא דברים בכיתה של תלמידי כיתה ח' דקיקים, בעלי מבנה גוף שמתאים לעיירה תפרח ופחות לערים השבעות של ניו ג'רזי, ולפניו לא פחות מחמישה מאבטחים חמושים מכף רגל ועד ראש, עם שכפ"צים וכל הסט המלא, נכונים לזנק על כל תלמיד שיעשה תנועה לא נכונה.

כבר לא מדובר באקדח על החגורה, וגם לא במאבטח ששומר מרחק, אלא רובים ארוכים עם כוונת צלפים וכמות מחסניות שמסוגלות להספיק למבצע חיסול מחבלים באחת משכונות עזה.

אלו תמונות שקצת צובטות את הלב כי הן מראות כמה התרחקנו מתמונת המקור, מהרצון לכבד גדולי תורה עד הפקת מראות גרוטסקיים ומעליבים. אנחנו מאמינים שאנחנו תולעת יעקב, שאין כוחנו אלא בפה. שהפאר הגדול ביותר בעבורנו הוא גדולי ישראל עצמם, שעקדו את גופם על התורה הקדושה.

וכן, אפשר לזנוח קצת את הפרוטוקול שיצא לגמרי משליטה ולחזור למקור. פחות ראוותנות, פחות ערלים נושאי נשקים, ויותר תלמידי חכמים שיפארו אותנו ואת השליחים שמגיעים מארץ ישראל.

פתאל מול קו 5

ואולי צריך לומר את המובן מאליו: לגדולי ישראל עצמם אין שום קשר להפקות הללו. הם חיים בעולמם ושקועים בתורתם. ברוב המקרים הם אינם יודעים מי הזמין את המאבטח, מי סידר את השיירה, מי דאג לצלם, מי החליט איזו תמונה תעלה ולאיזה צייצן.

הבעיה היא במערך המקיף שנראה שהתמכר למפגני הכוח, שמשתעמם מלהפיק אירוע תורני אצילי ומכובד, ונמשך לדרמות, לסירנות, לנשקים השלופים, ולמשקפי השמש של המאבטחים רחבי הכתפיים, שמקשטים כמעט כל תמונה של אירוע תורני כלשהו בתקופה האחרונה.

בקצב הזה לא ירחק היום ונראה שיירות של טנקים, נגמ"שים עם תותחי וולקן ומסוקי קרב שמלווים אווירית וקרקעית כל מסע רבנים. רק צריך יהיה לוודא שהחיילים לא יהיו חלילה מחטיבת חשמונאים. יש גבול כמה חילול ה' אפשר לעשות.

אבל מעבר לכל זה, ומעבר למיליטריזם ולסגידה לכוח, יש כאן תהייה חינוכית עמוקה שנוגעת בשאלה: איזה ערכים אנחנו מקנים לצעירים שלנו? מה חשוב ומה פחות? מהו כבוד התורה ומהו כבוד מדומה? האם אנחנו רוצים שבן ישיבה ימדוד גדולה של אדמו"ר או רב לפי השיירות הדוהרות או כמות המאבטחים, או לפי ההתמדה, היגיעה, וההסתפקות במועט?

והשאלה הזו נעשית חריפה פי כמה כאשר מציבים מולה את המציאות הכלכלית של עולם התורה.

מצד אחד, לא מעט אברכים ובני תורה מרגישים היטב את הלחץ של הממשלה באופן יום–יומי. קיצוצים, גזירות, איומים תקציביים, יוקר מחיה שלא עוצר, משפחות שמחשבות כל קנייה, ילדים שממתינים לספר לחג או לנעליים חדשות. הרחוב החרדי האמיתי אינו מצולם בטרקלין ממוזג, בשיירות שרד או במחלקות עסקים. הוא נמצא בקו חמש הצפוף לעייפה בבני ברק, במכולת בירושלים, בדירה קטנה בביתר, בחדר מדרגות מפויח במודיעין עילית. שם נלחמים יום יום על קיום בכבוד ועל נאמנות לבית המדרש.

ומצד שני, שיירות השרד והכוח מציגות לעיתים עולם אחר לגמרי. מטוסים פרטיים, טרקליני פתאל נוצצים, בקבוקי פלגרינו צוננים, שף פרטי שמבצע כל מלאכה קולינרית בדקדוק, דינרים על שפת הים, מחלקות עסקים, שיירות ענק של מכוניות וגדודי מאבטחים שמציגים יחד שילוב בלתי נתפס של כוח וכסף.

שלא תבינו לא נכון, אני הצדקן האחרון שתמצאו. עשירות היא לא עבירה. ואם הקב"ה ברא את העשירות ואת המטוסים ואת הטרקלינים, ברור שהוא ברא את זה בשביל היהודים ולא בשביל הגויים.

גם חיי מותרות אינם חטא, ואין כל בעיה בעצם העובדה שנדיבי עם מכבדים תורה מכספם. להפך, עולם התורה חי בזכות נדיבי לב מופלאים שמוסרים ממונם בשביל הישיבות, הכוללים, החיידרים והמשפחות. והם, שיכבדו עד זוב דם כל משולח.

אני מדבר פה על הפרסום, על התהודה, על הסמל שזה נהיה, על הערכים שמטשטשים. על זה שחצי מהכותרות עוסקות בסוג המטוסים הפרטיים והעובדה שכל ילד מונה את שמות נגידי קרן עולם התורה כאילו היו חלק בלתי נפרד מהפרשנים מאוצר המפרשים עד שלעיתים המפרשים עצמם נדחקים קצת לצד.

לחולל את השינוי

אחת המהפכות הקדושות ביותר שהיו מאז קבלת התורה, הייתה מהפכת החסידות. ייסודו אותה שרפי קודש שברחו מכל נושא של מעמדות, מחיצות והתמסדות, הסתייגו מכל מנגנון של כוח והשפעה, הפקירו את כל כספם למען הזולת, התהלכו בפשטות מוחלטת והתערבו בין הבריות באהבת ישראל אין קץ, כשכל מטרתם היא לעשות דבר אחד ויחיד: לחבר יהודים לאביהם שבשמיים.

חלפו כמה שנים, והמהפכה הזו חוללה בחלק מהמקומות מהפכה נוספת, של 180 מעלות. מוסדות סגורים, אליטה מצומצמת, עסק משפחתי שמגלגל מיליונים ומועבר מאב לבן. מה שהתחיל כתנועה שהייתה אמורה לתת מענה לפשוטי העם, לאותם שלא מקבלים אותם למוסדות, שבקושי מקום בבית כנסת מוכנים למכור להם, הפכה לתנועה הכי אליטיסטית שיש, סוגדת לכוח ולמעמד, עסוקה בהתפארות, כבוד ופרסום, ששכחה קצת מה הקונספט המקורי.

זה מקרה קלאסי של שיבוש שהשכיח לגמרי מה הדרך ומה המטרה, והפך ביניהם.

האם הדרך לעיתים עוברת בטרקלין פאתל? מסתבר שכן. האם רבי ומשפיע חסידי צריך כיסא כדי לשבת בראש השולחן. בוודאי. אבל בהדרגה הכיסא, הפאר וההדר, המכוניות והמטוסים, הרולאפים והשמשוניות, התמונות ויחסי הציבור, הפכו לעיקר, ודווקא המטרה שלשמה התכנסנו, כבוד התורה או חיבוק כל יהודי באשר הוא, נשכחה לגמרי.

ואולי אלו בשורות משמחות, שמראות על סממני עקבתא דמשיחא.

על התקופה הזו נאמר בנבואת ישעיהו "וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת". חכמים מסבירים מה המשמעות של האמת נעדרת? שהיא נעשית "עדרים עדרים", כלומר היא מתפצלת לקבוצות קטנות, וכל קבוצה לוקחת לעצמה רק חלק מהאמת, וידוע שחצי אמת גרוע משקר.

ואולי זו הסיבה, שיבוש האמת והסגידה לכוח, שגרמה לכך שאחרי שקורח ועדתו נבלעו באדמה, קראו "משה אמת ותורת אמת".