סירנה בגינה

האסון קורא לעצור והנפש מתחננת למנוחה. מחשבות

א

הבעיה הגדולה עם הבטחות, שהן כמו כרטיס אשראי. קל לגהץ, קשה להתמודד עם ההשלכות.

בקיצור, יושב לו אבא אוהב באחד הימים האביביים של תחילת סיוון, מביט במזג האוויר המושלם ופתאום בוחר לפזר סביבו את המשפט הבא: "האמת שצריך פעם לצאת יחד לגינה ולעשות קצת כיף". רגע אחר כך, כבר באה החרטה. "לא, לא עכשיו. אולי, יום אחד, בחופש הגדול".

יהודי חכם מבית שמש קבע, שלילדים יש זיכרון פנומנלי למשפטים של הורים. החופש הגדול הגיע. המשפט צוטט במדויק. רק מילה אחת נשכחה "אולי".

כמו מול 'הוצאה לפועל'. אין באמת ברירה. בסוף זה קרה. המקום נבחר בקפידה. גינה ירושלמית – מספיק חדשה ומספיק רחוקה מהבית. והכי חשוב – השעה, שתהיה מספיק חשוכה, כשהשטח נקי מאימהות ועגלות.

ריק לגמרי זה לא היה. מסתבר שיש עוד אבות עם חלאטלך שכשלו בלשונם, ונאלצו לבוא לכאן כ'בייבי סיטר' שמאפשרים לאמא קצת חופש. "הטיולים עם אבא", שמעתי ילד אחד לוחש לאחיו את הסוד הגדול, "הרבה יותר שווים. במקום לחם עם מלפפון, מקבלים שוקולד וצ'יפס". (לתשומת ליבה של שרת התחבורה: הילד שאמר את המשפט הזה, קטין ואינו בר-עונשין.)

יש משהו קשה בכניסה לגינת משחקים, אחרי יותר מעשור וחצי. פתאום אתה קולט עד כמה הזדקנת, או עד כמה העולם שסביבך נעשה צעיר. כשהקטנה מבקשת "מגלצ'ה", אתה נאלץ לגשת בדחילו אל מין מתקן מוזר עם קונסטרוקציה לא ברורה של פתחים ויציאות.

בעולם של פעם, המגלשה הייתה סמל למצב הרוחני. מצד אחד מטפסים, מצד שני מידרדרים. לילדים בדור הבא, יהיו חיים הרבה יותר מורכבים. אפשר לטפס ולטפס. יש עשרה גבהים ומסלולים שונים של גלישות. ויש אפילו אפשרות להתגלש בתוך צורה של ביסלי גריל. ולא, לא מדובר באיזה 'חפץ חיים' שנוסעים לשם יום שלם. אלא ממש פה מתחת לבית.

אם לפני כמה שנים יכולת להיות רגוע ולשוחח בפלאפון כשהזאטוטים עלו וירדו, היום אתה ממש צריך לאחוז ראש כפול ארבע. לזהות בכל רגע נתון איפה כל ילד, ולהתפלל שאף אחד לא יחליט לקצר דרך ולרדת מקומה שלישית במוט הזה שמיועד במקור לקופי ג'ונגל מנוסים. (שאף שדכן לא ישמע. היה רגע, שיהודי בגובה מטר שמונים ומשהו נאלץ לטפס, כדי לחלץ ילד שעף על עצמו יותר מדי גבוה.)

וכל זה, רק הקדמה מחויכת לאותו רגע לא ברור, שכל האזור הפך לחרדת אלוקים. זה התחיל בשלושה אופנועי 'הצלה' שחתכו את הגינה ודהרו למעלה, לכיוון שמגר. ואז זה לא הפסיק. עוד אמבולנס ועוד אחד. רכבי הצלה וניידות משטרה. ואז שמונה זוגות עיניים טהורות מצונפים ביללה: "אבא, קרה פיגוע?"

הפרטים מגיעים תוך כמה רגעים. במרחק של 200 מטר מאיתנו, מתחוללת טרגדיה שמדממת משפחות שלמות. "אבא", שואלת ילדה, "שמגר זה מקום של יהודים?" ובספסל שליד יושבת עוד משפחה, ועוד תינוקות של בית רבן נושאים עיניים אל ההרים ומתחננים "מאין יבוא עזרי".

הלב הצעיר – וגם המבוגר – כל כך משתוקק להמשיך לנוח, לחפוש, לעשות קצת רווח להתבונן בבין הזמנים. כבר כאבנו אלף צלקות, בכינו נהרות של דמעות – כמה השתוקקנו לנפוש. עכשיו כולנו רוצים להמשיך לטפס, להתנדנד ואפילו קצת להתגלש – אבל געוואלד, הסירנות לא מניחות.

יש לנו סב קדמון, רבי משה בן מימון, שעומד ומזהיר: "אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם… הרי זו דרך אכזריות".

אנחנו כל כך רוצים הרים מוריקים בשווייץ, אבל אתה, אבא שבשמיים, רוצה שנזעק: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

ב

והזמן, אכזרי שכמותו, ממשיך בדהרה. כמו עדר של גנוּ שממשיך לדהור בג'ונגל אחרי שכמה מתוכו נטרפו באכזריות, גם אנחנו ממשיכים. והאמת, שאי אפשר אחרת. הנפש החלשה שלנו לא מסוגלת לשהות כל כך הרבה בתוך תהומות הצער.

אז כמו שנהוג בחופש, בואו נעזוב לרגע את הצרות שכאן ונטוס כמה שיותר רחוק, כדי לנפוש עם צרות של אחרים. אחד האירועים המסקרנים של השבוע, לפחות בעיניי, התרחש בכינוס מיוחד שהתרחש באחד האולמות האקדמיים בניו יורק, ועסק בנושא מרתק: המקלט שמעניקה ארצות הברית לאומנים שנמלטו מארצם.

נואם הכבוד בכינוס היה אחד הסופרים הכי מפורסמים בעולם – סלמן רושדי.

אומנם יש לו תואר אצולה בריטי, 'סר', אבל רושדי נולד למשפחה מוסלמית מהודו. כנראה אבא שלו היה חרד"ק או איך שלא קוראים לזה אצל המוסלמים. הבחור נשלח ללמוד באנגליה, ושם התקלקל. אחרי כמה שנים אומללות במשרד פרסום, החל רושדי לכתוב סיפורים. הספר הראשון לא הצליח.

ואז רושדי עשה את מה שפוליטיקאים נואשים בוחרים לעשות: הוא החליט להרגיז. לספר הבא הוא קרא 'פסוקי השטן'. וזה עוד כלום לעומת התוכן שבו הוא נוגע באחד הנושאים הכי רגישים שיש בקוראן המוסלמי. איזשהו משפט שלפי אחת המסורות, הנביא מוחמד קיבלו מהשטן בכבודו ובעצמו.

וכמו שקורה להרבה אנשים מרגיזים, זה הצליח. כאיש פרסום בעברו, הבין רושדי שעדיף שהשונאים שלך יפרסמו לך את הספר בחינם. אלא שאז התברר לו, שמוסלמים לא מפרסמים בחינם. את החשבונית הוא קיבל מהאייתוללה ח'ומייני מאיראן, שהוציא 'פתווה', שמחייבת כל מוסלמי לרצוח את רושדי. אה, והיה גם מתן שכר בצידו: ארבעה מיליון דולר.

הספרים הצליחו. הסופר פחות. הוא נאלץ לרדת למקלט ולחיות בצללים. הוא המשיך להוציא ספרים ולקבל חיבוק מהמערב. אבל בשלושים השנים האחרונות הוא חי בפחד מתמיד ונאלץ לעבור יותר מ-60 דירות מסתור. ולא רק הוא, גם כל מי שתרגם את הספר בעולם. כמה עשרות אנשים נרצחו בגלל הספר. בישראל ההוצאה המתרגמת העלימה את שמו של המתרגם.

בשבוע האחרון, הוא חשב שהעסק נרגע ובחר לעלות על הבמה. רגע קודם זינק עליו ערבי ממוצא לבנוני, דקר אותו וכמעט הרג אותו. נכון לעכשיו, רושדי הישיש כבר התעורר ושלח את הבדיחה הראשונה לחלל. אבל הוא עשה זאת בלי עין אחת שנעקרה ממנו (כנראה 'שכר הסופרים' הגבוה בעולם).

[אגב, זו הזדמנות ללמוד שיעור מוסר: כיצד דנים לכף זכות. עיתוני השמאל הפרוגרסיבי – 'הניו יורק טיימס' ו'הארץ', מדווחים על המקרה ומתארים את הדוקר כמוסלמי שיעי קנאי שפרסם הצהרות לוחמניות בשבח האיראנים. ובכל זאת, מתעקש העיתון ש"מניעי הדקירה לא ברורים". תראו לאילו דרגות של אהבת ישמעאל אפשר להגיע.]

וכמו בכל פעם שדתיים שאנחנו שונאים, מתקוטטים עם אתאיסטים – עולה שאלה מעניינת: באיזה צד של המשוואה אנחנו תומכים. האם בצד של הדוקרים המוסלמים, או בצד של הכופרים בהם?

ובכן, בסיפור הזה גיליתי מציאה:

חודשים ספורים אחרי בחירות תשמ"ט העליזות, הצליח העיתונאי נחום ברנע להיכנס אל חדרו של מרן הרב שך זצ"ל. יומיים קודם לכן, סערה הכנסת סביב תרגום ספרו של רושדי לעברית. מצד אחד עמד יוסי שריד המפורסם וזעם נגד ה"צנזורה של האייתולות והכמרים" (הוא הוסיף גם רבנים). מולו עמד ר' אברהם רביץ ז"ל וצעק: "אנחנו אומנם נגד האייתולות, אבל גם נגד חופש הכתיבה המופרז".

ברנע מתאר את הכניסה לחדר הרב. "קולו חלש, כמעט לחישה, והשומע חייב לגהור עליו כדי לקלוט. העברית שלו בסיסית, נקייה ממליצות ומנפנוף בפסוקים. 'האם אתם כותבים לצד אחד?' שאל הרב, ומתכוון האם הכתיבה אובייקטיבית".

בהמשך שאל ברנע: האם כבוד הרב שמע על הסערה בעולם סביב ספרו של רושדי? "הרב שך הסתכל בי בתמיהה מעל למשקפיו. חזרתי על השאלה. הוא שתק. א', פעיל-יעיל (אני מהמר שמדובר באסחייק המפורסם), מיהר לתמצת באוזניו באידיש את סיפור פרשת 'פסוקי השטן'. 'לא, לא שמעתי כלום', פסק הרב שך. 'אני לא מתעניין בזה. מספיק מה שיש לנו'".

ואם כבר, עוד קטע מעניין מסוף המאמר. אחרי הרצאה קצרה של הרב שך על אמונה בתורה, שאל ברנע איך לדעת הרב תיראה מדינת ישראל בעוד עשור. "האם תיראה כמו בני ברק?" (אגב, חלפו מאז יותר משלושה עשורים, ותל אביב אינה בני ברק.)

"למה כמו בני ברק? התפלא הרב. אנחנו מתפללים יום יום לפי הרמב"ם לביאת המשיח". ואחר כך הוסיף: "בני ברק זה לא הדוגמה. כמובן שאנחנו מחכים ומצפים שכל היהודים יהיו כאלה. אבל אנחנו לא כופים. אין כפייה. אני לא בא להוכיח אתכם. אנחנו מחליפים דעות. אבל אנחנו מקווים שהשם ייתן דעה לכל היהודים שיהיו".

ג  

ורגע לפני פתיחת הזמן החדש, הגיעה מסיבת העיתונאים של איתמר בן גביר, שבה הוא הכריז על ריצה עצמאית. והסקרים מהללים. הגרפים נוסקים. הציבור מעריץ, והנודניקים משמאל לא מצליחים להפריע.

בעיניי, מדובר בסיפור הפוליטי הכי מרתק באזור. עד לפני קצת יותר משנה, האיש הזה היה סמל של קיצוניות הזויה שאין לה מקום בציבוריות הישראלית. כל מי שרק נקשר עימו בעקיפים הפסיד מנדטים.

והנה, לנגד עינינו, התחולל המהפך. מאות אלפי אנשים סבורים שהוא האופציה הכי שפויה בעת הזו.

מסיבת העיתונאים שלו השבוע, היא הכנה מצוינת לזמן החדש: עזבו את מה שהיה. אז מה אם בעבר טעינו. תמיד אפשר להשתקם ולהתחיל מחדש. כל מה שצריך כדי להצליח בחיים – אמונה עמוקה בצדקת הדרך והרבה נחישות. גם אחרי הטעויות הכי קשות, אפשר לקום, להתבגר, לנסח את העמדות מחדש ולרוץ אל הפסגה.

אז נכון שבקלפי נשים 'אגודה' (טוב, אפשר גם 'דגל' ושס), אבל בזמן החדש, כולנו עוצמה יהודית. גם מי שזמן קודם היה 'נטל', יכול להפוך ל'נכס'. רק צריך להאמין, לא לפחד מאויבים ולא להפסיק לחייך.