סכך של כוכבים

כבר תקופה ארוכה שאני רוצה לזעוק את הסיפור הזה, אבל טל לא הרשה לי. עכשיו, לכבוד חג הסוכות, הגיע הזמן

את הסיפור הזה אני מכיר זמן רב. כשביקשתי מטל לפרסם אותו, הוא התחנן אליי: "בבקשה אל תספר, גם לא בעילום שם. שיצר הרע לא יתגרה בי. אני פוחד ממנו".
אבל אז הגיע חג הסוכות. עכשיו הכל שונה.
אומרים שביתו של אדם הוא מבצרו. אכן, מאז ומעולם בית הוא הדבר הגשמי הנחוץ ביותר לכל אדם. בית הוא מקור לביטחון, להגנה וליכולת לחיות ולהתקיים בעולם הזה. כל אחד והבית שלו, לפי מעמדו ומקומו.
וכמו תמיד, רק עם אחד יכול לעשות מה שאף אומה ולשון לא יוכלו: "בסוכות תשבו שבעת ימים" – צאו מדירת קבע לדירת עראי, אומר לנו המלך. צאו מקירות וגגות המגן ולכו לחסות תחת צילא דמהימנותא, לחוש ולהרגיש שבשביל יהודי כל מקום בעולם הוא בית, בארמונו של מלך מלכי המלכים. 'המקום'. אנחנו מכנים את הקב"ה בכינוי ייחודי שאינו קיים באף אומה ושפה בעולם, כינוי ייחודי של עם ישראל שמשמעותו: ריבונו של עולם הוא גם מקומו של עולם.
שבעה ימים יש לנו הזכות הזאת, ובני ישראל הקדושים מנצלים כל דקה וכל רגע כדי לחוות את האור האלוקי הזה של הסוכה. לנו יש פעם בשנה, אבל יש כאלה שחיים בתודעה הזאת ומיישמים אותה כל השנה.
ממש כמו אצל טל.
הפעם, לקראת חג הסוכות, ביקשתי שוב. זה לזיכוי הרבים, טענתי. וטל, בלית ברירה, הסכים.
טל, כמו שהשם מסגיר, נולד בבית לא דתי. לא אנטי, אבל גם לא מחובר בכלל. הוריו, אנשים אמידים וטובי לב, מתגוררים בעיר חילונית מובהקת ללא ריח של יידישקייט. טל נשלח למסלולי החינוך המובחרים ביותר בעיר, אבל כמו בסיפורים רבים של בעלי תשובה, הנפש שלו צעקה: אתה לא שייך לכאן.
טל לא מצא את מקומו לא בחברה ולא בלימודים והרגיש לא שייך בכלל. את התסכול והעצבות שלו ניסו לפתור פסיכולוגים מהשורה הראשונה וגם מתנות ופרסים, אבל ממש כמו בסיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שחפץ בתורה ומאס בחיי שעה, הילד נשאר עצוב. לטל יש לב רגיש מאוד, לב שמזדעזע מכל עוולה, מכל חוסר צדק ואמת שראה סביבו.
לאט-לאט הוא הפך לילד בודד, מבין שאין משהו ומישהו טוב בסביבתו שיוכל להשביע את צימאונו לאמת. בגיל 15 הוא נתקל במודעה על שיעור תורה. טל מאזין לדברים, מוקסם. ומשם, כמובן, הכל מתהפך. לראשונה בחייו טל שומע דיבורים שמחיים אותו. הוא מתחיל תהליך תשובה. בתחילה בסתר ובהמשך הוא גם מעז לספר על כך להוריו, שנדהמים. אבל לשבחם יאמר שלמרות הכל הם לא נלחמים. "אתה ילד גדול ואם זה מה שעושה לך טוב, לך על זה. רק אל תציק לנו".
המלחמה על נפשו של טל לא מתרחשת בבית, היא מתרחשת דווקא בישיבות שאליהן טל הולך. הוא לא מוצא את מקומו בשום מקום. הוא מבין שהתורה היא הפתרון שלו, אבל היכן ללמוד? זו כבר בעיה גדולה. הוא מנסה לפחות חמישה מוסדות, עד שהוא מרים ידיים וחוזר הביתה.
כולם אנשים טובים וצדיקים, אבל הוא לא מסתדר. "אולי הבעיה היא בי", הוא אומר לי בכאב. "זה ממש כמו בילדות, גם עכשיו אני לא מרגיש שייך. במקום אחד אסור ללמוד ברסלב וחב"ד; במקום אחר בכלל לא ראו אותי; במקום שלישי היו דרישות רוחניות שגדולות עליי.
"כבר שנה שאני בבית בחוסר מעש, נלחם כל יום מחדש בעצבות ובייאוש. אי אפשר לומר שלא עולות לי בראש גם מחשבות כמו: 'אולי השם לא רוצה את התשובה שלי', אבל אני מסיח את הדעת ולא נותן להן להשתלט עליי". מה שהכי בולט אצל טל, הוא הפער בין הדימוי העצמי שלו לבין מי שהוא באמת.
אתה יושב מול בחור שמלא בטוב, בעדינות, ברגישות וביראת שמיים. ממש להתקנא. ומצד שני הוא מרגיש הכי רע עם עצמו.
ורגע לפני שאתם נדים בראש על 'יראת שמיים' המסורה ללב, אני מבקש שתמשיכו לקטע הבא:
יום אחד אני מציע לו לקיים את הפגישה התקופתית שלנו באיזו גינה ציבורית. כשהוא מגיע אני שם לב שהוא חסר מנוחה. בסוף הוא מאתר את הספסל הכי נידח בגינה ומתיישב כשפניו מוסבות לאחור. "מה קרה?" אני שואל. "אתה מכיר פה מישהו?"
"לא", הוא מתחמק, "סתם שטויות".
כשאני לוחץ, הוא מפטיר כלאחר יד: "יש לי בעיה עם מקומות בחוץ, בעיקר מקומות שאפשר להיכשל בהם. אני שומר על העיניים. מה לעשות", הוא מצטדק במבוכה, "מאז גיל 15 – כבר יותר מארבע שנים – אני משתדל להקפיד על זה. האמת שבתחילה זה היה קשה, אבל היום זה כבר הרגל. אני חושב שלא נפלתי בזה אפילו פעם אחת מאז".
אני מסתכל שוב. יושב מולי בחור לבוש צבעונים, שום דבר בחיצוניות לא מסגיר כאלו הנהגות של פרישות וצדקות. רק הפנים הטהורות מעידות שהוא לא מגזים.
טל רואה את התדהמה שלי. "מה העניין?!" הוא שואל. "זה לא כזה דבר גדול. הרי כל חרדי עושה את זה. לא?! זה שכל פשוט".
אני שותק, לא יודע איך להגיב. בסוף מפטיר בלחש: "נכון, שכל פשוט".

עוברת תקופה נוספת וטל עדיין לא מוצא את מקומו, עד שיום אחד אני מקבל טלפון מההורים של טל. "אפשר להיפגש?" הם שואלים. ואני משיב: "בשמחה" – סקרן לראות את ההורים של הנשמה הגבוהה הזו.
קבענו באותה גינה. ההורים יורדים מרכב הדור ופניהם טרודות מאוד. "תשמע", הם פותחים, "אנחנו בבעיה רצינית. הבנו שיש לך השפעה עליו, אולי אתה תוכל לעזור.
"כבר שנים שאנחנו מתכננים יום אחד לעבור דירה לאזור אחר בעיר, ליד הים. ברוך השם מצאנו קרקע ישנה, הרסנו את הבית הישן וכבר שנתיים שאנחנו בונים בית יפה וחדש מול הים. טובי האדריכלים תכננו כל פרט בבית הזה. נו, איך כתוב בתורה – 'אלוקים נתן לך יכולת ליהנות, תנצל את זה'" – הם מחדשים לי פסוק חדש ומעניין בתורה. האמת, התחברתי.
הם מראים לי תמונות מהבית החדש. מה אומר לכם, ממש כמו בחלומות. דבר ראשון מתמקדים בגינה עם בריכת הטורקיז שבאמצע. ואז נכנסים אל הבית, אוי טאטע, איזה בית. מעין עולם הזה והבא ביחד.
זה הרגע שבו אני מגלה שלטל יש אחות. כל אחד קיבל יחידה שלמה לעצמו וטל קיבל גם חדר ספרים. "לכל הספרי תורה שלו, העיקר שיהיה שמח".
"יפה", אני אומר, "תתחדשו! מתי אתם עוברים?"
"זו בדיוק הבעיה", הם צועקים ביחד. "טל לא מוכן לעבור לבית הזה בשום פנים. בהתחלה הוא סיפר כל מיני סיפורים על אלרגיה לעצים ועל חרדות מצונאמי, בסוף הוא סיפר את האמת. 'תעברו אתם, אני לא יכול. אני מפחד להיכשל בשמירת עיניים'.
"חשבנו שאנחנו מתים. מאיפה השטות הזאת???
"ניסינו הכל. הבטחנו וילונות שחורים בחדר שלו, למרות שזה הורס את העיצוב של הבית, אבל כלום לא עזר. אתה קולט, כבוד הרב, הבית מוכן עד הפרט האחרון. רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון, שהילד שלנו התחרפן לגמרי מהתשובה הזאת שלו.
"בסוף הודענו לו שאנחנו עוברים ושהוא יעשה מה שהוא רוצה. היינו בטוחים שהוא יישבר, אין לו הרי שקל כדי לחיות בלעדינו. ואכן עברנו לבית החדש, אבל הילד לא מגיע. הוא רק התקשר ואמר שהוא מסתדר ושלא נדאג לו. שנרגיש בנוח ונהנה ושהוא ממש מתנצל על כל הצער שנגרם לנו.
"אחרי כמה ימים מתקשר לבעלי שכן שלנו לשעבר, גם הוא בעל תשובה, ומספר: 'אתם יודעים שהילד שלכם ישן בגינה? רק מעדכן שמצאתי לו איזו ישיבה שהוא יכול לגור בה'.
"היינו בהלם.
"טסנו אליו. הוא התבייש והתנצל, ורק אמר שוב שזה בסדר גמור ושבזכות הלילה בגינה אותו שכן שמצא אותו הצליח לסדר לו ישיבה חדשה. 'כבר כמה ימים אני שם וממש טוב לי. אני שמח ומרגיש שסוף-סוף מצאתי את מקומי. אני מבטיח לכם', הוא התנצל, 'זה רק היה כמה לילות בגינה. עכשיו יש לי חדר, הכל טוב לי. תבואו לפגוש אותי כאן מתי שאתם רוצים'.
"תראה הרב", הם ממשיכים, "אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים; שהעניין הזה עקרוני אצלו ושזה באמת אכפת לו. עכשיו אנחנו כאן. אם תגיד שאי אפשר לשכנע אותו, אנחנו מוכרים את הבית וחוזרים לבית הישן. הילד שלנו חשוב יותר מהבית הזה".
"אתם הורים מדהימים", אמרתי להם מתוככי ליבי. "עכשיו אני מבין מאיפה זכיתם לילד כזה מיוחד. אבל אני לא חושב שאפשר לשכנע אותו. זה לא בא ממקום רע ולא שיגעון, זה מאה אחוז אמונה".
וכמו תמיד, כשהשם מזמן לי כאלו סיפורים, אני רק חושב: ריבונו של עולם, תגיד איזה עם מתוק ידעת לבחור לך.
אבא של טל קוטע את המחשבות שלי. "אתה יודע מה הוא אומר לנו כל הזמן? שכל חרדי היה עושה בדיוק כמוהו. שזה שכל פשוט. אז תגיד, הרב, גם אתה היית עושה כך?"
שתקתי. שוב גמגמתי משהו על שכל פשוט ומשהו בתוכי רצה לצרוח.
הבטתי בהורים האלו כשהם צועדים חזרה לרכבם בהבנה שהחלום על הבית הסתיים רק למען האמונה של הבן שלהם. ילד צדיק להורים צדיקים.
קרני השמש השוקעת בצבצו מבעד לצמרות הברושים הגבוהים. רוח נעימה של בין ערביים הנידה את הענפים וקולות ציוצי הציפורים שמתמקמות ללינת הלילה השלימו את ההרמוניה.
עצמתי עיניים וחשבתי על הגמרא שמתארת איך הקדוש ברוך הוא מכריז בכל יום על אותו רווק הדר בכרך ואינו חוטא. הרבה הכרזות יש בשמיים, אבל את זו רק הקדוש ברוך הוא מכריז, בכבודו ובעצמו. זו ההכרזה היקרה ביותר.
ובתוך שירת הבריאה שסביבי יכולתי ממש לשמוע גם את בת הקול שמכריזה על טל בן רוני וסיגל. נשמה פשוטה וקדושה שחיה בצילא דמהימנותא כל השנה. ילד יהודי שמוכן לגור תחת כיפת השמיים גם באמצע השנה, כי יש לו שכל פשוט שאומר – אף בית בעולם לא שווה מעידה אחת, ראייה שנוגדת את רצונו של בעל הבירה.
הושענא צאן קודשים, הושענא.