סליחה, צדקתם

שבע תחנות של עיקשות חרדית אופוזיציונית בשנת תשפ״ב, שהובילו לבחירות תשפ״ג, בניגוד לכל התחזיות

את הסליחה הראשונה ערב יום הכיפורים התשפ״ג, מן הראוי לבקש מחברי הכנסת החרדים, אותם אלה שספגו פה ביקורת לא מעט פעמים בשנה האחרונה ובתקופה האחרונה של ערב סגירת הרשימות בפרט.

כדי להבין על מה ולמה, צריך לחזור בגלגל הזמן לערב יום הכיפורים התשפ״ב. כשממשלת השינוי נראתה יצוקה ומאוחדת – באיבתה לנתניהו, עלתה השאלה איך יש להתייחס לראשיה, שריה ויועציה.

ראש השנה התשפ״ב נראה כראשיתו של הליך שיאפשר יחסים תקינים בין אופוזיציה לקואליציה – כפי שהיה בעבר, בכל ממשלות ישראל שבהן החרדים סחרו בסוסים מהאופוזיציה. החל בימי מפא״י והמערך שקדמו לממשלת בגין במהפך 77׳, עבור לממשלת רבין שבה החרדים האשכנזים ישבו מחוץ למעגל ההשפעה, לאחריה ממשלת ברק ממנה פרשה יהדות התורה, ובדילוג קדימה לשנות ה-2000, ממשלת שרון-לפיד האב, ולאחריה ממשלת אולמרט, ללא יהדות התורה, וכלה בממשלת נתניהו-בנט-לפיד הבן ב-2013, ממנה הוגלו הן שס והן יהדות התורה.

המכנה המשותף לכל הממשלות נטולות החדרים היה, שיכולת ההשפעה מבחוץ לא נפלה ולעיתים גם התעלתה על יכולת ההשפעה מבפנים. ״ראש ממשלה צריך פינגערס״ (אצבעות), אמר בשעתו מרן הגראי״ל שטיינמן זצ״ל כשאחד מחברי הכנסת של דגל התורה העלה בפניו הצעה, להחרים את השיח עם ממשלת נתניהו-לפיד ב-2013, ממנה הודרו החרדים כתוצאה מברית האחים הראשונה בין בנט ללפיד. הקרב האופוזיציוני בוועדות הביא לבסוף להפלת הממשלה, אך בחדרים הסגורים, הנציגים החרדים ידעו תמיד למצוא דרכים נסתרות – להעברות ולשאר נושאים בוערים.

בערב ראש השנה התשפ״ב, כשממשלת השינוי נראתה כמיזם פוליטי יציב אחרי שנתיים של טלטלה פוליטית, נראה היה שהחרדים עולים על אותו מסלול. חסידי ברסלב, בגיבוי ח״כים מיהדות התורה, ניהלו שיח ישיר ואפילו מצולם עם שר הדתות מתן כהנא, כדי להסדיר את טיסת החסידים לאומן בעיצומה של מגפת הקורונה. בדגל התורה, ואפילו בשס, נשמעו קולות של הכלת המציאות ויצירת דיאלוג עם הממשלה גם בנושאים אחרים, ובמרכזם תקציבי עולם התורה, כדי למלא את המשימה הייעודית החרדית ולשמור על יבנה וחכמיה, תחילה.

בדיעבד הבינו חברי הכנסת החרדים שהייתה זו תוכנית העבודה שנהגתה מראש בלשכת בנט. ראש הממשלה לשעבר, וכיום ראש הממשלה החלופי – התר אחר חלופות להכנסת כספים מהרצאות בחו״ל, סימן את המטרה מלכתחילה.

בנט הבין כי הסיכוי שממשלת 61 תחזיק מעמד כשהיא נשענת על קונפדרציה בלתי אפשרית של מפלגות ימין ושמאל, ערבים ויהודים – קלוש עד בלתי אפשרי. תוכנית העבודה בלשכתו, שגובשה על ידי מקורביו ששמרו על קשרים עם החרדים במשך שנים, בעיקר בתקופתו כשר חינוך, הייתה לגייס את החרדים, כמי שכפאם תקציב, תקופה קצרה לאחר הקמת הממשלה, ולאחר מכן לפורר את הליכוד מבפנים.

בין כסה לעשור, כאשר בנט הפך למת מהלך פוליטי, התוכנית מהימים ההם נראית כמו מציאות מדומה, אך בל נשכח איך רק לפני שנה, העבירה הממשלה חקיקה המאפשרת לארבעה חברי כנסת להתפלג ולהקים מפלגה חדשה. השמות הפוטנציאלים מבין חברי הליכוד היו ידועים, ועם כמה מהם אף נוהלו מגעים מתקדמים. התנאי של הפורשים העתידיים היה, לראות לפני הליך הנטישה שלהם, צירוף מוקדם של החרדים לממשלה.

הרציונל של הפורשים הפוטנציאליים בליכוד היה ברור: הם לא רצו לאבד את עולמם לנצח בקרב מצביעי הימין, כפי שאכן קרה לבסוף לח״כי ימינה שנותרו על הספינה עד לטביעתה, יחד עימם. אבל חציית קווים אחרי שהגוש יתפורר, נדמתה אז בעיניהם כעניין אחר.

וזה אכן היה כמעט במרחק נגיעה. שיחות על תמיכה מבחוץ נוהלו, ובשלב מסוים תוכננה, כחתירה ראשונה, הצהרה של כמה ח״כים מיהדות התורה על חוסר נכונות עקרונית להמשיך ולשתף פעולה, על אוטומט, בפורום ראשי הקואליציה – שבו נדרשו ראשי הסיעות להצהיר אמונים לנתניהו, במעשה שנראה בשעתו כאקט התאבדותי.

3.

חודשיים אחרי הקמת הממשלה, כשהחרדים סירבו להירמז ושללו כל שיח של תמיכה מבחוץ, התוכנית עלתה שלב. במקום לנופף בגזרים, הוצגו הגזירות.

כאשר איווט ליברמן הכריז על התוכנית הראשונה ביוזמתו שנועדה לפגוע בבטן הרכה של החרדים, ביטול הסבסוד במעונות לנשות אברכים עובדות, ישב ח״כ חרדי עם אנשי בנט כדי לנסות ולשנות את רוע הגזירה.

אותו ח״כ הזכיר שכשר חינוך לשעבר, בנט היה זה שהשמיע מעל כל במה את חשיבות חיזוקן של נשות האברכים העובדות בכל דרך. ״תודיעו שזה לא על דעתכם״, ביקש חבר הכנסת החרדי.

התשובה המתחמקת והמגומגמת גרמה לאותו ח״כ לשגר שני שליחים ללשכת שר הדתות מתן כהנא, שהשמיע ערב הבחירות דברי הערכה לתלמידי הישיבות ולאברכי הכוללים. מבין ח״כי ימינה, נחשב כהנא כבר מיומה הראשון של הקדנציה, לגורם הנאמן ביותר לראש הממשלה. כהנא הרים טלפון ללשכת בנט בו במקום וביקש, על דעת עצמו, להוציא הודעה מינורית אך ברורה, ממנה ישתמע שהפגיעה בנשות האברכים אינה על דעתו.

״אתה לא מבין את האירוע״, הוא נענה בתגובה, והרציונל הוסבר: איווט עושה לממשלה כולה את העבודה. ככל שהוא יכאיב תקציבית לחרדים, כך הם יבינו שאינם יכולים לשרוד באופוזיציה ויתחילו לגשש, לכל הפחות על תמיכה מבחוץ בהצבעות גורליות לקיומה של הממשלה. וברגע שהאבן הראשונה בחומת הגוש של נתניהו תיפול, הקריסה תהיה מהירה.

צריך לומר בכנות, כי מי שבלם את כל התהליכים ודרש לנתק כל קשר ולהימנע משיתוף פעולה, היו בעיקר שניים: יו״ר שס אריה דרעי, ולצדו הח״כ לשעבר יעקב ליצמן. דרעי השמיע אז ההערכה שנראתה אז כדווקנות חסרת תוחלת. הוא הסביר שכל מגע פומבי עם הממשלה, יגרום גם לח״כים בליכוד לזנוח את קווי ההגנה על נתניהו – ולנהל מגעים עם גורמים בממשלה, בראשות גדעון סער.

את ״האיני מכיר״ של הנטורי קרתא כלפי הממשל הציוני מימי קום המדינה, יישם בפועל יו״ר שס דרעי, כלפי ממשלת בנט-לפיד. הקו שלו, בניגוד לזה של יהדות התורה, היה ברור: אפס מגעים, גם במחיר של פיגועי נקמה תקציביים של הממשלה.

לקו הזה נסחפה, לעיתים בעל כורחה, גם הנציגות החרדית האשכנזית. בין לבין, אומנם נוהלו מגעים מתחת לפני השטח, ולא רק על ידי גורמים באגודת ישראל, אלא גם מטעמם של גורמים בדגל התורה שזוהו עם החלונות הגבוהים בבני ברק.

בינם לבין מתן כהנא, נוהלו אז מגעים חשאיים במטרה לנסות ולהגיע להסדר בסוגיית הגיור ו״להציל יקר מזולל״, אם להשתמש לרגע באותה טרמינולוגיה נושנה שבהתאם לה, הח״כים החרדים שמרו תמיד על ערוצים פתוחים מול כל ממשלה מכהנת. דווקא מלשכת יו״ר דגל התורה גפני, טורפדה לבסוף היוזמה. ״עובדה שלא יצא מזה כלום, ומה שאני יכול לומר לכם, שאני לא ניהלתי מגעים מהסוג הזה״, אמר לנו גפני בשעתו, כשהוא מדייק בדבריו.

הביקורת כלפי דרעי וגם כלפי גפני לפרקים, בעיקר של חברים מאגודת ישראל, אך גם מהצד העיתונאי, הייתה קטלנית לפרקים. דרעי ספג אש מרוכזת, אחרי שחתימתו על עסקת הטיעון אילצה אותו לפרוש מהכנסת. היו שהסבירו כי דרעי שאינו מכהן כח״כ בכנסת הנוכחית, יעשה הכל כדי שהחרדים יישארו מחוץ למשחק במשך קדנציה של ארבע שנים, כל עוד הוא עצמו אינו מכהן כפוליטיקאי רשמי פעיל. הדיבורים שלו על הפלת הממשלה בתוך שנה, נראו אז יותר כמשאלת לב – מאשר כתוכנית עבודה עם היתכנות סבירה.

5.

התחנה המשמעותית ביותר שבה נראה היה כי אין מוצא לבד משיתוף פעולה עם הממשלה, הייתה אחרי העברת התקציב הדו-שנתי. בנט שהמריא אז לארצות הברית, עמד כזכור על כבש המטוס והשמיע תחזית על פירוק האופוזיציה לרסיסים והקניית קדנציה בטוחה וארוכה לממשלה.

התחזית הזאת נתמכה על ידי כל הפרשנים אך גם על ידי גורמים מהאופוזיציה, שלא ראו אפשרות סבירה לריסוק והפלת הממשלה בשנה הקרובה. המשמעות של העברת התקציב שבחובו כלולים תוכניות ליברמן כלפי המגזר החרדי, הייתה קשה. שוב נשמעו הקולות הפנימיים שדרשו לנטרל את האיבה האישית, ולנהל מגעים. לפעול מהראש ולא מהבטן, הציעו מותחי הביקורת וחלקם גם פעלו במסתרים לקידום המגעים.

דרעי עמד איתן בדעתו. בחול המועד סוכות התשפ״ב, הוא ישב בביתו וניהל מגעים עם חברי הכנסת הערבים מהרשימה המשותפת כדי לסגור את הציר של התנגדות לממשלה ולנטרל לממשלת בנט-לפיד את כוח המילואים של ח״כי הרשימה המשותפת, שדאגו עד אז לגבות את הממשלה בהצבעות גורליות.

הדיבורים באותו חול המועד ובימי החולין הארוכים של החורף שלאחריו היו, על ח״כ מאזן גנאים, שישנה את המאזן בממשלה. אריה דרעי, יריב לוין ויואב קיש שניהלו את המגעים מאחורי הקלעים, היו בטוחים כי ברגע האמת גנאים יצביע עם האופוזיציה נגד הצעת התקציב ובכך יביא להפלת הצעת התקציב, לפחות בהצבעה הראשונה.

ליוזמים היה ברור כי הממשלה תוכל לשנס מותניים ולהעלות את התקציב לקריאה נוספת שבה ככל הנראה גם תזכה, אך היעד שלהם היה לשדר כי בהצבעה החשובה ביותר עבורה, הממשלה מקרטעת ואינה מצליחה לעמוד במשימה המרכזית שהציבה לעצמה.

רק שרגע האמת הגיע, ו״תוכנית גנאים״, לא הבשילה. מידע מוקדם מתוך ספסלי הליכוד, שהגיע מאחורי הקווים לראשי הקואליציה, אפשר להם להגיע אל גנאים ולטרפד את תוכנית העריקים הערבים. כל הדיבורים על פורשים המנהלים מגעים במסתרים, נראו באותו שלב, כעוד אגדה של חזרה לשלטון או-טו-טו, בתבנית שלא הוכיחה את עצמה במשך ארבע מערכות בחירות רצופות.

אבל חברי הכנסת החרדים לא ויתרו. הם נצמדו לתוכנית שנראתה יותר כתקווה מאשר כדרך פעולה. גם כשנדמה היה שהם עולים על דרך ללא מוצא, הם לא זגזגו ולא ביצעו פניית פרסה.

דרעי שסירב לכל סוג של שיתוף פעולה, היה בבחינת המובן מאליו, אך ברגע הזה, צריך להזכיר דווקא את חברי הכנסת פרוש ואייכלר, שהפנו את הגב להצעת קורצת במיוחד של תקצוב מלא בתמורה להימנעות. אי אפשר לבוא בטענות אל שני הג׳נטלמנים הללו, שלא ראו היתכנות סבירה למהלכים הפתלתלים של הנהלת האופוזיציה, שחלקם נעשו תחת איפול וללא תיאום מוקדם.

ח״כ מאיר פרוש, היה זה שחתך וברגע האמת, השאיר את ההצעה הקורצת של הקואליציה על השולחן – ויצא מהחדר כשהוא מבהיר כי יהא אשר יהא המחיר, בכוונתו להתנגד להצעת התקציב של הממשלה. אין לדעת איך הייתה נראית השנה הקרובה, אם באותם רגעים הייתה מתקבלת בחדר החלטה שונה.

6.

תחנה נוספת שבה הורגשה תחושה של תום הטקס, הייתה בשלב שבו התפרסמו המגעים שמנהל נתניהו בדרך לעסקת הטיעון. החרדים נראו אז כאחרוני הנוסעים בסיפונים התחתונים של הטיטניק שלא מבינים כי עליהם לקפוץ למים, לפני שספינת הימין תטבע במצולות.

השתיקה של נתניהו במשך למעלה משבוע ימים אחרי פרסום המגעים, והדברים החמים שהשמיע כלפיו נשיא העליון לשעבר אהרון ברק שהציג את נתניהו – אולי כדי לפגוע בו במכוון בקרב ה׳בייס׳ בהפוך על הפוך – כמי שתמך תמיד בבית המשפט, הייתה נקודת מוצא נהדרת עבור חברי הכנסת החרדים.

החרדים יכלו, וחלקם גם רצו, להשתחרר מעסקת החבילה עם הימין בכמעט אפס נזקים. כל שהיה עליהם להסביר זה, שהם את שלהם עשו, כשנותרו נאמנים לגוש, אך מנהיגו הוא זה שהחליט לחתוך ולנטוש.

באותו שלב, הייתה להם את מלוא הלגיטימציה למזער נזקים ולדאוג לעצמם תחילה – וכל שהיה עליהם להסביר הוא שהם דואגים לציבור שולחיהם המרוט והחבוט, באותה מידה שנתניהו דואג לעתידו.

החרדים הלוא, ואת זה מיותר להסביר לקוראים, היו הציבור היחיד שנותר ללא ייצוג בממשלה היוצאת. סמוטריץ׳ ובן גביר יכלו לצאת חוצץ נגד הממשלה, מתוך ידיעה שלמוסדות הציונות-הדתית, כמו גם להתיישבות, יש אבא ואמא, דוד ודודה בממשלה.

שאר המגזרים, כולל הערבי כמובן, היו מיוצגים על מלא בממשלה. את הפגיעה הישירה, מגזירה לסנקציה כל הדרך אל הבנק, חטפו החרדים, חבטה אחר מכה. במיסוי על החד פעמי והשתייה המתוקה, ברפורמת התחבורה, ובכל תחום שבו הממשלה היוצאת רק הייתה יכולה להלום, בבטן הרכה החרדית.

הלגיטימציה הייתה ברורה, אך גם באותו שלב החרדים לא הפקירו את הזירה ונותרו נאמנים לגוש ולעומד בראשו. עם התקשורת נתניהו נמנע מלדבר, אך מול חברי הכנסת החרדים נוהלו מגעים במסגרתם הבהיר נתניהו, בעקבות הפרסום, כי הוא כאן כדי להישאר. ההחלטה שקיבלו חברי הכנסת באותם רגעים, לא לקפוץ מהקרון, אולי הייתה הקשה והנועזת ביותר מכל התחנות.

מופעי האמון האלה, שבהם החרדים לא נשברו למרות כל ההנחות המוקדמות של בנט ואנשיו, היו גם הרגעים שבמהלכם הבשילה אצל יו״ר הקואליציה עידית סילמן מ׳ימינה׳ ההחלטה לחתוך מהקואליציה ולחזור לימין. סילמן הבינה שכל הדיבורים על כך שהבסיס הימני של הממשלה עומד להתרחב, נובעים ממשאלות לב ולא מתוכנית מבוססת, של אותם גורמים בלשכת בנט שהתפארו בקשר עם החרדים.

ההחלטה הסופית של סילמן שהפכה את הממשלה לממשלת מיעוט והחלה את ספירת הסוף, התפרסמה ערב חג הפסח התשפ״ב. ׳מכתב החמץ׳ ששלח שר הבריאות הורביץ למנהלי בתי החולים היה התירוץ, אך תהליך התפיחה התרחש באותם רגעי משבר. בנט שכבר חגג, חגיגה מוקדמת, וראה את התמיכה החרדית הצפויה כמניה בטוחה – התנפץ אל סלעי הנחישות החרדית.

״הבנתי באותם רגעים של נחישות חרדית, שאנחנו הולכים לארבע שנים של ממשלת שמאל, בלי ח״כים מהליכוד ובלי החרדים״, תאמר סילמן לימים. ״זה לא מה שבנט הבטיח לנו בתחילת הדרך, כשהסביר כי אחרי ההשבעה, נראה את החרדים ואת חברי הכנסת מהליכוד בעקבותיהם, מצטרפים לממשלה״.

בנט הרבה לדבר על ״מכונת הרעל״ שהכניעה את סילמן, אך האמת לאמיתה היא, שהיו אלה ההבטחות האישיות שנתן – שהתגלו כמורעלות, מופרזות ומוטעות. מיום ליום, הבטחותיו לשמור על האופי הימני-יהודי-מסורתי, הפכו לבדיחה. כמי שילדיה נותרו במוסדות החינוך הדתיים-לאומיים הערכיים, ומשפחתה הרחובותית המשיכה להרגיש חלק מהקהילה – סילמן לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להעביר משמרת שלמה של ארבע שנים, בממשלה נטולת מאפיינים של זהות יהודית.

נדלג כמה חודשים קדימה, לרגע שבירה נוסף, שבו כמעט והתפרקה לה החבילה. היה זה הלילה שבו בניגוד לכל תוכניות הימין, עברה בכנסת תוכנית ״ממדים ללימודים״. בישיבה מוקדמת שהתקיימה בלשכת נתניהו בכנסת, התקבלה החלטה לא למצמץ, ללכת עד הסוף ולהתנגד לחוק שביקש לממן את הלימודים לחיילי צה״ל בשיעור חלקי, ולא מלא.

חברי כנסת בליכוד שהבינו את פוטנציאל הנזק, ניסו להסביר כי אין להם ברירה והם מחויבים, ציבורית, לתמוך בחקיקה. דרעי וגפני מנגד, דרשו מהליכודניקים להישאר מאוחדים. ״הנאמנות הזאת לגוש, עלתה לציבור שלנו שחוטף מכה אחר מכה, הרבה יותר ממה שההצבעה הצפויה על חוק ׳ממדים ללימודים׳ תעלה לכם אלקטורלית״, הם אמרו, כל אחד בסגנונו, לבנימין נתניהו וליריב לוין שניהלו את המערכה.

ואז, באישון לילה, בא גנץ וטרף את הקלפים. הוא שלף את אחת ההסתייגויות שהגישה האופוזיציה, באדיבות הח״כ החרוץ ממפלגתו, איתן גינזבורג, שקרא הסתייגות אחר הסתייגות – ומצא את הפרצה. אפרופו גינזבורג ונאמנות בצד השני של הכביש, על עבודתו המסורה כפרלמנטר מצטיין, הוא זכה לתגמול הולם כשנדחק למקום לא ריאלי ברשימת ׳המחנה הממלכתי׳ לכנסת הבאה.

ובחזרה לגנץ, באותו ליל ׳ממדים ללימודים׳. יו״ר ׳כחול לבן׳ עשה את הדרך הקצרה מלשכת שר הביטחון בכנסת הצמודה ללשכת ראש הממשלה, כשחיוך נסוך על פניו. ״מצאתי את פריצת הדרך״, אמר לבנט וללפיד. ״אני רץ מכאן למליאה כדי לעלות על הדוכן ולהודיע שאנחנו מסכימים להסתייגות החלקית שהוגשה על ידי הליכוד בחוסר מודעות. זה יסנדל את הליכוד והחרדים ויביא לנו הישג תודעתי״.

לפיד עוד ניסה להסתייג כשהוא רואה לנגד עיניו את גנץ עולה וקוטף את הפירות, עד שהבין את הפוטנציאל של גרימת הנזק לגוש הנגדי – והתרצה. גנץ עלה על הדוכן ותפס את חברי הכנסת מהימין, כשהם אינם מוכנים, חצי רדומים. ברגע שהשמיע את ההצעה, אפילו דודי אמסלם, סמל ההתנגדות האופוזיציונית למהלכי הממשלה בכנסת, הנהן במבוכה ואמר שההצעה נשמעת הוגנת.

חצי שעה לאחר מכן, עמוק לתוך הלילה, התקיימה שיחת חירום בין ראשי גוש הימין. דרעי היה היחיד שהציע להתעקש ולהתנגד, אך כשהבין שהוא מביע דעת יחיד – העדיף לשתוק במהלך השיחה. גפני וליצמן נאלצו להסכים, וגוש הימין נתפס ככזה שאפשר לפלגו במניפולציות של הפרד ומשול.

מכאן והלאה, היה זה גדעון סער שלקח את המהלך צעד אחד (יותר מדי) קדימה. הוא הודיע כי בכוונתו להתעקש על העברת תקנות יו״ש בכנסת – מתוך מחשבה שמה שקרה לחוק ׳ממדים ללימודים׳ יתרחש על סטרואידים, כשתגיע ההצבעה על תקנות יו״ש.

החשבון של סער היה נכון ופשוט לכאורה, באותה שעה. אי העברתם של תקנות יו״ש, היה עשוי להשליך במישרין על גורלם התקציבי של ההתנחלויות והיישובים החרדים שמעבר לקו הירוק. סער עשה חשבון של אחד ועוד אחד – ויצא לו כצפוי, שתיים ולא ארבע: אם בהצבעה על ׳ממדים ללימודים׳, האופוזיציה לא החזיקה מעמד, מה יעשו חבריה כשתגיע שעת מבחן משמעותית יותר, כמו אישור התקנות?

כיום ניתן לומר שהיה זה הרגע שבו החרדים הצילו את הגוש והביאו להפלת הממשלה. דרעי וגפני התעקשו באותם רגעים ללכת עד הסוף, בכל מחיר. גם כאשר בליכוד מצמצו והתלבטו איך תיראה ההצבעה ב׳בייס׳ הימני המתנחלי, הם דרשו לכנס את פורום ראשי האופוזיציה ולהודיע חד משמעית, כי יהא אשר יהא המחיר – הגוש כולו, כאיש אחד, יתנגד בהצבעה על תקנות יו״ש, כמו גם לכל הצעה אחרת שהקואליציה תעלה בעתיד.

התקנות שאמורות היו לגרום לבלבול במחנה הימין, היו לבסוף התקלה האחרונה בכהונתה של הממשלה. הח״כים החרדים, בפעם המי יודע כמה, שמרו על הגוש והוכיחו לפרשנים ולמותחי הביקורת הפנימית, כי את מה שהם הספיקו לשכוח, אחרים טרם למדו.

זו הייתה שנה שבה החרדים לימדו את המערכת הפוליטית בישראל פרק בצניעות ובדרך ארץ. הם הוכיחו כי בניגוד לכל הסטיגמות שהתקשורת והשמאל הדביקו לחרדים, בציבוריות הישראלית, במשך עשרות שנים, אי אפשר לקנות את החרדים בכסף ובשלמונים. האידיאולוגיה קדמה לכל שיקול תקציבי, והנאמנות לגוש האמוני-מסורתי, חושלה בכל מבחן אפשרי.

הרכבת עדיין לא הגיעה ליעדה, ורק אחרי החגים נדע האם בסופה של שנה קשה, תוקם ממשלה ימנית-אמונית. אך את שלהם חברי הכנסת החרדים כבר עשו. אחרי הסתה של שנים וכותרות ארסיות על סחטנות החרדים, באו חברי הכנסת החרדים והוכיחו שהם אינם נכנעים לפיתויים כספיים.

אין מה לצפות כי מי ממשמיצי החרדים יבקש סליחה, ערב יום הכיפורים, אך בתוך הבית האמוני, לא היו יום טובים לחרדים, כמו יום הכיפורים התשפ״ג, שבו הוכחה נאמנותם למחנה המסורתי, ללא סייגים ותנאים.

מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה השתנה המצב לטובה, בסייעתא דשמיא ובניגוד לכל תחזיות הפרשנים. נתפלל רק שמיום כיפורים זה ועד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה בשנת התשפ״ד, נוכל לומר בפה מלא על הגזירות, המיסים והמזימות של ממשלת תשפ״ב: לא שרירין ולא קיימים.