ישראל א' גרובייס
ט"ו טבת התשפ"ו
כשהמצב מסתחרר, חשוב לדעת על כך
- אין הרבה ספרים בעולם שכבר בהקדמה שלהם מופיע הקטע הבא:
"כמעט כל קוראי הספר הזה בוודאי חוו או יחוו מהפך בדמות משבר אישי, כמו שעבר עלי ב־1959".
מקווה שברור לכם שמי שכותב שורה כזו חייב להיות יהודי, ממוצא פולני. ואתם אכן צודקים, קוראים לו ג'ארד דיימונד, ואחד מתחומי ההתמחות שלו נקרא ביוגאוגרפיה. אם לדבר במילים פשוטות יותר, הוא מנסה לחקור את ההיסטוריה האנושית ממעוף הציפור.
יש לו ספר מפורסם שמבקש לענות על שאלה מסקרנת מאוד: איך קרה שכל ההתפתחות האנושית והקִדמה של העולם במאות השנים האחרונות התרחשו דווקא באזור מסוים של אירופה? מה גרם לאירופים להיות הרבה יותר מתקדמים (מבחינה טכנולוגית) מהאפריקאים שמתגוררים מעבר לים התיכון?
לפני כמה שנים הוציא דיימונד ספר חדש שמנסה לענות על שאלה בין–לאומית אחרת, שבעיניי נוגעת הרבה יותר לחיי היום יום שלנו: "כיצד מתמודדות מדינות עם משבר ושינוי?
כמו חוקר טוב דיימונד לקח את הגלובוס הענק, סובב אותו על צירו ובחר שש מדינות שחוו – בשנות המאה העשרים למניינם – משברים קשים מאוד שאיימו לחסל את המדינה (אחת מהן יפן שאחרי הפצצה האטומית, השנייה היא גרמניה האחרת, שאחרי העידן הנאצי) ובכל זאת הצליחו לקום ואפילו לשגשג.
איך הן עשו זאת? ביקש דיימונד ללמוד. והאמת שגם אני סקרן לדעת.
"מי שמצוי בעיצומו של משבר", הוא כותב בהמשך אותו קטע אבחון חשוב, "אינו חושב על הגדרות עיוניות של המונח; הוא יודע שהוא שרוי במשבר. רק לאחר זמן, כשהמשבר חולף, יש פנאי להרהר בו".
בדיעבד אפשר להגדיר משבר בתור מצב שבו אדם מתמודד עם אתגר וכל שיטות ההתמודדות הרגילות לא מספיקות עבורו. זה רגע שגורם לאדם התרסקות. האדם יכול להתחיל לפקפק בזהות העצמית שלו.
אבל מה שמרתק יותר הוא שאפשר לנצח את המשבר, ואפילו לשגשג בעקבותיו. השאלה הגדולה שנותרה היא: איך?! איך מצליחים לעשות זאת.
- דיימונד, כמו חוקר רציני, החליט לצאת למסע מפרך. הוא ביקר בפינלנד, ביפן, באוסטרליה, בצ'ילה, באינדונזיה, וגם בגרמניה – שמנסה להשתקם מהשואה שהיא עצמה חוללה.
כדי שלא תצטרכו לבטל תורה ולבזבז כסף וזמן, תרשו לי לתמצת לכם מאות עמודים גדושים. אחרי מחקר מעמיק שכלל תחומים של היסטוריה, פוליטיקה, סוציולוגיה וכמובן פסיכולוגיה, דיימונד מצא שיש כמה עקרונות שכל מדינה – כמו גם אדם פרטי – שמנסים להתמודד עם משבר, חייבים לסגל כדי לשרוד.
העיקרון הראשון, שהוא גם הכי חשוב בעיניי ורק בשבילו אני טורח לדבר על המחקר הזה הוא:
ובכן, אל תיפלו מהכיסא, לא תשמעו משהו מרעיש, אבל כדי לנצח משבר דבר ראשון שחייבים הוא, ובכן, להכיר בקיומו של המשבר.
נשמע פשוט? כל מדינה שיש לה משבר הרי יודעת את זה. מתברר שלא. ההכרה הזו, הוא כותב, היא הגורם שמביא בני אדם להתחיל בתהליך טיפולי. בלי ההכרה הזאת לא יבוא אדם הנתון במשבר למרפאה לטיפול ולא ינקוט פעולה לפתרון. עד שהאדם מודה: "כן, יש לי בעיה" – ולפעמים ההודאה הזאת מצריכה זמן רב – לא תהיה שום התקדמות בפתרון הבעיה.
כשמדובר באדם פרטי זה קל יחסית. אבל כאשר מדובר במדינה שלמה או בקהילה, הסיפור הופך להיות הרבה הרבה יותר מורכב. גאוות היחידה לא תמיד מאפשרת. ובכלל, כל תפקידם של הפוליטיקאים הוא להעניק תחושה נינוחה שהכל בשליטה ושאנחנו חזקים מאי פעם ועוד שלל סיסמאות בסגנון.
ויש עיקרון נוסף שאותו מצא דיימונד כפתיח לכל מהלך של השתקמות. אם תרצו מדובר באותו עיקרון, רק בהעמקה שלו. דיימונד קורא לו "קבלת אחריות אישית".
לדבריו "אין די בהכרה האומרת: 'יש לי בעיה'. משום שלא פעם בני אדם אומרים: 'כן, אבל הבעיה שלי היא באשמתו של מישהו אחר. אנשים אחרים או כוחות חיצוניים הם שממררים את חיי'. רחמים עצמיים שכאלה והנטייה לשקוע בהלך רוח קורבני, הם בין התירוצים הנפוצים ביותר להימנעות מפעולה לפתרון קשיים אישיים.
"ומכאן", הוא מסיק, "שהמשוכה השנייה שיש להתגבר עליה, אחרי ההכרה בקיומו של המשבר, היא קבלת אחריות אישית על הפתרון. 'כן, יש כוחות חיצוניים ואנשים אחרים, אבל הם לא אני. איני יכול לשנות את האחרים. אני האדם היחיד שיש לי שליטה גמורה בפעולותיו. ואם אני רוצה שהכוחות החיצוניים והאנשים האחרים ישתנו, אחריותי היא לעשות משהו בקשר לזה, ולשנות את התנהגותי ואת תגובותיי.
"האחרים אינם עומדים להשתנות מעצמם אם לא אעשה משהו בעצמי".
- כל נואם או כותב בעולם שניסה פעם לספר משל או דימוי – מכיר את הרגע המעצבן הזה של הנחיתה מהמשל לנמשל, מהדימוי למציאות. אם במשל אתה מצליח לרתק את השומעים, לספר להם על אותו מלך גדול ועל אותו עבד נאצל, ואתה יכול לצבוע את הפרטים כטוב בעיניך – ברגע שאתה מגיע לנמשל יש נפילת מתח גדולה. כולם כבר יודעים שה'מלך' הוא מלך מלכי המלכים, העבדים הם אנחנו.
"נמשל", נהגו הקוצקאים לצטט את לשון הפסוק, "כבהמות נדמו". כשהדרשן מפסיק לספר סיפורים ומתחיל לדבר על אלו שמולו, הם מתנמנמים ומאבדים קשב, כבהמות.
הפיתוי הספרותי בשלב זה הוא להמשיך להיצמד למסלול שמשרטט דיימונד, ולתאר עוד תשעה עקרונות לניהול משבר. החשובים שבהם: הגדרה וזיהוי של נקודת המשבר, ואז אומץ לקבל עזרה (כן, צריך אומץ לזה), היעזרות באחרים בתור מופת לפתרון בעיות, הערכה עצמית כנה, סבלנות ועוד כמה עקרונות.
אלא שלמרבה הצער, ברגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק לחשוב על מדינה אחרת על הגלובוס. כזה אני. הסיפור של צ'ילה ואינדונזיה לא באמת מרטיט בי נימים. מבחינתי כל זה רק משל, והנמשל הוא אנחנו.
וכאן, בשלב זה, אני מתלבט בקול על איזה משבר לדבר. על זה של המדינה שלנו או על זה של המגזר שלנו. בשני המקרים אצא מאוד לא פופולרי.
אם ניקח למשל את המדינה, הדבר ייאלץ אותי להצהיר בשער בת רבים כי חלילה וחלילה אין אני מהמעיזים להרהר אחר מידותיו הנשגבות של מנהיגנו העליון בנימין נתניהו ירום הודו. כל קוראיי הוותיקים יודעים עד כמה הוא נערץ בתוך ליבי.
ובכל זאת, פה ושם – בעיקר אחרי שקראתי את ספרו של דיימונד – עולות בי מחשבות כפירה: האם המנהיג הזה מסוגל בכלל להכיר בקיומו של משבר כלשהו במדינתו? האם הוא מוכן לומר שמשהו פה חורק, שמצבנו הכלכלי והמדיני לא משהו; ושלראשונה מאז קום המדינה האוכלוסייה לא גדלה, יש מאזן הגירה שלילי ועוד עניינים שכל אחד מהם יכול להיחשב משבר?
נתניהו – לצד כל מעלותיו העצומות – הוא גם אומן המייק–אפ. יהודי שמתמחה בטיוח ובהענקת תחושת שגשוג ורוממות. הוא עשה זאת לנציגים החרדים במשך שנים, והוא עושה זאת לכולנו. כל מי שמעז לדבר יותר מרגע על המשבר, נחשב ל"חמוצים", "תבהלה" וכיוצא באלו.
נכון, הוא נפגש השבוע עם טראמפ וקיבל מילים מדהימות. אבל כל הטקס הזה קצת מטשטש לנו את האמת האפלה על מה שמתחולל בארצות הברית. מי שקצת עוקב אחרי כלי התקשורת, לא יכול שלא להיכנס לבהלה עמוקה. בפריים טיים של הערוצים הכי מרכזיים נשמעים דיבורים אנטישמיים שגרמניה לא הכירה.
צעירים אמריקאים מהללים את היטלר, ואין להם שום ניסיון להכחיש את השואה. הם סבורים (ציטוט) ש"הוא עמד לעשות משהו מועיל לאנושות, ועצרו אותו". ראש העיר המרושע שנבחר בניו יורק צריך להעיר אותנו הרבה יותר מכמה דיבורים של טראמפ, שגם הוא מומחה עולמי באי הכרה במשברים (קורונה למשל) ובחוסר קבלת אחריות.
הימין הישראלי צהל השבוע כאשר טראמפ טפח על שכמו של נתניהו ואמר: "ישראל לא הייתה קיימת בלעדיו". נתניהו חייך בהסכמה. אפילו לא עלתה על דעתו להביע איזו הסתייגות, קלילה, מן השפה ולחוץ.
באופן אישי המשפט הזה החריד אותי. ושוב, מחילה מכל חסידי נתניהו המושבעים, אבל בסופו של דבר מדובר בילוד אישה בן 76, שמבחינה סטטיסטית וביולוגית יכול בכל רגע לרדת מעל במת ההיסטוריה. ומה אז? מה יקרה אחרי שיסירו את שכבת המייק–אפ והנצנצים? "מדינת ישראל לא תתקיים?" או לחלופין נישאר עם הגברות רגב, סילמן וגולן?
האם המנהיג הזה שהפך לסלע קיומנו ניסה פעם לחשוב קצת הלאה? על האינטרס של המדינה ולא רק של "רעייתי ואני"? האם לא נכון יותר למי שמדינתו נמצאת במצב משברי חמור להצמיח שכבה ראויה של מנהיגות עתידית, במקום להילחם בכל גילוי של כישרון במרחב? לא רצוי יותר לתמרץ את אלו שעושים ולא את אלו שמלקקים?
בשלב זה נהוג לזעוק: "אז מי אתה רוצה שיחליף אותו? לפיד? בנט?" האמת שממש לא. אבל מטריד לחשוב שנתניהו עצמו מעולם לא שאל את עצמו: "אז מי אני רוצה שיחליף אותי? סילמן? רגב? רעייתי?! בני?!"
אם קיומה של מדינת ישראל תלוי באיש אחד, אנחנו בהחלט במשבר. וכדאי לדעת על כך לפחות.
- ומן הכלל אל הפרט.
בשונה ממצבה של מדינת ישראל, המשבר שבו נתון הציבור החרדי הוא עובדה שאין ילד שיכול להתכחש לה. זהו משבר רב זירתי. השיא הכי קיצוני שלו הוא במעצרים של תלמידי הישיבות.
רבנים מתכנסים, ח"כים מבקרים, נציגים מתווכחים, מפגינים חוסמים – ולאיש אין עוד מושג איך אפשר בכלל לפתור את המשבר הקיומי הזה. הטקסטים מכל הצדדים מגיעים לגבהים לא אמינים. קחו למשל את ההוא שצורח "נמות ולא נתגייס", ורגע אחרי מבקש שכולנו ניבהל כשמישהו רק נתן לו סטירת לחי. (בגמרא קוראים לזה: קם ליה בדרבה מיניה.)
למרבה המזל לציבור שלנו אין נתניהו שיוכל להרגיע אותו. לא שאין לנו נציגי ציבור מוכשרים, ודאי שיש, אלא שהם עסוקים מדי. במינויים ובקשקושים.
בעקבתא דמשיחא, אומרת הגמרא, על מי יש להישען? על אבינו שבשמיים.
