את המילים הללו אני מתיישב לכתוב בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת.
הידיים מסרבות לכתוב. הגוף כואב. המוח מסרב להכיל את מה שראיתי רק לפני שעה קלה. מרנא שר התורה מוטל בחדרו עטוף בטלית. הפנים המאירות שכה אהבנו – מוסתרות ודוממות כעת.
פעם ראשונה שראינו אותו בחדר כשהוא לא שקוע בספריו. ראשונה ואחרונה.
אם הוא לא לומד – הוא כבר לא בחיים.
ר' חיים ליווה אותי בשנים האחרונות על כל צעד ושעל. בחיים הציבוריים ובחיים הפרטיים. הוא שקבע לי את סדרי הלימוד, שהחזיק לי את היד בחמימות שלא אשכח כשאימי ע"ה הייתה חולה ונדרשו הכרעות בריאותיות כבדות משקל, הוא שניחם והוא שבירך בחיוך 'ונהפוך הוא' כשהעובר היה צריך ישועה ונתהפך באורח נס, וכן, הוא גם סירב לברך על פרנסה בשפע כל עוד לא אבוא להיבחן אצלו לפחות על מסכת אחת בעיון.
ר' חיים שמילא את עולמי הרוחני.
בפורים אחרי הצהריים הבת שלי בת ה-9 שאלה אותי: אבא, מי יהיה הרב שלנו עכשיו?
רק חיבקתי אותה.
יהיה לנו רב, אמרתי לה, אבל את ר' חיים כבר לא יהיה לנו.
ותחושת היתמות הזו פשטה בעולם במהירות הבזק.
בדרכי למקווה של פורים וערב שבת, העולם היה נראה שונה לפתע. ראיתי ילדים קטנים, נערים ומבוגרים בוכים בכי תמרורים. אֵבֶל נורא שהתערבב עם צריכת אלכוהול והוביל לצרחות אדירות של יתמות וכאב בלתי נתפס.
אהה!!! על מי נטשת הצאן?
להיות קרוב
אני לא חש בנוח להתייחס לדברים מנקודת ההיכרות האישית שלי, אבל אולי זה הסיפור הגדול של ענק הענקים שנחטף מאיתנו השבוע בסערה. בפתע פתאום.
סיפור על ענק רוח שגם יהודי כמוני יכול להרגיש קרוב אליו. זה לא יכול היה לקרות אצל שום גדול בישראל אחר, ואולי כבר לא יוכל להיות. תם עידן.
נכנסתי אליו עשרות, אולי מאות פעמים. פעם אחת הוא נזף בי: אמרתי לך לגדל זקן, למה אתה לא מגדל? זו הייתה הנזיפה המשמחת בעולם. הרגשתי שהוא זיהה אותי. שיש רצף.
אולי למותר לציין שבאותו יום זרקתי מהבית את מכונת הגילוח והפסקתי להתגלח.
צריך להודות ביני לביני ביושר, שבשנים קדמוניות יהודי כמוני לא היה זוכה בחיים להתקרב לגדול בישראל. אולי בצדק ואולי לא.
הגמרא מספרת שביום שהורידו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה התווספו בין 400 ל-700 ספסלים לבית המדרש. רבן גמליאל היה מקפיד הקפדה יתרה שרק תלמיד שתוכו כברו ייכנס לבית המדרש. רבי אלעזר פתח את השורות. וביום הזה, שכביכול נכנסו כל אלו שאין תוכם כברם, פירשו את כל ההלכות. כל הספקות התבהרו. אחד הימים הגדולים בהיסטוריה של הגמרא.
ר' חיים הוריד את המנעולים בכניסה לבית המדרש.
נכון, עדיין היית צריך שתיוותר בך הערגה הפנימית לענקי רוח ולומדי תורה כדי לרצות להיכנס, אבל אין אדם אחד בתבל שיכול להצביע ולומר – רציתי להיכנס לר' חיים ולא הצלחתי. כולם נכנסו, כולם התקבלו בבית מדרשו. המנעולים של בית המדרש הוסרו. בזכותו זכינו בזכות היסטורית וחד פעמית להיות קרובים לקודש הקודשים.
ר' חיים אמר
עוד מוקדם לנתח את ההנהגה של ר' חיים, אבל כמי שהתבונן בה מקרוב בהשתאות, אפשר לומר שר' חיים הציל אותנו, הציבור החרדי, מעצמנו.
להשתייך לציבור החרדי כיום זה לא קל. אם בעבר היית יכול להיות שייך לצא"י או לפא"י, רק תבחר, היום המצב מורכב בהרבה. יש המון כללים וסייגים, וגם אם אתה עומד בכולם, זה עדיין לא מבטיח לך שתוגדר כחלק מהמיינסטרים. אם אתה לא מהמשפחה הנכונה, מהמוצא הנכון, מהשכונה הנכונה – אתה יכול לעבור חיים לא קלים. במוסדות, בפרנסה, בלגיטימיות הקהילתית.
לפעמים זה בכלל לא בשליטתך, זה בגלל סבא של אשתך, שזכה להיות בעל תשובה, וכעת יש מי שמעקם את האף. או שאימך, רחמנא ליצלן, תימנייה, ואז יש לכנס ישיבה מיוחדת לדון בעניין. הנושא הזה הוא פצע פתוח בציבור החרדי, שמוצף כאן בטור הזה שוב ושוב.
בקיצור, לא קל.
וכן, יש גם את אתגרי הדור החדש. האקדמיה, הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות, המודרניזציה, מוסדות החינוך הממלכתיים. אתגרים לא פשוטים להנהגת הציבור החרדי.
כל זה גרם לכך שהשנים האחרונות היו אמורות להיות השנים הקשות של החברה החרדית. תהליך היפרדות של קרחוני ענק מהחברה החרדית ומבסיס האם של עולם התורה והישיבות – היה אמור לצמצם רוחנית, פוליטית ובטח כלכלית את החברה החרדית.
אבל זה לא קרה.
קרה תהליך הפוך.
חרדים מכל הסוגים גאים היום יותר מאי פעם להיות חרדים. ולר' חיים יש בזה חלק עצום.
גם בחוגים הכי ליברליים, אלו שיודעים הכל הכי טוב, שבזים לשמרנות ולמה שהם מכנים "תופעת העדר החרדית", אף אחד לא התבייש לעשות משהו רק בגלל ש"ככה ר' חיים אמר". הוא היה מעל כל מחלוקת. מעל הדעת. גבוה מעל גבוה.
הוא החזיר את דעת התורה לימיה הגדולים, בבחינת אורים ותומים.
אבל היה פה משהו יותר עמוק. בביתו הפתוח לרווחה לכל הסוגים והאוכלוסיות, הוא נתן לכולם להרגיש שגם אם נסיבות החיים הרחיקו אותם מספינת האם, עדיין יש להם מקום.
אי אפשר להגיד שר' חיים פתר את הכל, אבל במטרייה הענקית שהוא פרש מעל כלל החלקים בציבור החרדי – הוא נתן לאנשים את התחושה שהם שייכים. גם אם לקחו פנייה אחת לא נכונה בחיים, הם עדיין שייכים. הם יכולים להגיע לבית הגדול ברחוב רשב"ם, להתקבל כשווים לכולם, לקבל ברכה חמה מעומק הלב ולהיות חלק מהמערכת.
וכשאנשים מרגישים חלק, הם מוכנים גם לשלם מחירים. פתאום הם מדברים בבית על גדולי ישראל, הם קובעים שיעורי תורה, הם מצביעים למפלגות חרדיות. הם מרגישים גאווה. כי הדבר הכי חשוב לכל אחד מאיתנו זו תחושת שייכות, וזה מה שר' חיים נתן לנו בהרחבה.
אני ור' חיים
מי שהסתובב השבוע במרחבים הווירטואליים, בטח מבין על מה אני מדבר.
בדרך כלל מי שמסתובב במרחבים האלה, לא לומד בכולל חזון איש. ועדיין, כל אחד, מעוזר מפיק, צלם, איש עסקים, בעל חנות גרביים, או דרייבר, כל אחד העלה תמונה שלו עם מרן שר התורה. עם סיפור, אנקדוטה, או סתם תמונה כשהוא מצרף אליה את הכיתוב "אני ור' חיים".
כולם הרגישו שייכים לר' חיים.
לא היה צריך להיות מקושר במיוחד בשביל להיכנס ליהודי הענק הזה עם הבן שלכם אחרי החלאקה. כיתות מתלמודי תורה בכל המגזרים עלו אליו והצטופפו יחד בחדר המפורסם. אף אחד לא הזהיר אותם להיות בשקט, אף אחד לא הילך עליהם אימים. ללא דחילו ורחימו מבוים, בשיא הפשטות. פשוט נכנסו אל הקודש פנימה ושם נחשפו לאור הגדול, לר' חיים שישב שם עם הספר וקיבל את כולם באהבה כאיש אחד בלב אחד.
והם הגיעו, אוהו כמה שהם הגיעו. ספק אם היה במאות השנים האחרונות רב בישראל שקיבל קהל בהיקפים כמו שר' חיים קיבל. מאות בכל יום. בערבי חגים, אפילו אלפים. רובם הגיעו לראות, פשוט לחזות במו עיניהם ולראות את הפלא הגדול: יהודי שמסיים בכל שנה את כל הש"ס הבבלי, הירושלמי, רמב"ם, טור, שולחן ערוך, תנ"ך וזוהר.
יהודי שלהסתכל עליו זה כמו מסע בזמן. יהודי שכשאתם מביטים בו אתם יודעים בעומק הלב שלכם שככה היו נראים התנאים והאמוראים הקדושים. בדיוק לכן כולם ביקשו להצטלם, להיכנס, להיות בצילו, להתברך, גם אם הברכה הייתה רק בו"ה.
יש הרבה שיצקצקו כעת. נו, מה הבעיה? הלוואי שכל היהדות הייתה "סלפי עם הצדיק". זה הכי קל. לא פלא שאנשים התחברו אליו.
אבל זה לא נכון. להסתכל על זה כך זה שטחי וחוטא לאמת. ההשלכות של זה היו במקומות לא צפויים בכלל.
כל מי שנכנס אליו וקיבל ברכה או עצה – חייו השתנו. כמעט תמיד הברכה הייתה מלווה באיזו הוראה: תלמד בכורות, או ברכות, או קודשים, או שתקפיד על עשרה פרקי תהילים ביום. תתחיל לגדל פאות, איפה הזקן שלך. מי שנכנסו אליו בלבוש צבעוני ננזפו בחביבות: "למה אתה לובש פיג'מה?"
וההוראות האלה, הקטנות, הפכו חיים של אנשים. כי אנשים לקחו את זה ברצינות. וכשאתה מתחיל להקפיד על משהו, לאט לאט החיים שלך משתנים. כשאתה מתלבש כמו בן תורה, גם אם אתה לא באמת בן תורה, אתה מתחיל לחשוב אחרת. אתה משדר מסר אחר, לסביבה שלך ולעצמך. כשאתה מסיים ברכות, אתה מתחיל עוד מסכת. אתה מקפיד יותר על שחרית במניין כדי שתוכל ללמוד אחריה. ותוך תקופה, בלי שאתה שם לב, אתה משתפר כמעט בכל תחום יהודי בחייך.
לפני מספר שבועות קיבלו כמה אנשי עסקים את ברכתו של ר' חיים לאחר עסקת ענק. באופן אולי אבסורדי הם חוו התעוררות רוחנית והחליטו להמשיך עליהם את הקדושה ולצאת למסע תפילות והתעוררות בהונגריה על קברו של ר' שעיל'ה קרעסטירר.
סביר להניח שר' חיים לא שמע על האדמו"ר ההונגרי, בטח לא על הסגולות והמנהגים שנוהגים בציונו. אולי אפילו היה כועס על מי שמשחית את הזמן בהליכה לקברים במקום לשבת ללמוד עוד דף גמרא.
אבל זה בדיוק הרעיון.
ההשפעה הרוחנית האדירה שהייתה שם בחדר, המגנט האנושי, סחפו כל אחד. לא את כולם לאותו כיוון, אבל זה עורר את כולם להיות יותר טובים, לרצות יותר רוחניות. אינו דומה ראש ישיבה ליטאית לשחקן כדורגל שביקרו אצלו. כל אחד לקח מסקנות אחרות, אבל כולם כיוונו את לבבם לאביהם שבשמים. כולם חוו שם טלטלה, טלטלה כזו שגרמה להם להתעלות רוחנית. התעלות שאולי חלק יעקמו לה את האף, אבל עבורם זה שינוי מהקצה לקצה.
והמילים האלה, "ר' חיים אמר", נאמרו באותה חרדת קודש הן בבתים שמדליקים בהם 'לוקסים' בליל שבת מחרדה קיומית להשתמש בחשמל בשבת והן בפנטהאוזים בקומה 22 בגבעת שמואל.
דווקא ר' חיים, המחמיר העצום, המנותק, הפרוש, שלא היה לו צל צילו של מושג בענייני העולם הזה, הצליח במשימה הבלתי אפשרית: לחבר אליו את כולם.
ואת הדוגמה הבולטת למטריית הענק שהוא פרש עלינו בדמותו, קיבלנו אחרי שסיימתי את כתיבת הטור. במשחק של קבוצת בית"ר ירושלים. לא רוצה להוציא לעז על אף אחד, אבל אני מסופק אם יש בין האוהדים שנמצאים במגרשים כאלה שמקפידים לעשר את הירקות לפני שהם אוכלים או ששמעו על הערבה התיכונה בהקשר של דיני שביעית – ועדיין את המשחק השבוע הם פתחו בבדים שחורים על היד ושלט ענקי לזכרו של שר התורה.
כי גם להם, החשקנים והאוהדים, האנשים אולי הכי רחוקים מהעולמות של ר' חיים, היה חלק קטן ממנו. גם הם הרגישו את החיסרון ואת האובדן.
החובות של ר' חיים
וכל מפעל האדירים הזה התקיים אצל אדם שהמחויבות שלו ללימוד הייתה טוטאלית. לא היה מגה אחד בראשו שלא היה מוקדש ללימוד תורה.
כשאירס את בתו הקטנה, הוא נאנח באוזני מחותנו הרב הוניגסברג אנחה כבדה מעמקי הלב.
המחותן הסתכל עליו בעיניים דואגות, ור' חיים אמר לו: איי איי איי, מה יהיה עם החובות? ופלט שוב אנחה כבדה.
למחרת רץ המחותן למרן הגראי"ל שטיינמן. "חייבים לעזור לר' חיים. הוא שקוע בחובות".
הרב שטיינמן צחק: "אתה יכול להירגע. הוא מדבר על החובות של הלימוד שהפסיד בגלל שמחת האירוסין".
סדר הלימוד שלו היה שמימי. קשה להאמין שיש הספקים כאלה. בכל שנה סיים את התורה כולה. לא במליצה. דורשי רשומות אמרו שאת הסיום על התורה היה עושה בערב פסח, בתענית בכורות. השנה, שנה מעוברת, סיים חודש לפני. סיים ועלה לשמי שמים.
ודווקא הוא, שהדבר הכי יקר לו היה הזמן, והחובות היחידים שהיו לו אלה חובות ללימוד, הפקיר את עצמו למען עם ישראל. נתן לכולנו את המשאב הכי יקר לו.
ולעצמו?
מעולם לא לקח דבר לעצמו. לא נסע לארוזה שבשווייץ במימון הציבור, לא בנה לעצמו טירת אדירים ולא לשכה מפוארת. ריח חמיצות של יושן היה מקבל את כל מי שנכנס לבית המפורסם, גם כאשר הפך לציר המרכזי של העולם היהודי.
באופן סמלי, גם במיתת הנשיקה שלו הוא דאג לציבור. לא רצה להטריח אף אחד להגיע לכנסי תפילה וזעקה, לא רצה להרוס לאף אחד לא את פורים דפרזים ולא את פורים דמוקפים. כמה שפחות להפריע, כמה שיותר לאהוב ללא תנאי. אין ספק. אילו הדבר היה תלוי בו, היה נטמן בערב שבת בחופזה.
חכמינו מלמדים אותנו שכשצדיק נפטר, מידותיו מתפזרות בעולם ואפשר לאסוף וללקט. גם אם השקיעות והעמל שלו בתורה נראים כמשהו שלא שייך לכל אחד מאיתנו – מי מפריע לנו לאהוב כל אחד? לקבל כל אחד?
מי ייתן וזכות הצדיק תעמוד לנו ולזרענו עד עולם.
כולם היו מקורביו
ועוד מילה לפני סיום:
בניגוד לחצרות רבות, סביב ר' חיים לא נוצר "חוג מקורבים". אנשים שמקיפים אותו ומפרידים בינו לבין הציבור. זו המצאה תקשורתית. יש חצרות עם מקורבים, לא ברשב"ם. מעולם לא היה.
מטבע הדברים, גם בשל סגנון ההנהגה הייחודי וגם כי זה טבע העולם, בני הבית תפסו הרבה נפח ציבורי. בראשם כמובן הנכד ר' יענקי שלא מש מתוך האוהל, הנכד ר' אריה, שמוליק, בנצי ועוד רבים וטובים שמסרו נפשם בשביל לקיים את הבית הזה. אכן, יש דור מפואר של ילדים, נכדים ונינים, אבל ר' חיים, עד יומו האחרון, מעולם לא ננעל בביתו.
היו לו כל הסיבות להיסגר בבית ולהוציא הוראות לציבור באמצעות בני ביתו. הקורונה, הגיל, המצב הבריאותי – מה שלא תרצו. אבל עד הימים האחרונים אנשים באו ועלו אליו.
התיעוד האחרון המרגש ביותר בעיניי הוא אפיית המצות שנערכה לפני כמה שבועות בביתו על ידי הגרש"ב סורוצקין, שבסיומה נערך זיץ התעוררות עם שירי פסח.
בקרבת אפס כולם מצטופפים לצידו של ר' חיים. האברכים החסידים שאפו את המצות, נגן הקלרינט, ילדים שנקלעו למקום, וכולם הכי קרובים שאפשר. בלי דיסטנס, בלי המניירות של "לא להתקרב לרב", בלי מקומות שמורים ובלי שריונים, ר' חיים שייך לכולם. עד יומו האחרון אף אחד לא בנה סביב ביתו חומות.
והדלתות הללו, שנותרו פתוחות תמיד, הפכו למשימה של עשרים וארבע שעות ביממה, 365 ימים בשנה. והם עמדו שם, ונתנו שירות לכולם. למשלחות נשים מתחזקות מבאר שבע שהגיעו להעביר פתקים לצדיק, לזוגות חשוכי ילדים מגבעתיים, להורים לילדים חולים מהצפון ולראשי כוללים שביקשו מכתב המלצה לפני שהם יוצאים לסיבוב בבורו פארק.
בית כל כך פתוח, מסביב לשעון, לכל אחד, הוא דבר בלתי נתפס. ואת כל האימפריה הזו החזיקו על עצמם נכדיו וילדיו, שנתנו לכל העם לגשת אליו, עד יומו האחרון ממש. אלו אנשים שלא יצאו לחופש שנים ארוכות בהתמסרות מוחלטת למען הסבא הגדול ולמען עם ישראל.
יש מי שמבקש להעצים את השיחות שניהלו עם ראשי המדינה, שהבינו להיכן נושא העם את עיניו וביקשו להשפיע דרכו, אבל זהו פרומיל מזערי מהעשייה היום יומית והמתישה. מבוקר עד ערב הם שמעו אין ספור צרות, היו נתונים ללחצים בלתי פוסקים והפכו לעבדים נרצעים של מאות אלפי אנשים שרק רוצים פיסה קטנה מר' חיים.
אבל לא על זה באתי לכתוב, אלא לתת לכם טיפ.
תסתכלו ימינה ושמאלה ותראו אם יש אנשים לידכם שמדברים בצורה גסה, כפוית טובה, רומסת ושמחה לאיד, כן כן, אלו שמדברים עם קצף על השפתיים: אה, איך הוא נפל?!
אתם רואים את האנשים הללו סביבכם? פשוט תברחו.
הם האנשים שיתקעו לכם סכין בגב ברגע שהם יוכלו. הם שיארבו לכם ברגע שתהפכו ללא-נחוצים בעיניהם. הם האנשים שכשכולם ליוו את מרן שר התורה וקיבלו עליהם עול מלכות שמים ברגעים שנצרבו בנפשם לכל החיים – הראש שלהם היה במקום אחר.
אם נהניתם מהבית הזה, אם זכיתם לעין טובה, אל תהססו לשלוח תודה רבה למי שצריך. תכירו טובה. תהיו טובים. ותברחו מאנשים רעים.
פשוט תברחו.
זה הסיפור שלי
לולא הטרגדיה הנוראה, סביר להניח שהטור השבוע היה עוסק בזכות גדולה ומרגשת שנפלה לידי.
הוצאת ספר סיפורים ראשון.
האמת, אני לא תופס מעצמי סופר דגול. אבל במהלך השנים יצא לי לכתוב כמה סיפורים, בעיקר לכבוד עיתונים של ערבי חגים, והיה ביקוש.
כתבתי מנקודת המבט שלי. לא ביקשתי לתאר את העולם, לפרשן דברים שמחוץ לדל"ת אמותיי. הצגתי את הדברים מהמקום שבו עמדתי, באותו מקום ובאותה שעה – ובאותה הרגשה. מפה לשם מצאתי את עצמי עם חומרים לספר חדש.
וזו התרגשות גדולה ומחויבות גדולה.
יש בו עומק עצום, בסיפור. הבעש"ט זי"ע הגדיר את הסיפורים ככלים לקבלת השכינה. לא פחות. אולי זו ההבנה שהמציאות היא דבר מתעתע. שאתה אף פעם לא יכול לדעת כלום על אף אחד. אפשר לראות זוג מבוגר ישוב בנחת על ספסל ולא לדעת כמה הם עברו בשביל להגיע לרוגע הזה ששורה ביניהם.
לראות בית קטן ופשוט ולא לדעת כמה עמל הושקע בו. לראות אישה מחזיקה תינוק בידיה ולא לדעת כמה היא עברה בשביל להגיע לרגע המרגש הזה.
הסיפור מאיר את העולם.
הוא מגלה לנו עד כמה רגעים שנראים לנו רגילים ופשוטים, הם מלאי עומק וקדושה. מלאים במשמעות. מלאים באהבה ונתינה, אם רק נבחר לתת לרגעים הללו את המשמעות שלהם.
היה זה האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זי"ע שאמר שמקובל אצל החסידים שסיפורי צדיקים שמסופרים במוצאי שבת הם סגולה לפרנסה. ואני אומר, היה אומר הרב'ה, לא רק מהבעש"ט אלא מכל הצדיקים, ולא רק לפרנסה אלא לכל הדברים, ולא רק במוצאי שבת אלא בכל זמן שמדברים על צדיקים זו סגולה לכל מה שצריך.
בספר שיוצא השבוע בהוצאה לאור של 'משפחה', השתדלתי להביא את הסיפורים הנוגעים ברבדים העמוקים ביותר של הנפש. יחסים בין אחים, בין הורים לילדים, בין ישראל לאביהם שבשמים, ולגעת בכלל מערכות היחסים שמרכיבות את חיינו, מערכות שמבדילות אותנו מבהמות ומייחדות אותנו כיהודים.
אם אתם קוראים את הטור הזה ומוצאים בו לעיתים נקודת מבט שאתם מתחברים אליה, רכשו את הספר. הוא בול בשבילכם.
