ספירה מלאכותית

התכונות האנושיות שמנצחות כל מחשב מתוחכם

א. בספרים הקדומים מכנים רגעים כאלו, של הארה, בניסוח של "ארובות השמים נפתחו, ואראה".

אלא שלפני כל הארה גדולה, בדרך כלל יש חושך ואפלה. ואין לך חשוך יותר מהשעות הללו של צאת השבת. הנשמה היתרה מסתלקת עם ריח הבשמים, ומותירה כאן את הגוף להתמודד עם הצרבות ומאמצי העיכול של כל אותם מאכלים שרק לפני כמה שעות היו כל כך מגרים וטעימים.

קשה למצוא מקום להניח את הרגליים. הספונג'ות מגרשות אותך מכל מקום, שקיות הזבל הקשורות מדיפות ריח שמאלץ גם את העצלן הגדול ביותר להצטרף למאמץ ולרדת עד המוטמן כדי לספק סעודה לחתולים. ואם חשבת לצאת להליכה קצרה, מגיע מזג האוויר ומתחיל לטפטף גשם. קיצור, לא זמן ששורה בו שמחה גדולה.

ביקשתי להקל על הנפש המתייסרת, התקשרתי לחבר מעניין שתמיד יש לו חידושים לספר. אצלו כל דבר חדש מביא שמחה גדולה. ומתוך רצון להדביק גם אותי בעליצות הגדולה, הוא החליט לחשוף אותי לעניין הכי מחריד של העידן החדש – בינה מלאכותית (כן, כמו כל האלו שאני לא סובל, גם הוא קורא לזה איי-אי – AI).

הספיקו לי כמה דוגמאות כדי להבין את הטרגדיה האנושית הגדולה. אילו רק הייתי ראש ממשלה, הייתי טס עוד הלילה אל בניין הקונגרס האמריקאי וצורח: תשכחו מכל מה שדיברנו על הגרעין האיראני, יש פה עניין הרבה יותר מסוכן. אם יהיה צורך, אציג להם גם בלון של פצצה, ואסמן בטוש אדום – שאנחנו כבר ממש שם למעלה.

מאחורי צמד האותיות האנגליות הללו, מסתתרים מכשירים פצפונים בגודל כף היד שלנו, שעומדים להפוך את כולנו למיותרים. כמה תמימים היינו אי שם בשנות התשעים, כשהתיישבנו מול מפלצות ענקיות והתפתינו לשחק 'דייב' ו'סגירת שטחים'.

הנה תראו מה קרה פה. המפלצות הללו כבר מציירות, מלחינות ואפילו ממציאות – הרבה יותר טוב מאיתנו. והכי נורא – הן כבר מנסחות שורות שלמות לבד! וכל זה כשהן קטנות. חכו מה ילך פה כשהן יתבגרו עוד קצת. הן עומדות לאשפז את כולנו במושבי זקנים.

בינתיים זה קצת משעשע. כל טמבל מנסה לשאול את ה'גולם' שאלה מורכבת. התשובות החינניות שלו גורמות לנו להשתעשע, משל מדובר בחמוד בן שלוש שעושה את הטעויות הראשונות. אבל מי שקצת יודע לזהות תהליכים, צריך לשאוג. ממש תוך כמה שנים, החמודים הקטנים האלו יגיעו לגיל ההתבגרות, הם ילמדו עוד קצת ואז יתייצבו מולנו.

לא ירחק היום, שאיזושהי מלאכותית תקבל הוראה. היא תפעיל בועת חשיבה על המסך, בדיוק כמו שקורה לווייז כשהוא מנסה להיזכר איך נוסעים מפה לאנטארקטיקה בלי כבישי אגרה, ואז פתאום ייכתב טור הרבה יותר יפה ושנון מזה שאתם קוראים פה. והטור ההוא, לעולם לא יטעה בפרטים. גם לא יהיו לו שגיאות כתיב.

ומה שהכי מתסכל, שכל מחשבונצ'יק כזה, גם ידע ללמוד יותר מכולנו יחד. ייקח לו בערך עשירית שנייה כדי לכתוב תשובה הלכתית ראויה לשמה.

ריבונו של עולם, מי מתנדב להרוג את היצורים הללו, עכשיו, כשהם קטנים? פתאום אני חש צורך להצטרף אל משחיתי ה'נדרים פלוס'. אם יש פה 'צורך פרנסה', הרי זה דווקא בהריסת כל זכר למכשירים מהסוג הזה.

איך שרים הטיפוסים האלו עם השלטים? מי שיש לו בינה מלאכותית, הוא כזה מסכן.

ב. תוך כדי מחשבות מדכדכות, החלו לזרום הידיעות מתל אביב. מתברר שיש שם יהודים שלא אוכלים קישקע בשבת. עובדה, במוצאי מנוחה הם רגועים ודשנים, ויש להם כל המצב-רוח לצאת לרחוב ולהפגין.

תשאלו, כמה יהודים כאלו יש בעולם? אווו, פה טמון העסק. עוד לפני שהנואם הראשון הספיק לקחת את המגפון לפה ולבכות שהפשיסטים הורסים לו את הדמוקרטיה – כבר מתפרץ ויכוח מספרי חשוב.

נכון שמדובר בוויכוח חילוני. אבל האמת, שלהבדיל אלפי הבדלות, כמעט כל יהודי חרדי מצא את עצמו משתתף לא פעם בוויכוח די דומה. השאלה מספרית: "כמה אנשים היו שם?" זה קורה בכל טיש שנוי במחלוקת, בכל עצרת התעוררות של איזה פלג, וגם בכל חנוכת בית מדרש. תמיד השאלה הגדולה היא כמה יהודים היו שם.

עד כדי כך השאלה הזו קריטית, שנהגו צלמי היהדות החרדית, להדגיש בכל פעם שהם מצלמים מאורע חרדי, שמדובר ב"חלק מהקהל". כלומר, כל ההמונים שאתם רואים פה, הם רק חלק קטן. בצד השני של התמונה, ומאחורי הקיר, עומדים עוד כהנה וכהנה.

וכמו שקורה בכל מיני עניינים, מתברר שהוויכוח הזה דלף גם אל העגלה הריקה של השכנים. הסוגיה שהכי הטרידה את העיתונים הייתה: כמה אנשים השתתפו בהפגנת הדמוקרטיה שנערכה במוצאי שבת. יש כאלו שראו שם רק עשרים אלף, ויש כאלו שמוכנים להישבע בתפילין של אהרן ברק, שהיו שם לא פחות ממיליון.

ופתאום הכתה בי התובנה, ושמחה עצומה פשטה בליבי.

תחשבו על זה רגע: אנחנו כבר ניצבים בשנת 2023. מחשבי־על ומערכות לוויינים משוטטים בחלל. הם כל כך עוצמתיים שהם יכולים לסרוק לנו את גלי המוח, לעשות אולטרסאונד אל בטן האדמות, להלחין סימפוניות יותר טוב ממוצרט, ולכתוב טורים יותר טוב מ… (נכון שזה מה שחשבתם…)

אבל יש דבר אחד שאף אחד לא מסוגל לעשות: לספור אנשים, לצלם את 'כל הקהל', ובכלל להתווכח כמו שצריך.

הנה מותר האדם מן המלאכותי: אנחנו יודעים לריב.

ג. והנה עוד דבר ששום בינה מלאכותית לא יודעת לייצר: פסק דין של בג"ץ הישראלי. נראה לי, שבניגוד לאנשים חושבים, למכונות אין נטייה להרס עצמי. קשה לראות בינה מלאכותית, שמחליטה להוציא פסק דין שיפגע בה עצמה.

אני מודה שלרגעים מסוימים, משהו ברטוריקה של 'כבודו' מבית המשפט העליון ושל כל שאר שוחרי הדמוקרטיה מתל אביב והגלילות – הצליח לחלחל לתוכי. לרגעים התחלתי כבר לפקפק בסיפור המהפכה של לוין. עם כל הכבוד למהפכה, אין צורך להקצין. לא צריך לעשות הכל בבת אחת.

ואז הגיע פסק הדין דרעי, שנראה כאילו אפליקציה חדשה של 'טיפשות מלאכותית' כתבה אותו. לא קראתי את כל האריכות – משום שיש לי על המדף ספרים הרבה יותר טובים – אבל את המסקנה די הבנתי. כבודם ביקשו להזכיר לכל אדם שעוד הסתפק – שלא משנה מה אנחנו חושבים ומה אנחנו מצביעים, רק הם מוסמכים לחשוב מה סביר ומה לא.

נזכרתי באמרה שהייתה חביבה על הקומיקאי האידי שימעון דז'יגאן: "יודעים מה ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה?" הוא נהג לשאול את מאזיניו במבטא הלודז'אי הכבד שבפיו. "ההבדל הוא פשוט. בדיקטטורה, אף אחד לא שואל את האזרחים לדעתם, עושים מה שרוצים. לעומת זאת, בדמוקרטיה, העסק הרבה יותר מתוקן. לפני כל דבר שואלים את האזרחים מה דעתם, ורק אז", היה דז'יגאן מסיים, "רק אחרי ששואלים, עושים מה שרוצים".

אני שוב חוזר אל אותה שיחה שהייתה לי בביתו של אהרן ברק. אחרי כמה דקות שיחה, הוא החליט להשלים לי את לימודי הליב"ה באזרחות. כמו מורה טוב, הוא התחיל בביאורי מילים: דמוקרטיה – שתי מילים ביוונית: דמוס – עם, 'קרטוס' – שלטון. אמור מעתה דמוקרטיה היא 'שלטון העם'.

מעולם לא הרגשתי כל כך חכם.

וככה אני מסתובב בעולם עם ה'ווארט' המדהים הזה. מדי פעם מצטט אותו בשם 'נשיא בית המשפט העליון'. והנה, לפני כמה שעות הגיע סוף כל סוף פסק הדין המרהיב שעוסק בסיפור מדהים:

ארבע מאות אלף איש מה'דמוֹס', יצאו לקלפיות ובחרו באריה דרעי כנציגם ל'קרטוֹס'. הייתי בטוח שאני יודע מה יקרה. אבל אז הגיעו תלמידיו של מר 'ברקוֹס' והחליטו שהם עושים מה שבא להם ב'קישקוֹס'.

שיאכלו קקטוס.

ד. ואם כבר מחשבים וטכנולוגיה. השבוע, בדיוק באמצע שאנחנו קוראים בתורה על הדמוקרטיה הראשונה – במצרים, זו שבסך הכל רצתה שיהודים יעבדו קצת, לא יגזימו עם יותר מדי ילדים, ובכלל שינסו לא לצאת מהגושן שלהם – פתאום הגיעה תמונה שטלטלה את עולמי (והפעם ברצינות הכי גדולה).

זו תמונת פנים של אדם לא צעיר. לא רוצה להישמע סטריאוטיפי, אבל הוא די נראה כמו מנקה אסלות מקצועי. אך לפי דבריה של קרוליין וילקינסון, מנהלת מעבדת הפנים באוניברסיטת ג'ון מורס שבליברפול לאתר Live Science – מדובר בלא אחר מפרעה מלך מצרים. או בשפה שלה – רעמסס השני.

כמו שמתארים הפסוקים, במצרים של הימים ההם היו חונטים את גופות המלכים. בשעתו זה אולי היה נראה קצת יקר, אבל עובדה, השלד – 'מומיה' – שרד אלפי שנים. היא התגלתה לפני כ-150 שנה. ועכשיו הגיע הזמן של מעבדת הפנים לשחזר – על פי אותם שרידים, כיצד נראה פרעה בחייו.

מכיוון שמדובר באדם שמת בשנות התשעים לחייו, גיל מבוגר מאוד בימים ההם, מה שגרם לפניו להיראות קצת קשישות – החליטו המדענים להשתמש בתוכנה שגורמת להם לשער איך הוא נראה באותו גיל שבו הוא הקשה את ליבו והוציא שוב ושוב פסקי דין שלא אפשרו ליהודים לצאת מבין טלפיו.

הבטתי שוב ושוב בתואר הפנים הללו. כל כך הרבה למדנו על האיש הזה. כל כך הרבה שנים שרנו עליו ועל הפיג'מה שלו. כל תכונה שלו נותחה על ידי הוגים ענקי עולם, מהאמוראים ועד לחכמי ימינו. והנה הוא צץ במלוא עליבותו.

מתוך פיו הקפוץ בוקעת הזעקה: משה אמת ותורתו אמת.