ספירת הגומר

סיפור ההתמכרות שלו קשה מנשוא, כולם נואשים, אבל לו יש לוח כיס קטן שצריך לגרום לכל אחד מאיתנו לקנא

"מוריי ורבותיי!"

תדמיינו עכשיו את ה'בום' על הבימה בבית הכנסת ואת הקול הצרוד מכריז: "בעוד 85 ימים", (נשימה עמוקה, מבט רציני והגבהת קול), "יחול ראש השנה תשפ"ב".

תודו שהרגשתם עכשיו מהלומה קטנה בבטן. מה נפלת עלינו עכשיו עם ראש השנה? יש עוד זמן, תן קצת ליהנות.

צודקים. אמנם למדתי בישיבות ליטאיות, שבהן דופקים על הבימה במוצאי ראש השנה ומכריזים: "רבויתיי, אלול בפתח" – אבל לא לזאת כוונתי. לא לזעזע ולהפחיד, להפך לגמרי. אז בוא נתחיל מהתחלה.

הכל מתחיל בחלק משמעותי מאוד שנמצא בטיפול בהתמכרויות. קוראים לזה 'רק להיום'. זה אומר שבשלב ההכרחי, כשהמכור מבין שהוא בבעיה ויש לו רצון אמיתי לצאת ממנה, כשהוא מביט קדימה אל החיים שעוד נותרו לו ומנסה לדמיין את השינוי והעבודה הקשה שממתינה לו – שדורשת כוחות על אנושיים – מגיע משבר. לכל אחד יש כוח ליום או יומיים, אבל כשרואים איזה הר ענק צריך לכבוש, מגיעים השבר והייאוש. עדיף לא להתחיל לנסות.

וכאן מגיע הרעיון שמבקש ממנו לחשוב 'רק על היום' הזה. לסמן מטרה קצרה, אבל יקרת ערך. יום אחד של הצלחה. למחרת, שוב 'רק עוד יום' ו'רק עוד יום' ופתאום האדם מוצא את עצמו אחרי שלושים יום של הצלחה – מה שנותן לו כוח להמשיך ולהתקדם ולעבוד את אותה עבודה שתלווה אותו כל החיים.

בקבוצות טיפול שכאלו מקובל שמדי מפגש ניגשים להם בזה אחר זה אותם גיבורים ומכריזים בהתרגשות שלא נופלת ממי שזכה בלוטו (ואני לא מגזים) את מניין ימי ההצלחה שלהם. האחד מכריז על חמישה ימים והשני על שלוש שנים וחמישים ושלושה ימים.

השבוע פגשתי יהודי יקר שמתמודד כבר שנים רבות עם התמכרות קשה. הסבל והצער שלו קשים מאוד, והוא נאלץ לחיות בשקר עם כל סביבתו ובעיקר מול עצמו. ואז הוא סיפר לי על אתגר ה'רק להיום' שהוא קיבל על עצמו. הוא התחיל את זה לפני כמה שבועות, בדיוק מאה ימים לפני ראש השנה. בכיסו הוא מחזיק תדפיס קטן מלוח שנה עם מאה ימים שנותרו עד ראש השנה, יום המלכת השם.

"תבין", הוא אומר, "השנה אני לא הולך להגיע לראש השנה מושפל, מבוזה וחסר מילים, כמו איזה בן סורר ששלפו אותו מהמחבוא והביאו אותו בכוח לאבא שלו. השנה אני הולך להגיע עם הדף הזה ולהציג לאבא מאה ימים של לחימה עקובה מדם, על המקום החשוך והאפל ביותר בנשמתי".

הוא מנופף בפנקס ואומר בהתרגשות: "אתה רואה את כל הקוביות הזוהרות שכבר סימנתי? זה נותן כוח לעוד יום. בראש השנה יהיה לי פנקס שכולו מסומן בהצלחה. וזה מנצח את כל הכוחות והדחפים שלא חלמתי מעולם שאוכל להם".

כמובן, אמרתי לו שזה מדהים ולא ייאמן, אך מיד רצתי אל לוח השנה לספור כמה נותרו לי. גם אני יהודי שצריך לטפל בנפש שלו. נתתי דפיקה על המקלדת וצעקתי בשמחה: "נותרו שמונים ושבעה ימים". בחרתי לי עניין אחד שמעיק עלי עד למאוד ושאני כל כך משתוקק לתקנו, הדפסתי לי דף עם הימים שנותרו עד לחגיגה הגדולה והתחלתי לסמן. תאמינו לי, זה עובד. זה תענוג בלתי רגיל ובעיקר זה נותן תחושה של צפייה והתרגשות ליום המלוכה.

• • •

האמת, אותה שיטת טיפול מקורה לכאורה אינו יהודי, אבל כפי שכבר נוכחתי לראות בכל כך הרבה מקרים, כל דבר וכל ידע והבנה אמיתית, אפשר למצוא לו מקור קדום יותר בתורה הקדושה.

במקרה הזה יש לא מעט בדברי חז"ל. כך למשל ידועים דברי המדרש (פרשת מצורע), המתארים יהודי שנתקל בהיקף העצום של התורה. "הטיפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלושים פרקים, כלים שלושים פרקים", ולעומת זאת "פיקח מהו אומר: 'הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה'".

אבל מי שמתייחס מפורשת לשיטת 'רק להיום' הוא ללא ספק רבי נחמן מברסלב זי"ע, שכותב את המילים הבאות, שנראות כאילו נגזרו מספר אימון בן זמננו. "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום – הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשב מיום לחברו כמובא בספרים וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותו השעה כי כשרוצין ליכנס בעבודת ד' נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור 'מחר אתחיל', 'מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי' וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

תודו שזה מדהים. צדיק אחד יושב אי שם באוקראינה לפני יותר ממאתיים שנים ומבאר בכמה שורות את כל אותה שיטת טיפול פופולרית. והמעלה הגדולה היא שאצלנו לא מדובר בסתם שיטת טיפול, אלא בקיום של רצון השם. זה נותן כוח ותקווה לעובד השם לכבוש את יצרו ולהתמודד בהצלחה עם ניסיונות החיים.

ויש לזה גם ערך נוסף: כשאתה פורט את העבודה לימים ושעות, אתה משיג רעננות וחידוש מתמיד בעבודה. שהרי כל יום הוא התחלה חדשה ממש. "שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", כמו שאומרים חז"ל.

כך זה בגאולת הנפש הפרטית, וכך זה גם בגאולה הכללית. הגמרא מספרת על רבי יהושע בן לוי, שפגש את מלך המשיח ושאל אותו: "מתי תבוא?" ענה לו המשיח: "היום". כשהסתיים אותו יום ועדיין לא בא המשיח, הלך רבי יהושע לפני אליהו הנביא ואמר לו בצער: "המשיח שיקר לי". אליהו הסביר לו שכוונת המשיח הייתה כמו שנאמר בפסוק: "היום – אם בקולו תשמעו". כלומר, רק בתנאי שהיהודים ישפרו את מעשיהם.

מי שדייק את התשובה הזו בצורה מופלאה, הוא הרבי מליובאוויטש זצ"ל. שהרי לכאורה נכון היה לכתוב את הפסוק הפוך. "אם בקולו תשמעו – היום". התנאי קודם לשכר. אלא, הסביר הרבי, המשיח מצד עצמו כבר מוכן ורוצה לבוא 'היום'. עכשיו הוא רק ממתין שאנחנו נשמע בקול ד' ופתאום יבוא אדון מהיכלו.