ספר המלחמות

כשגדולי ישראל מתנצחים, התפקיד שלנו לשתוק וללמוד!

א

זה הרגע היהודי הכי נשגב שיש. אלפי ילדי תשב"ר נרגשים חוו אותו השבוע לראשונה בחייהם. עמד מולם מחנך ירא שמים, שרשם על הלוח את אחת המילים הכי יסודיות בלימוד התורה. תקשיבו טוב צדקנים יקרים, למילה הזו קוראים – "מחלוקת". כן, הייליגע מחלוקת.

יש דבר כזה.

בעולם המערבי כולם אוהבים לדבר על דרכי נועם, על ביטול גבולות, על הכלה וסובלנות עם פרחים ורודים וחלומות מתוקים. אצלנו, ביהדות המקורית שלא מתביישת ולא מתנצלת, כבר יותר מאלפיים שנה שלא מפסיקים להתקוטט. ולא סתם להתקוטט.

בכל הקריקטורות והציורים שעשו עלינו, 'למדני התלמוד', אנחנו מוצגים עם אפים ארוכים ואגודלים זקורים. מחקים אותנו מתפלפלים ומתווכחים על כל דבר. והאמת שכאלו אנחנו, עם קשה עורף וזקוף אגודל. ככה שרדנו בגלות. בלילות החורף הקפואים, כשהאיוואנ'ים והפטר'ים שסביבנו התכנסו יחד ושתו וודקה כדי לחמם את המעיים, ההורים שלנו ישבו בבית המדרש הקריר, הביטו באותיות הקטנות והתקוטטו בצרחות לוהטות.

גם הספרים הקדושים שלנו לא מפסיקים לריב. תפתחו אותם ותראו איזה עונג. הרמב"ם הגדול שלנו מנסח הלכה רהוטה, וממש לצידו, באותו עמוד, יש הערה של יהודי ענק שזכה לתואר 'בעל ההשגות'. תואר שמלמד על יכולתו להשיג ולהתווכח עם הרמב"ם. תואר שנישא בגאון.

ואם נראה לכם שהמחלוקת הזו הסתיימה, אתם מוזמנים להציץ בתחתית העמוד. תפגשו שם את חיבורו של החכם מאיזמיר שמנסה 'להציל' את הרמב"ם מבעל ההשגות. לצידו תראו חכם צפתי שמתעקש להמשיך להשיג. והמחלוקת נמשכת, סוערת, לוהטת כבר דורות על גבי דורות.

ועוד לא דיברנו על בית שמאי ובית הלל. על אביי ורבא. על רי"ף ורשב"א. אוח כמה מחלוקות קדושות יש בעם הקדוש שלנו. זה מה שאנו עושים. כך אנו שורדים כבר אלפיים שנה.

רגע לפני שנסחפים בלהט המחלוקת, חשוב לעצור ולהיזכר: מחלוקת יכולה גם להיות סכנת נפשות. אש לוהטת וחורכת שנובעת מאינטרסים של קנאה, גאווה וכבוד. מחלוקת שפותחת את שערי הגיהינום לכל מי שנקלע לאזור. אבל אם תתבוננו, תשימו לב שהמחלוקות המסוכנות – מצויות יותר אצל אלו שלא מתעסקים מספיק במחלוקות הראשונות.

ומכאן, אני קופץ בזהירות המתבקשת לחילוקי הדעות שמתגלעים בימים אלו בין ההנהגות הרוחניות של 'דגל התורה', לבין אלו של 'אגודת ישראל' (גילוי נאות, אני משתייך לתומכי האחרונים).

לצערי, בשורות הקרובות לא תקבלו מענה על השאלות שמנסרות בחלל: 'מה יקרה בסוף?' 'ילכו או לא ילכו?' אבל כן יש איזשהו פרדוקס מעניין שאני נתקל בו בשבועות האחרונים, והוא קשור דווקא לקטע שבו פתחנו.

נסו להקשיב קצת לקולות שסביב, ותראו גם אתם איזו תופעה די מופלאה: עיתונאים, כותבים ובעלי דעה – שבמשך כל ימות השנה ממש ששים ועולזים על כל בדל של שמועת מחלוקת – ודווקא מהסוג השורף והמזיק – הופכים פתאום ליוני שלום צחורות. הם ממש לא מבינים "מי לוקח אחריות", ו"איך אפשר לשתוק מול סכנת המחלוקת". הם, שיש שיגדירו אותם-עצמם כתוצרים של 'תופעת הנשירה' העולמית, מזהירים אותנו ש"מחלוקת מולידה נשירה", ועוד כל מיני הגיגים בסגנון דומה.

רק שאלה אחת סקרנה אותי כל השבוע: מה האינטרס? איך עדרים של מחרחרי מחלוקות שלא נרתעים לבחוש בכל סכסוך בתוך קהילות ומשפחות, מנסים להרבות שלום בעולם?

גיליתי את התשובה. והיא ממש מכעיסה.

ב

אלך רכיל ואגלה סוד: מצאתי את מי שמנהל את כל המערכה הזו. אדם מוכשר מאוד ונערץ מאוד, שלמרבה הצער אינו שומר שבת, וגם בימי חול הוא מתקשה לשמור מצוות. קוראים לו בנימין, ויש הרבה אנשים באזור – בכללם גם כותב השורות – שמשוכנעים שהוא טוב ליהודים. זה נכון. אבל לא כל מה שטוב לאינטרסים הפוליטיים, טוב גם להשקפת העולם הרוחנית שלנו.

בשבועות האחרונים בנימין נתניהו מאוד מודאג. לא מהמשפט שמרחף על ראשו ולא ממכתבי האזהרה המוזרים שהוא קיבל השבוע – אלא מ'המחלוקת' שיש ביהדות החרדית. וכשהוא מודאג, שום דבר לא יעצור אותו. בחוצפה חסרת תקדים, הוא בוחש ומערבב. ואפילו דורש להיפגש עם גדולי הדור, כדי להביע את דאגתו מן המחלוקת.

וכשגדולי ישראל מסרבים לאפשר למחלל שבת לחטט בשאלות של חינוך תורני, נתניהו לא נעצר. יש לו צוות מעריצים חרדי שמחזיק עטים ומקלדות, ומתגייס לסייע. הטובים יותר מוזמנים לשיחות אישיות במצודת זאב, הטובים פחות מקבלים תדרוכים מכלי שני. המסר הוא 'דאגה מן המחלוקת'.

עד כדי כך הגיע הטירוף, שבבמות חרדיות מסוימות פורסם 'טור אישי' ו'הקלטה מיוחדת' שבהם נתניהו עוצר את סדר יומו וקורא ל'בחורי הישיבות תלמידי החכמים' שיתחילו בקרוב את 'זמן אלול'. הוא חובש את הכובע של 'המשגיח' בעל המוסר ומפציר בהם: "המשיכו להיות מאוחדים – חסידים וליטאים – כולנו אחים".

ולא, נתניהו לא אשם. להפך, הוא פוליטיקאי משופשף ויעיל שעושה את עבודתו. אתמול הוא ערבב במועצת השורא, והיום הוא בא אלינו. מצידו שהחסידים והליטאים ימרטו זה את פרצופו של זה, ושבכל החיידרים ילמדו 'קצות' בצרפתית, העיקר שה'גוש' יישאר שלם והוא זה שיעמוד בראשו. כל היתר, "משעמם אותי".

מי שאשם ומתעוות אלו חלקים מתוכנו. אנשים שמרוב הערכה לאיש איבדו פרופורציות. ראינו את זה בימי השבעה של בעל ה'דרך אמונה', כאשר לא מעט צעירים שכחו את ההבדל בין 'שר התורה' ל"מלך ישראל". וזה לא היה מקרה חד פעמי.

העניין הוא שהפעם הזאת, השטן לובש מחלצות 'שלום' ו'אחדות'. עיתונאים שכל ימיהם פוליטיקה נכלולית, מוטרדים מאוד.

אז שלא תהיה טעות: מר נתניהו הנכבד וכל להקת העיתונאים המחניפה, כולכם אנשים נחמדים, אבל יש סוגיות שהן גדולות עליכם. כשראש ישיבת פוניבז' והרבי מבעלזא מדברים, אתם אמורים להתרחק. הם מעולם לא התייעצו איתכם, וכנראה גם לא יעשו זאת בתקופה הקרובה. קצת דרך ארץ.

כי סתירת זקנים, מלמדת המשנה, בניין היא.

ג

את המילים הללו אני כותב בעקבות שיחה עם קבוצה של יהודים משלנו, שדיברו במין נחיתות על כך ש"כל דבר אצלנו במגזר, בכל חצר ובכל קהילה, שנוי במחלוקות?" כמובן, השאלה הזו נובעת מחוסר היכרות עם הטבע האנושי ועם ציבורים אחרים. אבל יש כאן גם משהו מהותי יותר:

בהרבה מקרים ההשקפה התורנית לא ממהרת להתמסר להיגיון המערבי. בשפה התורנית קוראים לזה 'דעת בעלי בתים'. צריך להתעמק הרבה שנים במחלוקות של רבה ורב יוסף, כדי לזהות מתי מדובר ב'פילוג' ומתי מדובר בחילוקי דעות קדושים. זה עסק מורכב למדי, עסק שגדולי תורה אמונים עליו.

מי שמכיר ולו קצת את ההיסטוריה היהודית – יודע שהמחלוקות הנכונות, לא רק שלא החריבו את עם ישראל, אלא להפך. קשה לדמיין את הציבור החרדי של זמננו, בלי להעבירו דרך המחלוקת הנוקבת שהייתה בשעתו בין חסידים למתנגדים. במבט לאחור, ברור לכל הצדדים, שהמחלוקת הייתה חשובה לשני הצדדים. היא בנתה את עולם הישיבות והפריחה את חצרות החסידים וגם שימרה את שני הצדדים מנפילה אל הקצוות.

"המחלוקת הזו", כתב ר' יעקב ליפשיץ המפורסם מקובנא, "הכניסה תועלת לשני הצדדים: החסידות השפיעה הרבה על המתנגדים, שהכניסה בהם זרם של חיי נפש; וההכרזות והחרמות שפורסמו נגד החסידות, עצרו בעד התלהבות של כמה חסידים מלעבור את הגבול".

אחת הסוגיות הכי חביבות על מרצים פלורליסטיים בזמננו – היא 'תנורו של עכנאי'. כמעט בכל מפגש ליל שבועות תל אביבי, יש מרצה שמדבר עליה בעיניים דולקות. יש סיפור על מחלוקת הלכתית נוקבת בין רבי אליעזר לרבי יהושע. המחלוקת הסוערת הזו הגיעה למחוזות אחרים, כשרבי אליעזר זעק 'אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח'. ובאותו רגע 'נעקר החרוב ממקומו'. אבל חכמים לא התרגשו.

בהרצאה שכזו, אני אוהב להרים אצבע ולצטט למרצה את המשך הגמרא. כאשר רבי אליעזר זעק: 'כותלי בית המדרש יוכיחו' – ובאותו רגע קרה נס וכותלי בית המדרש נטו ליפול. "גער בהם רבי יהושע. אמר להם: 'אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?'"

הגערה הזו של רבי יהושע, אמורה להדהד בימים אלו. כשגדולי ישראל מתנצחים, אנחנו יושבים בשקט וממתינים להכרעה.

המיתוס 'החינוכי' שמצדדי 'השלום' מפזרים בימים אלו – עובר דרך דאגה לנוער. "איך הילדים שלנו ידעו להתמודד עם חילוקי דעות?" הם שואלים. וכמובן: "מי לוקח אחריות?!"

אז למי שחושש לגורל ילדיו, אדרבה, זה הזמן לכנס אותם לשיעור יסודי וחשוב. ללמד אותם את השיעור היהודי החשוב על 'מחלוקת' – ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', ולצטט להם ולעצמנו את דברי המשנה – מחלוקת לשם שמים, סופה להתקיים.

ל'מחלוקת' יהודית יש כללים. גם בזמנים הכי חריפים שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הגמרא מעידה שהיחסים האישיים ביניהם לא נפגעו. להפך, המשיכו להתאחד ולהתלכד.

המשימה שלנו היא להבדיל בין 'חילוקי דעות' ל'פירוד לבבות'.

ד

ולא, אין בכל האמור לעיל משום הבעת עמדה בסיפור 'אגודת ישראל' ו'דגל התורה'. כמובן שכנצר לדורות של אגודאים, אני מייחל ומתפלל שבסופו של דבר תימצא הדרך ליישב את כל השיטות בדרך שכל הצדדים יובנו ויתקבלו.

אז אחרי השתיקה והדרך-ארץ, אפשר ללחוש את תפילתו המיוחדת של האמורא רב ספרא – שנהג לבקש בסוף תפילתו: "יהי רצון שתשים שלום בפמליא של מעלה, ובפמליא של מטה".

למי שלא יודע מהי אותה פמליא של מטה, מומלץ לעיין ברש"י – מדובר בתפילה מיוחדת שישרה שלום בין חכמי ישראל.

ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. בדגל התורה נלך לקדש שם שמים.