עבודה בעיניים

על עבודת הדמוקרטיה ועבודת המשטרה

1.

"ברוך דיין האמת: נפטר אור אֶשְׁכָּר שנפצע באורח אנוש בפיגוע ברחוב דיזינגוף".

ההודעה העצובה הזאת שקטעה את התפילות על 'אור בן נטלי', לא הצליחה להחזיר את הפיגוע הקשה לכותרות. פיגועים מאוד מפריעים לרצף השידורים הנוכחי. לא בגלל שצריך לעבור ל'משדר מיוחד' ולקטוע את תוכן התוכנית עליה עמלו בהפקה, אלא בגלל שפיגוע הוא התשובה המדויקת והעצובה ביותר לפייק מלחמת אחים. פתאום אתה מקבל תזכורת, שהאויב האמיתי (ולמעשה היחידי) לא באמת מבחין בין הר ברכה לתל אביב. בין תחנת אוטובוס ברמות למעבר חצייה בדיזינגוף. בעיתוי הנוכחי, גל הטרור, למרות שהוא מלמד על כישלון הממשלה, לא מיטיב עם הנרטיב של המחאה. הוא רק מפריע לה. וספציפית הפיגוע בתל אביב, מאוד מאוד מפריע לה.

הנה הסיפור: מעתז חוואג'ה בן ה-23, המחבל שרצח את אור הי"ד ופצע שני יהודים נוספים (רותם בן מזל ומיכאל בן יפה), נעצר בעבר על עבירות ביטחוניות. מכעיס? ובכן, הוא נעצר פעמיים (!) על עבירות ביטחוניות. ומה שמכעיס עוד יותר, זה שאני מוכן להמר על כך שרבים מכם קוראים על כך לראשונה. ומה שמכעיס עוד הרבה יותר, זה ששמו של השופט ששחרר אותו אסור בפרסום ("עיתונות חופשית" אומרים לכם).

כשחוואג'ה היה נער בן 17, הוא ירה לעבר כוח צה"ל. עשרה כדורים נורו מהנשק בו החזיק לעבר הלוחמים שהשיבו באש. הוא לא נפגע אבל כן נעצר. במשפט הוא ביקש להקל בעונשו, כדי שיוכל לחזור ללימודים. נכון, יש לימודים בכלא. אבל זה עדיין מאתגר יותר. חוואג'ה (כן, גם לי זה נשמע כמו 'חווארה'. חוואג'ה בתרגום לעברית זה 'אדון'. מייד תבינו למה הוא נקרא כך) נשלח לשנה ועשרה חודשי מאסר. רגע, למה אתם כועסים? השופט גזר עליו שנת מאסר נוספת על תנאי. מה התנאי? חוואג'ה התחייב שלא יבצע עבירות הקשורות בנשק למשך שלוש שנים (גניבה ועבירות נוספות בלי נשק, לא מפירות את ה'תנאי').

אבל גיבור הסיפור שלנו לא התאפק. תוך פחות משלוש שנים הוא נתפס רוכש נשק מסוג 'קרלו' (תת מקלע קצר שמוכר מאוד מתמונות של זירות פיגועים). מה טען חוואג'ה? ראשית, הנשק נרכש להגנה עצמית (למה להיות פסימיים וישר לחשוב טרור?). שנית, למרות ההפרה של התנאי (בואו, זה 'נשק'), הוא מבקש להקל בעונשו, כי הוא מתכוון להתחיל לימודים. והפעם לא סתם לימודים של גיל 17. הוא כבר בן 20 ונרשם לאוניברסיטה וגם מתכוון להתחתן. "לא תהיה פעם שלישית", סוף ציטוט מהנאשם. אתם צוחקים צחוק עצוב. אני יודע. אבל השופט לא צחק. סוף סוף יש פה טיעון כבד משקל. לא בכל יום מזדמנת בפניו אפשרות לסייע ישירות לשיקום חייו של צעיר ערבי, שנאלץ לקנות נשק קטלני לצורך הגנה עצמית. אפשר לסייע בעקיפין דרך קמפיין לגיוס המונים עבור בני דודנו. אבל עכשיו זו מצווה בו יותר מבשלוחו. הנה הפסיקה: "סחר בנשק יוצר סכנה רבה לציבור. חשש משמעותי באזור הוא מהעברת כלי נשק לידיים עוינות ומשם הדרך קצרה לפגיעה בחפים מפשע. אין להקל ראש אף בהחזקת נשק שמטרתה 'הגנה עצמית'".

רגע, למה אנחנו מזלזלים? השופט לא כזה תמים ולא מקל ראש. הוא כבר בזמן אמת זיהה את הסכנה ואף העלה את החשש שהצעיר שלפניו עם הידיים הנקיות עלול 'להעביר' את הנשק ל'ידיים עוינות'. ובכל זאת, בשל החתונה הצפויה והלימודים (אנחנו נגד פגיעה באוניברסיטה), אימץ השופט את הסדר הטיעון ושלח את ה'אדון' (המעבר לעברית הוא חלק מהשיקום) לשנה ושלושה חודשי מאסר.

יום חמישי ט"ז באדר. בעיצומו של 'יום השיבוש הלאומי' בשל הניסיון לשנות את הוועדה למינוי שופטים, חדר חוואג'ה לעיר תל אביב. בסמוך לשעה 20:40 פתח בירי לעבר עוברי אורח ברחוב דיזנגוף בעיר. קריאות 'ד-מוק-רט-יה' התחלפו בצרחות אימה 'מחבל', ורעש הזמבורות הוחלף באחת בסירנות בלתי פוסקות של כוחות ההצלה.

"עשינו הכול", מסרו השבוע מבית החולים ותיארו את המלחמה של אור החזק על חייו. "אבל עוצמת הפגיעות הייתה קטלנית".

הדמוקרטיה הרגה אותו. יהי זכרו ברוך.

2.

קל להתהלך בימי הבירור האלה בתחושת 'אמרנו לכם'. ידענו מה זה שמאל וידענו מה זו תקשורת. כל כך הצחיקו השבוע הכותרות על ה'צעד הנדיר' בו נקטה אשת התקשורת הוותיקה אילנה דיין, שהחליטה לחשוף את דעותיה. "אני רוצה לעשות משהו שלא עשיתי שלושים שנה", פתחה במונולוג. "הערב אני רוצה לדבר מהלב, ולאו דווקא כעיתונאית, בעיקר כאילנה". נו, הרי שנים אנחנו טוענים ("מהלב") שאת לא עיתונאית. שאת אילנה. והנה, עכשיו גם את אומרת את זה. ועוד מהלב.

אבל עם יד על הלב, יש לי גם התפכחות מאוד כואבת שמצריכה התנצלות: בוויכוח הפנים חרדי, יש דעות שונות ביחס למערכות אכיפת החוק במדינת ישראל. במשך שנים האמנתי בצד המרוכך, שמאמין שהמשטרה עושה את עבודתה. ברור, יש אלימות משטרתית וצריך לטפל בה. נקודתית. אין הרי לב יהודי שיכול להכיל מראה של שוטר רע לב שמושך בפאותיו של מפגין. ועדיין, למרות האירועים הנקודתיים, האמנתי שהמשטרה עושה את מה שמוטל עליה גם כשזה נראה פחות טוב. 'אמצעים לפיזור הפגנות' זה לא נעים. זה הכרח.

התפכחתי. לא 'אמרתי לכם', אתם אמרתם לי. אמרתם לי שיש פה אכיפה בררנית והפעלת כוח בלתי מידתי כשמדובר בחרדים. אני הכחשתי. אמרתי שמותר לכם להפגין ומותר למשטרה לעשות את עבודתה. כבר למעלה מחודשיים שכולנו רואים איך באמת נראית 'עבודת המשטרה'. כבר למעלה מחודשיים שכולנו רואים למפרע איך נראתה עד היום התפרעות המשטרה.

מבט

"לפני עשרים שנה נקראתי לבוא למרן הרב שטיינמן זצ"ל. למה? 'הוא רוצה לפתוח 'חיידר' לחרדים עובדים שלא מקבלים אותם'. הסכמתי ללכת, אבל בתנאי – וסליחה שאני אומר את זה ככה – שאני יושב איתו לבד. כך היה. כששאלתי אותו למה צריך 'להקים', הוא השיב לי: 'גם אני לא מבין למה. צריך לקבל את כולם. אני מתכוון לזה באמת, אבל לא שומעים לי'".

טוב, את הסיפור הזה ששמעתי מאיש החינוך הרב רפאל קליינמן אפשר לסכם במילה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "גאווה. גאווה. גאווה". אבל איך הגיע חוזר בתשובה לסוד שיח כזה עם מרן הרב שטיינמן, זה סיפור הרבה יותר ארוך משלוש מילים.

סיפור חוזר. משפחה פודקאסט.