עגלה הרוסה

​איכה הייתה עיר התורה לזירת מלחמה. מחשבות

א.

ופתאום שום דבר לא מעניין.

​​מתיישב לו יהודי עם ערמת רעיונות, שמתחילים באוקראינה, עוברים לפסגה בנגב וכמובן גם מתעכבים עוד קצת ברחוב רשב"ם הבני ברקי – ופתאום זעקה מפלחת את התודעה:

"יריות בבני ברק".

המילים מתעופפות לכל עבר, האותיות פורחות באוויר, ורק הפחד עולה וממלא כל מרווח.

זהו, הבטחנו לעצמנו שהשבוע נעזוב כבר את הכאב והשכול. שניפרד מאדר כמו שצריך. שניכנס לאביב ברוח של התחדשות. שנתנחם ושנמצא כבר זמן קצת לדבר על נושאים לא חשובים.

אבל אז הגיעה התמונה הזו.

אפשר לנסות להתנסח שעה ארוכה, לנסות להשמיע במילים הגיוניות את קולן של הדמעות שזולגות לך על הלחי, ואפשר פשוט להסתכל על התמונה המחרידה ההיא ולהרגיש את הלב מתרסק ואת הגירוד הזה בקצה העין.

אוי ריבונו של עולם. תמונה כל כך שגרתית. עגלת תינוק מוטלת על המדרכה. מה יותר בני ברקי מזה. אבל הפעם, אוי טאטע, הפעם עגלת התינוק הזו הפכה לעגלה ערופה.

המהירות הבלתי נסבלת של המדיה. לפני עשרים ושבע דקות העגלה הזו הייתה דבר שגרתי ומשמח. ישב בתוכה ילד קטן. אולי גם היה לו בקבוק בפה. מאחוריו צעד אבא שלו. אברך שרק רצה לעזור קצת לאמא, שתנוח.

אבל כל זה היה לפני עשרים ושבע דקות. עכשיו זה כבר איננו. העגלה ערופה. האבא הפך ל"הי"ד" והתינוק הפך ל"קדיש יתום". אולי עוד כמה שנים הוא יצליח להבין לאיפה נעלם הדבר האוהב הזה שהקריב את חייו עבורו.

ויש גם את העניין של המיקום. "בני ברק", העיר הכי שמחה במדינה. העיר שבתי מדרשותיה פתוחים בכל שעות היממה, שאברכים עם ספר תורני ביד הם מחזה נפוץ ברחובותיה, שקול התורה בוקע כמעט מכל חלון. שם כל זה קרה.

חז"ל (יומא כג) מתארים רגע מצמרר שאירע בבית המקדש. סיפור של רצח מזעזע בתוך העזרה. והם גם מתארים את מעמד ההספד הקצר:

"עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: 'אחינו בית ישראל, שמעו!" רבי צדוק הזכיר את הדין של עגלה ערופה: 'כי יימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך'.

"אנו", שאג רבי צדוק, "על מי להביא עגלה ערופה? על העיר? או על העזרות?" – וגעו כל העם בבכייה.

אלפיים שנה אחרי, עולה אותה שאלה: אנו על מי להביא עגלה ערופה? על הכוללים? על הישיבות? על החיידרים? על האברכים? על הנשים הצדקניות? על קובעי העיתים? על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא?

ב.

למי שעוד יש כוח לשים לב, האירועים המחרידים שעוברים לנו מול העיניים, מספרים סיפור הרבה יותר גדול.

ככל שזה קשה ומפחיד בואו רגע נתבונן בכל האירועים שמתחוללים מסביב. המלחמה באוקראינה, גל הפיגועים המזעזע ואפילו – להבדיל אלפי הבדלות מסע ההלוויה של ר' חיים קניבסקי.

נתחיל ברוסיה. מהרגע הראשון זאת הייתה מלחמה שהוגדרה 'טיול בפארק'. מצד אחד עומד טיפוס נחוש עם אחד הצבאות הגדולים בעולם, ועם ארסנל של כלי נשק שרק מהעודפים שלו מלחמת האזרחים בסוריה מתפרנסת כבר כמעט עשור.

ממול עומדת מדינה נחשלת. מנהיג שרק אתמול סיים לספר בדיחות. ממשל שעוד לא הצליח לתקן את הכביש בדרך למעז'יבוז'. בקיצור, מלחמה שכשמסיימים אותה כבר מותר לאכול חלבי.

אבל זה ממש לא מה שקורה. כבר יותר מחודש שהצבא הזה שהביס את נפוליאון ואת היטלר, מזדחל ומתברבר. אלפי הרוגים, רבבות אסירים ויש גם עריקים. ומה שהכי מפתיע בעיניי, זאת התעמולה.

אם יש מדינה שמצטיינת בתעמולה, זאת ללא ספק רוסיה. זו שבמשך שנים ה'פראבדה' שלה ניווטה מחשבות של נתינים. זו שיודעת לזרוע דיס-אינפורמציה ולבלבל את האויב.

והנה מה שמעניין. בעידן שלנו, דווקא העובדה שיש לך מנגנון משומן, זה עצמו מה שדופק אותך. המנגנון הרוסי, המשוכלל והמעודכן, שמוציא צילומים חדים ומהוקצעים, לא מצליח לשלוט על סדר היום התודעתי.

והסיבה היא משום שמולו אין שום מנגנון. להפך, מולו יש כמה מיליוני 'יחידים' שכל אחד מהם פועל לפי דרכו. מפיץ את הצילומים האותנטיים והלא מהוקצעים. מוסיף להם את הכיתוב הכי אישי והכי לא קריאייטיבי. ודווקא זה מה שמנצח.

למרבה האימה, זה גם מה שקורה כאן מסביב. אם בעבר היו מנגנוני טרור מוכשרים. ארגונים עם היררכיה ברורה, דרגות ותפקידים. היום יש את ה'יחידים'. הם לא צריכים להתכנס במאורות סתר, ואין להם שום תכנון. כל מה שהם צריכים זה כלי נשק, קר או חם, ורגע של טירוף שחודש כמו הרמדאן משופע בו. וזהו.

אם עד היום הייתה כאן מלחמה של מנגנונים. כוחות הביטחון הישראליים, מול ארגוני הטרור. הרי שעכשיו יש כאן מלחמה מול אי-מנגנון. והעסק הזה, כבר הרבה יותר מסובך.

כדי להתחיל להתמודד, אין ברירה אלא 'להחליף דיסקט' כמו שנהגו לומר פעם. ויש לזה גם מסר רוחני. ראינו את זה בהלוויה של ר' חיים. אם עד היום התרגלנו לחשוב דרך 'מנגנונים' מסודרים. כל מיני מילים כמו 'עולם התורה', 'ועד הישיבות', 'הח"כים החרדים', נראה שכל זה משתנה.

בשעת ההלוויה ראינו המון אנשים – חלקם עם חולצות ומרקמי כיפות לא 'נכונים' – שבלי שאיש מינה אותם, הם צילמו, דבררו, הספידו וסיפרו על ר' חיים.

עמדתי השבוע מעל קברו הטרי של ר' חיים, והתופעה רק מתעצמת. פה עומד מישהו שמעביר 'שידור חי'. שם יהודי פותח שולחן. המנגנון, זה שעוד מנסה לקבוע כללים, מרגיש כל כך מיושן.

ויש לזה גם עניין מחייב. 'מנגנון' הוא דבר מפנק. אתה יכול להיות רגוע, מישהו כבר ידאג לחנך לך את הילדים ואולי גם ליישר אותך כשצריך. אתה יכול להיות רגוע. אלא שכל זה הולך כנראה ומסתיים. נטל החינוך, העמידה, המחשבה, הולך ונופל על כל אחד ואחד.

וכן, גם אם לא נרצה, כל אחד ואחד מאיתנו הוא 'דובר' ו'מחנך' ו'רב' – וכל הפונקציות שפעם ה'מנגנון' מילא עבורנו. בעידן שלנו, הרבה מזה נופל על כתפינו השחוחות.

ג.

וכאן המקום לווידוי קטן.

כיהודי שגדל וצמח בחממה רוחנית סגורה עם מנגנון סדור ויעיל, לקח לי יותר מדי שנים כדי לקלוט את השינוי הזה שקורה בעולם שסביבנו. וכן, אני מודה, שעדיין לא הפנמתי עד הסוף.

אחד מאלו שעוררו את החשיבה שלי בתחום, הוא עמית למקצוע, השכן מהטור בצד שמאל, שבשנה האחרונה גם יצא לנו להתקוטט לא מעט באופן פומבי. כן, ר' שימען ברייטקופף.

לפני כך וכך שבועות – ככה זה כשנהנים והזמן רץ – ניהלנו כאן פולמוס זוטא. כשאני מנתח לאחור, בגדול אפשר לתמצת את זה לוויכוח בין ה'יחיד' ל'מנגנון'. ולא, שלא תחשבו, לא חזרתי בי לגמרי. אבל כן למדתי משהו.

ואת כל זה אני כותב מסיבה מרגשת. כי גם אם פה ושם יש מחלוקות, בעיניי שימען הוא אחד הכותבים המחוננים של דורנו. ואני לא מדבר על ניסוח, אלא על רגש. בשונה מרוב הכותבים, שימען כותב את סיפורו של ה'יחיד' החרדי. כן, זה הלא-מושלם, שמתמודד, שבוכה, שדפוק לו, וששום דבר בחיים שלו לא הרואי.

כמי שיצא לו לערוך כמה מסיפורי החג המפורסמים שלו, לא פעם מצאתי את עצמי דומע תוך כדי עבודה. אחרי שנים שכל החרדים בספרים הם פלקט של אהבת תורה והצלחה בכל תחום, פתאום נכתבות דמויות הרבה יותר מורכבות ועגולות.

בקיצור, אם אתם רוצים חומר שעושה משהו בלב. רוצו לקנות ובעיקר לקרוא את 'מיתרי הלב'.

ד.

ורק כדי לאזן, אשתף בחוויה ציבורית מרגשת שזכיתי להשתתף בה בשבוע האחרון.

שעת לילה מאוחרת. חבר ויז'ניצאי נלהב מלונדון מתקשר. "תעשה טובה לעצמך ובוא הרגע ל'בנייני האומה'. יהיה שם כל מה שמעניין אותך. היסטוריה, אמנות ובעיקר חסידות".

זה היה מעמד מיוחד שנערך על ידי מרכז חסידי ויז'ניץ, לרגל עשר שנים לפטירת רבם ה"הייליגיע", כמו שהם מקפידים לומר, "ישועות משה" זצ"ל. המעמד עצמו הסתיים בחמש לפנות בוקר, אני אישית שרדתי קצת יותר מחצי.

לפחות בעיניים של זר, הדבר המרתק והמרגש, הייתה ה'תערוכה'. כמה מאות מטרים של שחזור מדויק מחייו של אותו צדיק. והכל בצורה אותנטית ומיוחדת.

בכל עמדה, הייתה זווית אחרת מחיי הרבי. ספריו האישיים, שמעוטרים בהערות בכתב ידו, ומלמדים על בקיאות מבהילה שלא ידענו. בגדיו האדמו"ריים, חפציו, וכמובן מכתבים אישיים.

אחת העמדות המרגשות, הייתה שחזור מדויק ממש של חדרו. הכל הובא לשם. הכיסא העתיק, השולחן, קערת הקוויטלאך וכמובן מבנה המעטפת שסביב. "אם תהיה בשקט", אמר לי ידידי ועיניו בורקות, "תוכל להקשיב גם לרחש המזגן, שהיה מלווה את השיחה עם הרבי".

נעצרתי. ואכן, טכנולוגיית סאונד מיוחדת השמיעה 'טיקים' של מזגן חלון מיושן. ולצד הטיקים הללו, דימיתי לשמוע גם את פעימות הלב של החסידים שמסביבי, שלרגע חזרו אל הרבי שכבר עשר שנים לא כאן עימנו.

וזו הייתה רק התחלה. בקומה למעלה המתינה תערוכה נוספת שתיארה בוויז'ואל מדהים את מסע הבריחה המותח של הרבי ובתו הצעירה, מגרוסוורדיין הכבושה ועד לארץ הקודש. (אם אתם רוצים להעמיק בסיפור הזה, תוכלו לקרוא גם בספר החדש שיוצא לאור בימים אלו – 'משה אמת'.)

אי שם בשעת לפנות בוקר, כשעמדתי בתוך קהל החסידים הענק שהאזין למשא הקודש של רבם שליט"א המתרפק בדמעות על זכר אביו זצ"ל וביתר שאת כשמאות החסידים קמו לריקוד סוער, חשבתי על הנחמה הגדולה שאפשר לקחת מנס ההצלה הזה.

גם ברגעים הכי קשים, יש מישהו מלמעלה שדואג שנצח ישראל לא ישקר.