עדיין אחים

בתקופה כל כך מפולגת, כאשר גילויים של שנאה וניכור ופילוג כפי שלא זכורים לנו מעולם, לפחות לא בצורה רחבה וגלויה כל כך, הפכו לשיח המיינסטרימי, הפוליטקלי קורקט בקרב האנשים שרוממות הליברליות בגרונם, סימן שאנו חייבים לעשות בדק בית.

כי הרי כך לימדונו רבותינו: כשיהודי ירא וחרד נחלש במקצת בעבודת השם שלו, זה ניכר מייד בצורה קיצונית אצל אלה הרחוקים מכך. "כשבן ישיבה מוריד במקצת מהתמדת לימודו בקאוונא – יהודי יתחיל לחלל שבת בפריז". אם כן, הרי אנו נדרשים לחשבון נפש בעניין. בפרט שימים אלה, ימי ספירת העומר, הם הימים שבהם אנו נדרשים לתקן את ה'נהגו כבוד זה בזה' שאותו חסרו תלמידי רבי עקיבא ונענשו בעונש נורא כל כך.

הפרשה שנקרא השבוע (עם אחרי־מות) היא פרשת קדושים, והיא דורשת מאיתנו להיות עם קדוש. המעיין בפרשה יגלה שהקדושה היהודית היא לא רק שמירה על טהרה מוסרית גבוהה, כי אם גם שיפור יחסים טוטלי בהתנהגות שבין אדם לחברו.

הפסוקים בהירים וחדים במיוחד, כמו "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו". עם זאת דווקא פסוק זה שונה מן הפסוקים שלפניו ושלאחריו שגם הם דנים בחיובים של האדם במצוות שבין האדם לחברו. כל שאר הפסוקים כתובים בלשון יחיד. לדוגמה: "לא תעשוק את רעך'", "לא תלך רכיל בעמך" ועוד. ואילו רק הפסוק שציטטנו כתוב פתאום בלשון רבים.

מה הסיבה לסטייה זו?

כותב על כך רבי שמשון רפאל הירש:

"מדובר כאן באותם סוגים של גנבה, שקר ושבועת שקר, היכולים לחדור לכל חיי המסחר והחברה. ולא עוד אלא שיכולים הם להיות בעלי האופי השליט באומה. ומתוך שהכל דשים בהם כבר ניטל מהם אות הקלון של הפשע. גדולה מזו, הם נחשבים 'אמנות' הראויה לשבח ולכבוד, אך בעיני ד' הם שפלים ונבזים כגנבה וכשבועת שווא פשוטים".

הבאנו את הדברים לא פעם. בתקופה האחרונה מטבע הדברים הבטנו בעיקר החוצה בשל 'מלחמות היהודים'. עכשיו הגיע הזמן שוב להפנות את המבט פנימה ומכאן הצורך לחזור על הדברים שוב.

לדעת הרש"ר הירש הפסוק אינו מתכוון לגנב פשוט כמו כל שודד בנקים או כמו כל חסר בית, המתנפל באמצע הרחוב על אישה זקנה ומפריד לעולמים בינה לבין הארנק שלה. הפסוק מתכוון לסוג גנבות אלגנטיות יותר, למשהו שכשאתה מעיר לבן אדם למה עשית הערמה זו, הוא יענה לך: 'זה מִסחער'.

לא שזה נפוץ מאוד, אבל זה קיים בכל מיני רמות. מספיק לפקוח עיניים ולאחר מכן לפתוח 'שולחן ערוך' 'חושן משפט' ולהבין מה קורה.

שימו לב לעוד שינוי באחד הפסוקים. הפסוק הוא: "לא תשנא את אחיך בלבבך". מה השינוי? בכל הפרשה אם מוזכרת ההתנהגות של היהודי כלפי הזולת יש ביטויים שונים כדי לתאר את הזולת. הוא נקרא 'רע' או 'עמית' או 'עמך', ואילו פה בפסוק יש תואר חדש: 'אח'.

מה קרה? למה התורה משנה? האם יש לשינוי משמעות?

נחזור לרבי שמשון רפאל הירש.

"אל יעלה רגש השנאה על ליבנו, אפילו רבות הן הרעות שעשה לנו אחינו. אומנם, מששכח את חובתו כלפי שלומנו, שוב אין הוא ראוי להיקרא בשם 'רע'. ומשהתנכר לזכויותינו הוא קיפח את הזכות להיות 'עמית', להיות שווה לנו בזכויותיו. אך, שם אחד לא יאבד הימנו עולמית. לעולם הוא 'אחינו'. שהרי כולנו בנים למקום ואף הוא 'מאוחה' כלומר קשור אלינו אל ד'. אחים אנחנו"

הפסוק מלמד אותנו שיעור עמוק כיצד עלינו לסלק שנאה כאשר היא מתעוררת בלב כלפי יהודי אחר. לזכור שמעבר לכל המחלוקות, המריבות והאינטרסים השונים, קיים יסוד אחד מאחד. המוצא המשותף שלנו. זו עובדה בסיסית שאי אפשר למחוק.

יש להניח שהצד השני לא ממש ישתף פעולה עם כך, אבל אנו מצידנו עדיין מחויבים בכך.

החברות יכולה להיעלם, הידידות – להימוג, אבל קשר הדם והבשר קבוע ונצחי. על כן, ברגע שהשנאה גואה בלב, מפנה הפסוק אותנו אל אמת מרעישה זו הנשכחת תוך כדי הסכסוך, ובשם אמת זו שאחים אנחנו מבקש הוא מן האדם לסגת משנאה זו.

אם התורה אומרת שזו הדרך היחידה שבה מפיגים שנאות, הרי שבלב השונאים לא מפותחת תחושת האחווה הזאת. התורה יודעת טוב יותר מה עלינו לעשות כדי להדביר שנאה. היא דורשת ממנו לפתח תחושה זו, והיא אומרת לנו שלמרות כל הוויכוח, על אף חילוקי הדעות, זה המתכון. שיקוי האהבה שכל מי שטעם ממנו ידע חיים טובים יותר בכל מערכות החיים הסבוכות שלנו עם אחינו בני האדם.

ובני ברק תוכיח.

רואים, אפילו במרחק הזמן שכבר חלפו מספר שבועות ועבר עלינו גם חג הפסח, שעדיין המון העם זוכר את הזרועות הפתוחות שתושבי בני ברק קיבלו בהן את המפגינים. זה לא דבר שעבר וחלף ונשכח. על יהודים רבים עבר מהפך בעקבות כך, שבעזרת השם ייתן את אותותיו גם הלאה.

עובדה, אם השמאל נזקק לשקרים גלויים כל כך בפרסום סקרים, שמאות אלפי תומכי ימין עברו כביכול לצד השני של המפה הפוליטית, ברור שהמצב שונה לחלוטין, כנראה שבדיוק להפך.

וזה קורה רק בגללנו, בגלל יהודים שומרי מצוות שעל אף הכל ולמרות הכל ממשיכים לראות בהם אחים. טועים ותועים, אבל אחים.

צידה לדרך

כאשר יש לאדם על מה לצעוק ורוצה לצעוק

אך איננו יכול לצעוק –

זוהי הצעקה הגדולה ביותר.

(רבי מנחם מנדל מקוצק)