גם גדול מבקריו של ראש הממשלה נפתלי בנט לא האמין לאן תידרדר מדינת ישראל בהנהגתו. בחודשים האחרונים התעסקנו רבות בעריכת השוואות בין סגנון ההנהגה של בנט לבין דרך ההובלה של קודמו בתפקיד נתניהו. כותבי השורות לא נחשדו מעולם בהערצה עיוורת לנתניהו ולמדיניות הפנים שלו. כמו ראשי ממשלה אחרים, הוא קצר הצלחות, החמיץ תהליכים – אך בדבר אחד אי אפשר היה להטיל ספק: בנתניהו היה שאר הרוח של מנהיג היודע ללכד את המחנה ברגעי שפל ולהנחיל תחושה שיש מנהיג בשטח, שחותר להשגת יעד – גם אם האזרחים לא יודעים בדיוק מהי המטרה ואיך מביאים להשגתה.
בימים האחרונים בנט קרס קריסה דרמטית. חוץ מהנפת דגל לבן על הבית בבלפור – או נכון יותר לומר: ברעננה – כל תוכנית החירום שלו למלחמה בקורונה, התרסקה ברעש גדול והתפרקה לגורמים. לא בטוח שכולנו מבינים מול איזה סדר גודל של אירוע אנחנו ניצבים. בטרם נצא למסע בין התחנות המרכזיות כדי להבין את גודל השבר שמדינת ישראל נקלעה אליו, דבר אחד ברור: אם יש אירוע נוסף בחייה של מדינת ישראל שיכול להשתוות להתרסקות המפוארת של הממשלה, זהו העיוורון של גולדה מאיר בחדר המלחמה של ישראל בימי מלחמת יום הכיפורים. זוהי ההשוואה ואין בלתה.
בכל מדינה סבירה, כאשר מנהיג מתרסק לתוך קרקע המציאות ומודה שנכשל במערכה הכי קריטית לחייה של אומה, במובן הכי פשוט של המילה, הפרלמנט משלח אל דפי ההיסטוריה את המנהיג הכושל ומעמיד תחתיו ממשלת חירום לאומית עם קבוצת הנהגה שמביטה בפיקחון על המציאות ומתחילה להגיב למתרחש, ולא לצאת בכותרות מנותקות על גבול הטירוף שהשורה התחתונה שלהן היא "באנו להכיל את האירוע", ובמילים אחרות: ברוכים הבאים להתרסקות המפוארת. לנו כשלטון אין מה לומר בנושא, יתכבד כל אזרח ואזרחית ויפעלו כהבנתם מרגע זה ואילך.
שום שלב מתוכנית המלחמה בנגיף לא מיושם: הילדים לא חוסנו, מתחמי הבדיקות קרסו, האנטיגן לא מכסה את האומיקרון, בתי החולים מתקרבים לנקודת קצה שבה לא יוכלו יותר לאשפז חולים, בתי הספר מתנהלים כמדינה בתוך מדינה, שרת החינוך שאשא-ביטון שחבריה לשולחן הממשלה מתייחסים אליה כאל מכחישת קורונה מסרבת להפעיל מתחמי חיסונים ואף לא חתומה אישית על המכתב שמוציאה המנכ"לית הממונה להורים לחסן את הילדים. המסר שהיא מעבירה לכולם ברור: הנגיף – כמו שאמר שר האוצר – הוא לא יותר משפעת. אנחנו כריבון לא לוקחים את התרחיש ברצינות, תתקדמו!
לממשלה השליימזלית הזאת יש גם מותגים שמהדהדים את הקריסה למרחוק. קחו לדוגמה את שר הבריאות ניצן הורביץ. עיתונאי נחמד שמעולם לא ניהל קיוסק, וכוחו בפטפטת פרוגרסיבית האהובה על ציבור מצביעי מרצ. פעם אחר פעם עומד שר הבריאות וסותר את דברי ראש הממשלה. כשספינת הטיטניק של ישראל נוטה לשקוע וכל המערכות מרימות ידיים, הורביץ מפורר את האחוזים האחרונים של אמון הציבור בהנהגה ואינו חדל מלהתקוטט עם בנט על כל צעד שמבקש ראש הממשלה לעשות. ואת כל זה הוא לא עושה בחדרים סגורים לטובת העניין, אלא בפומבי כאילו היה ונשאר עיתונאי – שתפקידו לבקר את המערכת ולא לנהל אותה ולעמוד בקו האש, בראש תוכנית החירום לבלימת המגפה.
"אל תיכנסו לפאניקה", צועק הורביץ אחרי שראש הממשלה הזהיר בערב שלפני בדיוק מפני זה ולמעשה אמר 'נכשלנו'. ובאמת מה הסיבה להיכנס לפאניקה? ואיזו סיבה יש לתת מספרי בדיקות – כפי שביקש בנט מהורביץ, ונתקל בתגובה בזלזול ששודר במהדורות החדשות? הממשלה הניפה דגל לבן, הבדיקות לא רלוונטיות, החיסון לילדים לא מעניין, רבבות ישראלים רוקדים במסיבות סוף השנה האזרחית – שנראות כמו מסיבות סוף העולם – ללא מסכות וללא הרחקות. ורק פניו המכורכמות של בנט, שנראה כמי שהודה בתבוסה, מגיחות מעת לעת כמו הגנרל היפני לאחר הפצצת התגמול של האמריקאים בסמוך לחופי יפן.
לא צריך לחכות שבנט יפתח את פיו, הפנים אומרות הכל. זוהי ישראל של בנט, שסימן מטרה לכבוש את ראשות הממשלה, ומאז השתלט על התפקיד פועל ללא כיוון ויעד, כמי שנקלע לזירה שאין לו מושג איך לנהל ולנווט. ובמילים אחרות: מבצע איש-איש לנפשו יצא לדרך, כולכם מוזמנים לצפות בתוצאות.
מהמגרש ליציע
ונעבור לנתונים היבשים: איש מאיתנו אינו יודע איך ייראו ארבעים וחמישה הימים הבאים. מהמעט שאנו יודעים, מגפת האומיקרון מתפשטת כאש בשדה קוצים, במיוחד כאשר במקביל לא נעשית שום פעולת כיבוי. אומרים, וכנראה בצדק, שהאפקט ההרסני שלה פחות מגלי הקורונה הקודמים. עם זאת, קצב ההדבקה הוא כפול ומשולש, כאשר אנו ניצבים בפני שני מגזרים עתירי סיכון: מגזר הבלתי מחוסנים והאוכלוסייה המבוגרת שסובלת ממחלות כרוניות. איש אינו יודע איך שני המגזרים הללו ייראו בתום סופת האומיקרון.
במיוחד, כאשר בסבבים הקודמים עוד נערכנו איכשהו. המערכות הרפואיות, הצבאיות והכלכליות, יצאו כמו גדודים לקרב, עם תוכניות חירום כל אחד בתחומו. במלחמה כמו במלחמה, התוכניות אף פעם לא יכולות להיות מושלמות, אבל אין ספק שהמערכת פרשה את זרועותיה כמו בת פרעה, עד למקסימום האפשרי, ולא הרימה ידיים מראש ואמרה: אנו יורדים מהמגרש ועולים ליציעים – הגדושים ללא מסכות והגבלות – כדי לצפות בניסוי הקליני הגדול מאז מאי 1948.
ובחזרה לפרפרזה ממלחמת יום הכיפורים: גם הטרפת של האומיקרון 2022 מזכירה את התמונות מ-1973, כאשר בכל משמרת ישב האיש הכי לא מתאים והכי יהיר ומנותק כדי למלא את התפקיד. קחו לדוגמה את שר האוצר אביגדור ליברמן, שמתנהל כראש מדינה. הוא לא מחויב בדו"חות לאיש, ומבחינתו, לא מתאים לו להכניס במשמרת שלו את היד לכיס ולפצות את האזרחים הנאנקים.
ומהי התוצאה? בואו ניכנס לרגע לראש של עקרת בית שכבר הבינה כי שר האוצר מיקר לה את החיים בשלושים אחוזים, בשרשרת של גזרות סדום שנופלות ברובן על אותן עקרות בית הנמנות עם השכבות החלשות. האם אותה עקרת בית, שמפרנסת את משפחתה בעבודה פקידותית, יכולה להרשות לעצמה שלא להגיע חולה למקום עבודתה ולהילחם על הלחם והחלב של ילדיה בבוקר, כשעל הדרך גם תדביק את כל העובדים?! שהרי אם אין חל"ת, מי ידאג לילדיה לחלב?
אפשר להתווכח על מידת היעילות של הממשלה הקודמת בכל הנוגע לטיפול במגפה, אך בעניין אחד אין ספק בדיעבד שנתניהו צדק, כששפך כסף על המשק וחילק פיצויים הן ישירות למעסיקים, ובעיקר במסגרת חל"ת ישירות לעובדים, כמעט ללא הגבלה. הניסיון של נתניהו תרם תרומה מכרעת הן להבנת הלך הרוח של המשק והן להבנת הלך הרוח של אחרון העובדים. לא רק העובדים הבינו שהמדינה מגבה אותם כשהיא דורשת מהם להישאר בבית ולהימנע מהדבקה, גם המעסיקים הבינו שיש להם על מי לסמוך ואפשר במקביל לשחרר את העובדים. איווט מציג כיום מראית עין של חיסכון כספי משלם המיסים, אך בפועל נוהג בגישה סובייטית של התעלמות מהאזרח וראיית טובת המדינה כקולקטיב בלבד. איך זה נגמר בברית המועצות כולנו זוכרים: בקריסה כפולה, הן כלכלית והן אישית, של הפרט שנותר בדד ללא סיוע של האח הגדול, מושפל ומורעב – כשהאוחזים בהגה השלטון חוגגים על הקופה הציבורית.
האירוניה זועקת לשמים. האדריכל הגאוני שהרכיב את תוכנית ההנדסה של ממשלת בנט ולפיד, הקצה משאבים לבזיזת הכסף והמשרות הציבוריים כדי לרצות את כל השותפים לקואליציה, אבל שכח בדרך לבנות גשרים ודרכי תקשורת והידברות בין המשרדים השונים. בין מערכת החינוך של שאשא-ביטון לבין האוצר של ליברמן, לבין הבריאות של הורביץ, לבין הכלכלה של אורנה-ברביבאי. כמו המוצבים בסיני במלחמה יום הכיפורים אפשר לומר בימים אלה: נותק הקשר בין המוצבים שאמורים לנהל את קרב הבלימה נגד המגפה. לאט לאט אוזלת התחמושת, במהירות שמתחרה רק באובדן שאריות האמון הציבורי בהנהגה.
ואי אפשר לדלג על השלומיאל הבא, עומד בר לב. מידת התאמתו לתפקיד השר לביטחון פנים, דומה למידת ההתאמה של ח"כ יעקב ליצמן לנשיא מועדון הכדורגל ביתר ירושלים. בלי לפגוע ברזומה המכובד של האיש מן העבר, נראה שהאיש לא נמצא עימנו כיום. קטעי המשפטים המנותקים מהקשר כלשהו, האמירות חסרות הביסוס, וההשתלחות נגד המתיישבים היהודים כאילו היה שר ברשות הפלסטינית ולא בממשלת ישראל, יוצרים את התחושה שבמלחמת יום הכיפורים 2022, המעוז של המשרד לביטחון פנים כבר נפל בידי האויב.
מכת חשמל
יאיר לפיד שמבין דבר או שניים וראה את הפליק-פלאק שבנט עשה כשהשיל מעצמו את כל ההצהרות והפך את הארכיון לאויבו הגדול ביותר, זיהה את המגמה והפך לסוג של דני בלי דין ודיין, לרואה ואינו נראה. מצד אחד, הוא נהנה מהיחלשותו של בנט במרחב הציבורי ושמח לראות שהוא לא הצליח עד כה לאסוף מצביעים בבייס המשותף שלהם כיום. מצד שני, בשבועות האחרונים הוא מתחיל להבין שהיחלשות יותר מדי דרמטית תמנע לבסוף את ביצוע הרוטציה, כי בנט עלול עוד לקרוס לפני מועד הפינוי והעברת השרביט.
בסביבתו של לפיד יש מי שעושה את ההקבלה להתנהלות של נתניהו מול בנט ערב בחירות 2019. לביבי הייתה מטרה להוריד את בנט עד לגבול אחוז החסימה, אך הוא הצליח במשימה קצת יותר מדי כשבנט גלש אל מתחת לאחוז החסימה ונתניהו איבד את המנדט השישים ואחד. לפיד כיום נהנה לגרום להיחלשות בנט, אך יודע כי אם יצליח יותר מדי הוא הראשון שעשוי לשלם את המחיר.
עיניו של לפיד נשואות גם לקיץ הקרוב שיבוא אחרי חורף קשה ואכזר שיפגע בכיס של מאות אלפי משפחות בישראל. לפיד חושש, שאם מחירי מוצרי הבסיס ימשיכו לזנק, הציבור עוד יצא לרחובות והפעם לא על הקוטג' לבדו, אלא על כל חבילת המזון. אז נכון שבינתיים השופרות בתקשורת מעדיפים להתעסק בחוק הרשתות החברתיות, כאילו היו פרשנים שמדווחים על טביעת הטיטניק ומסקרים רק את הזיופים של התזמורת על הסיפון. אבל גם לפיד יודע שהמסרים כיום עוברים מעל לראשה של התקשורת המסורתית, ועוד כמה חודשים כאלה של אובדן שליטה על מערכת הבריאות עם כאוס כלכלי של זינוק מחירים, והוא שישלם לבסוף את המחיר.
ורק מנסור עבאס שמח ועליז. השבוע דודי אמסלם, הרוטוויילר התוקפני של הליכוד עמד מעל דוכן הנואמים, ובניקוי רעשי הרקע והדימויים הנמוכים, דיבר דברי טעם על כך שהיחיד בממשלה שנהנה מכל רקע הוא מנסור עבאס. "לכבודך", צעק דודי אמסלם, "הפסיקו הנטיעות של קק"ל בנגב. בפעם הראשונה זה מאה שנה, עם ישראל לא נוטע לכבוד מנסור עבאס".
אמסלם לגלג על הממשלה שמפסיקה את הנטיעות לראשונה, ולא לכבודה של שנת השמיטה, אלא לכבוד התנועה האסלאמית שרואה גם בנטיעות סוג של כיבוש ישראלי. "שומו שמים", הוא זעק ותיאר איך מדינה שלמה מתקפלת מול כמה אסלאמיסטים ששולטים בממשלה. את שאר משפטי המחץ של דודי מיודענו נחסוך מהקוראים בימים כה קשים, אבל המסר המזוקק של האיש – עבר.
דודי אמסלם הוא הסיסמוגרף של הרחוב הימני והמסורתי. הח"כ שליבו פועם במקום הנכון. על כל דבר שבקדושה ובערכים הוא מזדעק ושופך את ליבו, דא עקא, שעם שפיכת הלב יש גם שפיכת מעיים, ואזי יוצא על הדוכן אוצר מילים שמילון אבן שושן מסרב להכיל.
מבלימה לכלימה
מכון ויצמן, יום שני בבוקר. בין המדשאות האין-סופיות שמשרות שלווה פסטורלית מטעה, צועדים כמה מבכירי החוקרים שמלווים את ממשלת ישראל מאז פרוץ מגפת הקורונה. מיותר לשאול את הפרופסורים לאיזו מפלגה הצביעו במערכות הבחירות האחרונות. מה שבטוח, שאת השם 'מחל' ו'נתניהו' הם לא שלשלו לקלפי, וכשבנט נבחר – הם איחלו וייחלו להצלחת ממשלת השינוי.
אבל כיום, בחלוף שבעה חודשים, גם התומכים הגדולים ביותר במהלכי הממשלה, מודים שבנט איבד שליטה. להכרזות של האיש במסיבות העיתונאים, לאזהרות מפני כאוס של התפשטות המגפה וליומרה לחסן את הילדים ואת המבוגרים, הם מתחברים. הבעיה בעיניהם, היא הביצוע. העובדה שרגע אחרי שהאיש מכריז על יעד הוא משנה כיוון, גורם לציבור לבלבול ובסופו של דבר מביא לנזק ולא לתועלת.
"הבעיה של בנט", אומר לנו אחד החוקרים על כוס קפה במדשאות שבמרכז המכון, "שהוא רץ למסיבת עיתונאים ומכריז הכרזות בלי לבדוק קודם שיש לו שיתופי פעולה ואפשרות לבצע. אפילו אצל ביבי ששלט לפחות באגף הימני ביד רמה, הייתה בדיקה לפני כל הכרזה והצהרה. פה יש איבוד שליטה מוחלט וחוסר יכולת לגשש את השטח ולהכריז בהתאם".
ביום ראשון האחרון, עבר בנט מקרב בלימה למדיניות של הכלה. הסאבטקסט של כל המסרים שהוא מעביר מתחילת השבוע הוא: בואו להשתתף בניסוי המיוחד של מדינת גם וגם. דהיינו, גם יבלו אלפים ורבבות במסיבות וחגיגות בניגוד לכל מה שקורה באירופה, כאשר למרבה האבסורד ישראל היהודית הפכה למדינה הכמעט יחידה בעולם שחגגה ללא הגבלה את ראש השנה הנוצרי. מחד גיסא, אפס הגבלות ומדיניות מקלה לפתיחת השמים, ומאידך גיסא, קריסה טוטלית של מתחמי הבדיקות כאשר שר הבריאות מסרב להציב יעדים למספר הבדיקות או לזמינותן.
בסביבת בנט אומרים לנו כי לו הדבר היה תלוי בבנט לבדו, המסיבות לא היו מתקיימות והיינו הולכים לסגר בתקופת ראש השנה האזרחית. בתפיסה של נפתלי, יש להטיל הגבלות על התקהלות ולהעניק בנדיבות פיצויים לענפים שייפגעו. הבעיה היא שבנט הוא ראש ממשלה על הנייר בלבד. האחריות מוטלת עליו, אך הסמכות ממנו והלאה.
לא משרד הבריאות, לא משרד האוצר ולא משרד הכלכלה – זורמים בדרכו. לניצן הורביץ יש תזה שאומרת כי בין שניים לארבעה מכל אלף נדבקים בישראל עלולים להגיע לבסוף לאשפוז בבית החולים, ובין שליש למחצית מהם יאושפזו במצב קשה. כלומר, עם חמישים אלף נדבקים ביום, הסיכון הוא למאה וחמישים מאושפזים ביום. "אני לא נבהל מהנתון הזה", אומר הורביץ בשיחות סגורות במשרד הבריאות.
המומחים שעימם שוחחנו השבוע טוענים שמדובר בטעות, וההסבר בפיהם: בניגוד לסבבים הקודמים של הקורונה – הם אומרים – כבר חודש ימים שמכה בישראל שפעת מסתורית שהביאה לאשפוז של אלפי ישראלים מתחילת החורף, בנתון גבוה יותר מכל מה שהכרנו בחורפים שלפני הקורונה.
תוסיפו לזה גם את מקרי הדלתא, שלא נעלמו אלא מתרחשים במקביל – ותגיעו למסקנה שבתי החולים בישראל אינם יכולים להכיל את כל האירוע במצבת התפוסה שעומדת לרשותם כיום. אי אפשר לומר בישיבת ממשלה שאנו מצויים במלחמה ובאותה נשימה לאפשר חגיגות והופעות ענק במסיבות, ברחובות ובאצטדיונים ללא כל אמצעי הרחקה.
וישנו גם היחס כמדינה לציבור הלא מתחסן. נכון הוא שאפשר לומר על אנשים בוגרים שבחרו מרצונם שלא להתחסן, שהם האחראים הבלעדיים לתוצאות החלטתם, על כל המשתמע מכך. אך מה יש לומר לילדים שמתחת לגיל עשר? עד כה מספר האשפוזים שלהם היה נמוך, אך גם ההדבקה הייתה מוגבלת. כיום בגל האומיקרון, הסיכון שלהם לחלות עלה פי כמה – ודומה שהמערכת לא ערוכה לכך. לא ברמה הבריאותית ולא ברמה החינוכית. למעשה, מעבר להצהרות הרהב על חיסון בבליץ של כל ילדי ישראל, לא רק שלא נעשה דבר כדי לקדם זאת, אלא רוח השרה מרחפת מעל המשרד וגורמת לתקיעת המהלך כפי שבא לידי ביטוי בנתונים המאכזבים.
לשלטון בחרתנו
בסביבת בנט, שעבורה 'סגר' עד כה היה מילה מגונה, מודים כיום שהסגר אפשרי וקרוב במקרה שאחת משתי הסיטואציות הבאות תממש: קריסה של בתי החולים ומערכת הבריאות או קטסטרופה וסופת הידבקות בנוסח ארה"ב או בריטניה. עד אז, המטרה היא להרוויח זמן ולקוות שגל ההדבקה לא יקריס את מערכת הבריאות ולא ניגרר חלילה לאובדן שליטה.
לא חשבנו – אומרים לנו בלשכת רה"מ – שנגיע למקום כזה שנצטרך לנקוט מדיניות הכלה ללא כל יכולת לנקוט צעדי בלימה. אבל זוהי הסיטואציה, גם בגלל ההרכב הבלתי אפשרי של הקואליציה וגם בגלל שאנו מבינים כיום שחלק גדול מהתוכניות שלנו התרסק על קרקע המציאות. זה פשוט לא עובד. מי יודע? אולי בחלוף חודש, נגלה שכולנו נחשפנו לחיסון עדר אחד גדול ואז מעז יֵצא מתוק.
האומיקרון, מוסיפים להסביר לנו בלשכת בנט, הוא הווריאנט הכי מדבק מחד גיסא, אך הכי קל שנחשפנו אליו מתחילת מגפת הקורונה מאידך גיסא. מספר המתים אפסי, בבריטניה מדובר במאתיים אלף נדבקים מול עשרים מתים, ואם גם כאן ההידבקות תהיה המונית ללא תחלואה קשה ותמותה בממדים גדולים, כולנו עוד יכולים לצאת מורווחים.
לצערנו, חרף דברי ההכלה והסנגוריה העצמית של אנשי בנט, אי אפשר לעשות הפרדה בין הקריסה של כל תוכניות המלחמה בנגיף לבין הכרזת המלחמה של שרי הממשלה בכל דבר שקדוש ליהדות.
הממשלה הזאת, נטולת סייעתא דשמיא. אי אפשר ביד אחת לבקש עזרה משמים וביד השנייה להניף גרזן על כל יסודות הליבה של העם היהודי: מגיור ועד כשרות, מנישואין ועד שבת. די במבט על המסרים היוצאים מטעמם של שרי הממשלה שהיו אמורים להיות מלאים בדיווח ועדכון בנושא הקורונה כדי להבין את גודל השבר. ההתפארות מבוקר עד ליל, היא בעיקר בנושאים של פגיעה בכל הקדוש והיקר לצביונה היהודי של המדינה.
הערך המקודש והיקר ביותר לבנט היום זהו קניית זמן שלטון, בלי להביא בשורה כלשהי באיזשהו תחום – לעם ולמדינה. לשם הוא חותר ובמשימה הזאת הוא מרוכז עד למקסימום: לשלטון נולדנו ושם נישאר כל עוד אפשר. עד שמדברים עימנו בלשכת ראש הממשלה על חיסון עדר דמיוני, כאשר כל אנשי המקצוע שעימם שוחחנו, הבהירו שמדובר במשאלה שלא מבוססת על שום ניתוח מקצועי, כדאי שידברו שם על חסינות הרועה. כי בינתיים ישראל כולה מצויה בסיטואציה של עדר ללא רועה.
סר הביטחון
אם יש מבוגר אחראי שהיה גם במשמרת הקודמת ומבין את ההבדל בין ממשלה אחראית לחלטורה, זהו שר הביטחון בני גנץ, היחיד משרי הממשלה הבכירים שלא בורח מדיוני הקורונה אלא דורש להשתתף בכולם. האיש שלמרות כל חוליי הממשלה, ממשיך באופן מפתיע לככב כשר הפופולרי בממשלה. ולא שלסקר שכזה יש ערובה לטווח ארוך, וגנץ כמובן מוזמן לשאול את יעקב ליצמן איך נגמרת לבסוף חגיגת שביעות רצון בסקרי דעת הקהל, אבל לפחות בכל מה שנוגע לתמונת הזמן העכשווית, המדדים האלה בהחלט משקפים.
ולגנץ יש בטן מלאה על שותפיו בממשלה. בלפיד הוא רואה בלון נפוח, ריק מתוכן, שטחי, חסר ניסיון כאשר כל התכונות הללו עומדות בעקומה הפוכה למידת היהירות והביטחון העצמי. את בנט שכיהן בקבינט 'צוק איתן' כאשר גנץ עצמו שימש כרמטכ"ל, הוא העריך בעבר בגלל חשיבותו מחוץ לקופסה, גם כשהדברים שהשמיע אתגרו את המערכת. ובאשר להווה? גנץ מתאר בשיחות סגורות איך האיש מתפרק תחת לחץ, מאבד שליטה ובהתאמה מאבד את שאריות הביטחון העצמי שכל ראש-ממשלה זקוק להן כחמצן, וראש ממשלה שמחזיק בסיעה הקטנה בקואליציה על אחת כמה וכמה.
גנץ שעבר בעצמו מכבש תקשורתי בקדנציה הקודמת יודע איך הלחץ גורם גם לגנרל שבע קרבות להתקפל, לגמגם, לאבד את האחיזה בקרקע המציאות. הוא רואה בלפיד את אחד הגורמים האחראים לכך שבנט איבד שליטה על ממשלתו. העקיצות הקטנות, הדקירות בגב – כל מה שגנץ סבל מלפיד כשהשניים רצו ביחד במסגרת 'כחול לבן', לפיד מאכיל כיום את בנט במנות גדושות.
במקום להיכנס אל מתחת לאלונקה, להגיע מוכן לדיוני הקורונה ולנהוג כמנהיג האמיתי של הקואליציה והממשלה, לפיד מעדיף לברוח מאחריות. הוא לא חוזר על הטעויות של גנץ שהשתמש בכל בוקר מחדש בזכות הווטו שהייתה שמורה לו במסגרת ההסכם הפריטטי. גנץ שעשה זאת, אותת למערכת שלממשלה יש שני ראשים ולמעשה קיבל עליו את האחריות לכל פעולות הממשלה. לפיד שנמנע מכך במכוון מעוניין להעביר לציבור מסר כפול. מצד אחד, הוא אומר בעצם, בנט מנהל את האירוע בלי שאני מפריע, ולראיה: לא השתמשתי ולו פעם אחת בזכות הווטו ששמורה לי בחוק כראש-ממשלה חליפי. מצד שני, הוא דואג לתקוע מקלות בכל פעם שנדמה לרגע שבנט מצליח להוביל מהלך ולהתחיל לחלץ את העגלה מהבוץ. שרי מרצ והעבודה לא היו מרשים לעצמם להשתלח כך בראש הממשלה, אלמלא התבוננו לעבר 'יש עתיד' וראו איך הזלזול מחלחל מלמעלה.
אילו דעתו של גנץ הייתה נשמעת, בלי לחשב את רעשי הרקע וההשלכות הפוליטיות, לממשלה הזאת לא הייתה זכות קיום לרגע אחד. בנתניהו הוא רואה סוג של נוכל פוליטי, שהונה אותו בוקר וערב, אך במקביל ידע איך לנהל משבר ולהוביל את המדינה בין גלים סוערים. כשהוא מתבונן בבנט ולפיד הוא רואה אפס בכל החזיתות: אפס ביחסי אנוש עם אפס יכולות.
ולמרות הכל, את הממשלה הזאת גנץ לא יפרק, אלא אם כן היא תתפרק מעצמה והוא יתבקש להציל את האומה. גנץ למוד החבטות משמאל בקדנציה הקודמת, כבר הגיע אל גבול אחוז החסימה והתאושש, רק בזכות העובדה ששידר ארומה של ממלכתיות צרופה. זוהי זכות הקיום הפוליטית שלו, ומרגע שיעשה צעד שיתפרש כשבירת הממלכתיות, הוא יאבד את זכות הקיום הפוליטי. זו הסיבה שחרף הביקורת הנוקבת שיש לו על מחדליה של הממשלה, ולמרות שהוא בז לצמד העומד בראשה, גנץ נמנע מלפרק את החבילה. להערכתו הזהירה, בקצב מחדליה של הממשלה, יש סיכוי לא רע שעד למועד הרוטציה היא עוד תתפרק מעצמה.
