עד דידע

אם שותים לא משווים בין טרגדיות

א.

אין לי מילה אחרת להגדיר את המצב, מאשר 'הפקרות'. כבר שלושה שבועות שרוב האנשים שאני מכיר, עסוקים ראשם ורובם בסיפור הזה של אוקראינה. יהודים של 'דף היומי' בוחנים מפות צבאיות, מובילים מבצעי כיתור בתנועת מלקחיים, ושוכחים שעוד שבוע יש לנו פה פורים על הראש.

עם כל הכבוד לגיבורים של זלנסקי, בימים אלו מתנהלים מבצעים הרבה יותר מסובכים, והם מתרחשים ממש מתחת לבית שלנו. וכמו שקורה במבצעים מהסוג הזה, קשה מאוד לנדב פרטים. הסודיות ומרכיב ההפתעה – קריטיים. מילה מיותרת והכל יורד לטמיון.

ובכל זאת, דבר אחד אני יכול לחשוף פה. שעות ספורות לפני שראש הממשלה הישראלי נקרא לתווך בין המעצמות, קיבלתי פנייה מאחד החפ"קים של ישיבה קדושה ששמה כמובן לא ניתן לפרסום מטעמי צנזורה. מסתבר שבעוד כך וכך ימים הם יוצאים לפלישה על כמה אלפי בתים חרדיים. הפוטינים הקטנים האלו, רוצים כסף והרבה, לטובת משהו שנקרא 'ת"ת'.

אם הבנתי את הרציונל, הם מבקשים לשדוד כך וכך בתים, על מנת להעניק להם בחזרה את הכסף בשעה שהם יחתנו את הילדים. בגדול, המבצע כבר מוכן. התוכניות הושלמו. עכשיו נשאר רק לתמרץ את הלוחמים בשטח. שייתנו עבודה, כמו הזלנסקים. שלא יהיו פוטינים חלשים שקושרים אותם לעמוד ומפליקים.

"אנחנו מאוד אוהבים לקרוא את הטור השנון שלך", הייתה ההודעה שהגיעה בשפת סתרים. "נשמח מאוד אם תוכל לתת לנו כמה רעיונות טובים שירימו את המורל של הבחורים" (והייתה גם עקיצה: "אל תדאג, אם יש מסר אחד שקלטנו מהטורים: שמנכד של פולנים לא כדאי לבקש כסף". בשם כל העדה, מחול לכם, בתנאי שבאמת לא תבואו).

אז הנה הטיפ הראשון והחשוב ביותר שילווה אתכם בימים הקרובים: בדיחה טובה – כמו גם 'ווארט' טוב על המגילה – הם כמו בקבוק מולוטוב אוקראיני. דבר ראשון צריך לדאוג שיהיה בו את כל חומרי הבערה. אבל זה לא מספיק.

הסוד הגדול טמון בתזמון. בשפה של קומיקאים מקצוענים, קוראים לזה 'תזמון קומי'. כדי שהווארט שיש לכם ביד יעבוד כמו שצריך, חייבים לדעת לאן לכוון ובעיקר באיזו שנייה להשליך אותו. זאת מיומנות חריפה. לפעמים זו חצי שנייה שתכריע אם הווארט יתפוצץ בשולחן ויצור את האפקט, או שחלילה יתפוצץ לכם בידיים ויבער בעיקר באזור הלחיים שלכם.

ואם כבר לעודד, קבלו נתון: לדעת רוב הפוסקים, אין שום אפשרות ללמוד את זה. או שיש לך, או שהבדיחות יהיו על חשבונך.

ב.

למי שקצת מתבונן במה שקורה בעולם שסביבנו, קשה שלא לזהות את ה'תזמון הטרגי'. כמי שמופקד לרשום הגיגים שבועיים מדי שבוע, ומנסה ללכת על התפר שבין האקטואלי ליהודי, אין כמעט שבוע שאני לא מזהה את זה. הכותרות הראשיות כאילו נשאבו היישר משיעורי פרשת השבוע וענייני דיומא. הכל כרוך.

השבוע למשל, נראה כאילו כל העולם המערבי, הפך לשטיבל חסידי אחד גדול שמתכנס לסעודה סוערת של 'שבת זכור'. עוד לפני שנלגמה הכוסית הראשונה, העולם כולו כבר מתנודד בסחרחורת של 'עד דלא ידע' בין ארור לברוך. לאיש אין מושג מי טוב ומי רע, ומי סתם חרבונא נשכח.

אני בטוח שבעוד כך וכך שנים, יהיו מרצים פופולריים להיסטוריה שיפתחו את המצגת שלהם בתמונה הבאה. בשקף הראשון תופיע תמונת השולחן הארוך-ארוך בקרמלין. "לא", יאמר המרצה, "זה לא פוטושופ. זו תמונה אמיתית. הטיפוס שאתם רואים כאן, נקרא (אני מבקש שתרשמו) ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה".

אחרי הסבר קצר על מגפת הקורונה ("תעשו גוגל"), הוא יספר להם על המלחמה באוקראינה. "המערב כולו סימן את רוסיה כשטן מרושע. לא הייתה חברה אחת רצינית שלא החרימה אותם. לא היה בניין עירייה שלא נצבע בצבעי הדגל האוקראיני. כל סנקציה אפשרית הושתה על המדינה הרודנית הזו".

רגע של הפסקה רטורית, לחיצה בקליקר, ותמונה חדשה תופיע על המרקע. "התמונה הזו צולמה בווינה של 2022 (תרשמו את התאריך בבקשה, זה יהיה במבחן). מה שאנחנו רואים כאן זה כינוס של ועידה עולמית. מצד אחד יושבים נציגי משטר האייתולות באיראן. מדינה מוסלמית רדיקלית שהצהירה על מחיקת מדינות אחרות מהמפה. ומהצד השני יושבים נציגים של העולם המערבי, שמנסים לגבש איתם הסכם על עצירת מתווה הגרעין שלהם.

"עכשיו חברים", ממשיך המרצה, "אני מבקש שתשימו לב לאיש הזה שיושב במרכז השולחן, ותנסו לומר לי שליח של איזו מדינה הוא?" כל הניחושים ייפסלו על הסף. "ובכן", הוא ילחש, "זהו נציג רוסיה. הוא זה שנשלח לעצור את האיראנים".

עוד הפסקה ל'תזמון'. "ואתם יודעים מה הכי מפתיע? ששתי התמונות הללו צולמו באותו יום. כן-כן, באותו יום שבו רוסיה הייתה ה'רודן' המטורף שהעולם חייב לעצור, היא גם הייתה חלק מ'העולם' שלא ממש ניסה לעצור את איראן בדרך לפצצה.

"אתם שואלים איך זה ייתכן? ובכן, אין דרך לנסח את זה, האנושות של 2022 הייתה קצת מטורפת".

ג.

בעולם הפילוסופי נהוג לצטט את מי שנקרא 'אבי הפילוסופיה המודרנית', רנה דקארט שאמר "כוח שיפוט הוא, יכולת להבדיל בין דבר אמיתי לבין דבר שגוי; במילים אחרות – היגיון פשוט".

אלא שיושבי בית המדרש מכירים ניסוח הרבה יותר חד של המשוואה הזו, מהדפים הראשונים של התלמוד הירושלמי. משפט שמסכם את כל החכמה היהודית בחמש מילים: "אם אין דעת – הבדלה מניִן". הדבר הכי בסיסי בתבונה האנושית, הוא היכולת להבדיל בין דברים, גם אם הם נראים דומים ואפילו מאוד דומים.

אבל בחודשים האחרונים, נראה שיותר ויותר אנשים מאבדים את ה'דעת' ואת היכולת להבדיל. וכמו שקורה בכל מקום שיש טמטום וטיפשות, זה מדבק בקצב אקספוננציאלי. אם לא נעצור לרגע, נידבק גם אנחנו בטירוף העולמי.

כדי להתקדם בואו נשחק לרגע באחד השעשועונים החביבים על ילדים, 'מצא את ההבדלים'. מראים לנו שתי תמונות דומות ואנו נדרשים למצוא הבדלים ביניהן. במקרה הזה מדובר בתמונות כואבות ומצמררות. רואים בהן פליטים אומללים שברחו מהבית המופגז, ילדים עם מבט מפוחד, משפחות שלמות צועדות בשלג. פחד.

וכמו שקורה לאנשים מסוימים, זה בדיוק הרגע שבו מחפשים את ההשוואה. "אלו תמונות שמזכירות את השואה", נאמר השבוע שוב ושוב ושוב. עד שלרגע התחלנו להשתכנע. וזה הרגע שבו כל אחד מאיתנו חייב לעצור ואפילו להתקומם. למצוא במהרה את ההבדלים.

אם להמשיך עם פרשת השבוע, הרי שיש לנו כאן מצווה כפולה של 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. המצווה לזכור, מלמדים אותנו חז"ל היא כשיש "אחר שבא להשכיחו". דווקא מול אירוע שבא להסיח את הדעת ולעורר השוואה, אנחנו חייבים לעצור ולהיזכר.

המורה שלי לעניין הזה, הוא ד"ר ר' ליאור אלפרוביץ'. מומחה לחקר השואה שגם הוא מזהה את הרטוריקה שנושבת מאוקראינה כסילוף בהבנת השואה כמאורע היסטורי. "שים לב", הוא אומר, "כל הצדדים בוחרים להשתמש בשואה. זלנסקי רואה בעמו גיבורים יהודים שנלחמים ב'היטלר' הרוסי. וגם פוטין רואה בעצמו גיבור שנלחם ב'נאצים' מאוקראינה. השואה היא כמעט שחקן ראשי במלחמת התודעה בין הצדדים".

ולמה כל כך חשוב לעשות הבדל בין השואה לבין מעשי רצח-עם אחרים? מסיבה פשוטה. "מדובר באירוע אחר לגמרי. אם רוסיה הייתה מכריזה שהיא מעוניינת להשמיד את כל בני העם האוקראיני ולהכחידם מן העולם, אזי היינו מזהים תכונה היסטורית שבאמת ניתן להשוותה לשואה. אבל זה ממש לא מה שקורה כאן במלחמה על הטריטוריה".

וכשלא עושים את האבחנה הראויה בין השואה לכל זוועה אחרת, מגיע גם העיוות. "כי אם יש מישהו שכן מזכיר את מחשבת הרצח הנאצית, הרי היא מצויה במשטר האיראני. זה שמכריז בפה מלא על רצונו לבצע רצח עם. הם לא רוצים לא נפט ולא כסף, גם לא שטח. הם רוצים להשמיד. והנה, העולם כולו, הנאור והרחמן, שלוחם בימים אלו ברודן אחד וקורא לו 'נאצי', נוהג באבירות סלחנית ועומד להזרים מילארדי דולרים למי שבאמת פועל להגשים מחשבת רצח עם".

כך נראה בלבול מרושע ומסוכן.

ד.

בערב שבת 'זכור' הרמתי את הטלפון השבועי לאיש שלא שוכח לרגע. הגאון רבי ישראל מאיר לאו. השיחה המצמררת הזו, עם אחד האחרונים שעוד היו שם וניצלו, ראויה להיכתב.

"לפני שנים", מספר לי הרב, "השתתפתי יחד עם הרבי ה'פני מנחם' מגור זי"ע במעמד ב'גנזך קידוש השם'. הרבי התלונן על המילה 'שואה'. 'בכל מקום שהיא מופיעה בתנ"ך – מדובר על 'שואת רשעים'. אני, אמר הרבי, מעדיף להשתמש במילה 'עקדה'. כי רבים מהנעקדים, היו קדושים וטהורים.

"הרבי צדק", ממשיך הרב, "תראה מה קורה היום. כשהמניות קצת נופלות, מדברים על 'שואה כלכלית'; כשמישהו מפסיד בבחירות יש 'שואה פוליטית', וכמובן כל אסון הוא 'שואה'. חייבים למצוא מילים חילופיות במילון העברי. לא כל דבר עצוב הוא שואה".

על 'גיבור' המלחמה הנוכחית, זלנסקי, שלא מפסיק לדבר על השואה, אין לרב מילים טובות. לפני שנתיים זימן 'יד ושם' אירוע שבו השתתפו 49 מנהיגי העולם. חמשת הנציגים שנבחרו לנאום, היו ארבעה נציגי המדינות שלחמו בנאצים (ארה"ב, בריטניה, רוסיה וצרפת) וגם הנציג הגרמני שביקש את סליחת היהודי. כל המנהיגים קיבלו זאת בהבנה. רק אחד החליט להפגין. הוא לקח את כל הפמליה שלו ונעדר מהאירוע בהפגנתיות. קוראים לו זלנסקי (וכמובן היה לו תירוץ מקורי).

בריאיון מיוחד שהעניק הרב לרגל המצב, ביקשה המראיינת לברר: "הרב לאו, התמונות של הילדים הפלטים מאוקראינה, לא מזכירים לך את התמונה שלך בשואה?"

הרב עצר לרגע, והשיב תשובה שגורמת לשערות לסמור. "אספר לך זיכרון אישי של ילד בן חמש שנים וארבעה חודשים. זה היה היום האחרון שראיתי את אחי שמוליק. הנאצים ריכזו את כולנו לבית הכנסת. ישבנו שם שעות, בלי אוכל ושתייה.

"אני זוכר, כמו עכשיו, אישה יהודייה עומדת בצד. מחזיקה במעקה. על אחת האצבעות שלה הייתה טבעת זהב. ואני זוכר גם את השומר, אוקראיני מתנדב, שהתנפל עליה וקרע את הטבעת עם האצבעות שלה. זה הזיכרון שלי כילד מול אוקראינים".

מתחת השמים לא תשכח.