ישראל יוסקוביץ
כ"ג טבת התשפ"ג
1.
אם מישהו חיפש אסמכתא המפריכה את התפיסה השלילית על ממשל ביידן, במיוחד ביחסו לישראל, הוא מקבל זאת בימים אלו, עם ביקורו של השר לנושאים אסטרטגיים רון דרמר בוושינגטון.
מה לא אמרו על דרמר ויחסיו עם הדמוקרטים; מה לא אמרו על ביידן ויחסיו עם נתניהו.
לדרמר מזכירים עוונות ראשונים מתקופת כהונתו כשגריר; החיכוכים עם ממשל אובמה הפכו אותו לפרסונה-נון-גרטה בבית הלבן.
המתיחות הגיעה לשיאה כשדקה אחרי החתימה על הסכם הגרעין, ערב הבאתו להצבעה בקונגרס, רתם את קשריו בגבעת הקפיטול בניסיון להפילו. קרבתו ליו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, סללה את הדרך לצעד חריג, בלתי שגרתי, במסגרתו הוזמן ראש ממשלת ישראל לשאת נאום בפני הנבחרים האמריקנים, ללא תיאום עם הנשיא אובמה ובלי שהוזמן, כנהוג, על ידי סגנו ביידן, שכיהן מתוקף תפקידו כנשיא הסנאט.
ערב הקמת הממשלה הנוכחית, כשדיברו בו נכבדות לתפקיד שר החוץ, הילכו עלינו אימים רואי השחורות. לא רק מצידה השני של המפה הפוליטית הילכו ההולכים, אלא גם מתוך הליכוד; אלו מתועלתם ואלו מתועלתם. דרמר, כך אמרו, הוא סדין אדום בעיני הנשיא ואנשיו. אם ימונה, הזהירו, זה יהיה סופה של התקווה לשיקום היחסים.
הם לא ידעו שבזמן שהם נושאים את קינתם, דרמר מקיים שיחות ומפגשים עם מקורבי ביידן. שגרירו בארץ תום ניידס, ניהל איתו שיח מתמשך בניסיון לשכנעו להסכים לשמש שר בממשלת נתניהו.
מרגע היוודעו תוצאות הבחירות, חיפשו האמריקנים את המבוגר האחראי בממשלה. תחילה הידברו עם דרעי, אחר כך עם גפני. מרגע ששמו של דרמר תוסרט כשר החוץ האידיאלי עבור נתניהו, הם הסתערו עליו בחדווה והתגייסו לקמפיין השכנוע שהופעל עליו.
2.
אבל עם כל הכבוד לשר לנושאים אסטרטגיים, הסיפור המרתק יותר הוא גישת הממשל כלפי הממשלה הנבחרת.
אין צורך להיסחף. יהיו גם יהיו חילוקי דעות. הדמוקרטים עדיין נזקקים לאצבעותיהם של קומץ סנטורים פרו-פלסטינים, שיכולים ברגע אחד להפוך את חייהם הקשים ממילא למסויטים.
אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, ההערכה כי ממשל ביידן ישוש אלי קרב ומלכתחילה יצנן את יחסיו עם ישראל וייתן ידו למסע הדה־לגיטימציה שמתנהל מתוכנו כלפי הממשלה – התבררה כחסרת ביסוס.
יגידו עליו סנילי, יכנו אותו דמנטי, יצחקקו ויגחכו, אבל ג'ו ביידן מוכיח שהוא נותר ג'ו ביידן. פוליטיקאי פרגמטי, מפוכח, חותר לפשרות עם היריב ולא מתבצר בטהרנותו. כדרכו בארבעת העשורים שבילה בגבעת הקפיטול כן התנהלותו עתה.
רון דרמר לא שוגר לארצות הברית אלא הוזמן אליה. הדמון של אתמול הוא התקווה של מחר. במושכל ראשון חפץ נתניהו למנותו לשר חוץ. האילוצים הפוליטיים מנעו זאת ממנו. כדיפולט, נשלף מהמקפיא המשרד לנושאים אסטרטגיים ונמסר לו.
דקה אחרי הישמע הגונג על סיום דרכה של הממשלה הקודמת, רגע לפני כיבוי האורות, מיהר לפיד לנעול את המשרד ולפרקו. עכשיו הוא חזר לפעילות.
בפרוספקטיבה וברטרוספקטיבה, דרמר מתאים פחות לתפקיד שר החוץ המוחצן ויותר לתפקיד שאליו נבחר כברירת מחדל: כמנהגו, הוא מתנזר מראיונות, שומר על חשאיות ונע בין הצללים. סגל יועציו ועוזריו נספר על יד אחת, ומבחן הפריון לעבודתו מתבצע מול סדר יומו של הביג-בוס.
במקביל לתחזוק היחסים עם הבית הלבן, ממתינה לדרמר משימה מאתגרת: השגת הסכם שלום עם בכורת המפרציות.
בחודשיים האחרונים, עוד בטרם צלח את השבעת הממשלה, נתניהו פועל נמרצות לסלילת כביש גישה לריאד. יורש העצר מוחמד בן סלמאן עומד כבר עם העט ביד. הוא מוכן לחתום. בתנאי אחד: שהאמריקנים ימלאו את חלקם. והם משיקוליהם, גוררים רגליים.
פורמלית, השיחות שמקיים דרמר במסדרונות הממשל עוסקות בגרעין. מעשית, הן סובבות סביב לסוגיה הסעודית. הנושא האיראני ירד לפי שעה מסדר היום.
השר לנושאים אסטרטגיים, הוא השושבין הישראלי של 'הסכמי אברהם'. רגע לפני שהזדכה על דרכונו הדיפלומטי, פרויקט חייו התגשם: האמירותים, הבחריינים, הסודנים והמרוקנים הכריזו נורמליזציה עם ישראל.
כשהחל לגלגל את הרעיון, חשבו שהוא הוזה. אבל דרמר, שועל דיפלומטי ותיק, לא הרפה לרגע. הוא הצליח לסחוף את חתנו היהודי של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, שעם הזמן הפך גם לחברו הקרוב. יחדיו תפרו השניים מהלכים שוברי שוויון בזירה המזרח תיכונית, כשהם מצליחים לשבור את הפרדיגמה המסורתית, לפיה הדרך להסכם כולל עם העולם הערבי עוברת במוקטעה ברמאללה.
עכשיו, כך הוא מקווה, הגיע תורה של ערב הסעודית.
האמריקנים לא מתכוונים להיקלע לקרבות השכונה. הם ממוקדי מטרה ובוחנים את הממשלה אך ורק על פי מעשיה. בשבוע הבא ינחת כאן היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. בהמשך, יטוס נתניהו לוושינגטון.
שוב: המפוכחים מעריכים עימותים בעצימות בינונית עד גבוהה בין הממשלות. אך אם קיוו בגוש הליברלי, וגם בתקשורת האמריקנית, כי הבית הלבן יפסול מלכתחילה שיג ושיח עם הממשלה, במטרה לבודדה ולהאיץ את נפילתה – מהר מאוד יגלו כי לא משם תבוא ישועתם.
3.
ואפרופו הגוש הליברלי: דבר אחד הוא להכיל את פחדם של בוחרי המחנה מהעתיד לבוא; דבר שונה בתכלית הוא להבין את תוכנית ההפעלה שמנווטת חלק – ובדגש על חלק – מנבחריו.
ראויים לכל הוקעה אלו המחפשים לתקוע אצבע בעין למחצית העם. אך מנגד, ראויים לכל בוז פוליטיקאים המנסים בדרכים לא לגיטימיות לסגור על ראשי הממשלה. כוונתי לאלו מהם שבוחרים לייצר חזית לעומתית עם גורמים בממשלות אירופיות ועם בכירים בממשל האמריקאי נגד ממשלת ישראל המכהנת כחוק.
לא ביקשנו להקפיד על המסורת שלא לבקר את ישראל מבחוץ וכלפי חוץ; את הכלל הזה כבר שבר בנימין נתניהו. אבל לפעול במחשכים כנגד הממשלה זה כבר סיפור אחר.
אני יודע בידיעה ברורה שפעולות כאלו נעשות. זה חמור מאוד וגם לא יעיל. על חומרת הדברים אין צורך להרחיב, באשר ליעילותם, אין לי ספק שהנזק עבורם יהיה רב על התועלת.
נתניהו – ובעידן החדש יש לומר: משפחת נתניהו – ישתמש במעשים אלו כדי לצבוע את המחנה כולו בצבעי בוגדנות. ככה, אגב, הולכות ונבנות אוטוקרטיות. מתנגדי השלטון, מבקריו, הם בוגדים במדינה, ולכן, ביקורתם פסולה מלכתחילה והם ראויים לענישה.
נחזור בשנית: מעשיהם של קומץ נבחרים עלול להמיט כליה על מחנה גדול של בוחרים. פחדם – גם אם איננו מוצדק – לגיטימי. אני פוגש רבים מהם. אנשים טובים, שעשו דבר או שניים למען המדינה, שמבועתים עד אימה.
תיזכרו נא מה רבים מכם חשו נוכח הקמת הממשלה הקודמת. אם תניחו בצד את החד פעמי, את המשקאות הממותקים ואת גזירת המעונות – שהוקפאה על ידי בג"ץ – לא תקבלו הלימה בין הפחד העמוק, החרדה הכנה, למעשים שנעשו בשטח.
ובכל זאת, הפחד היה אמיתי. הכותרות דיברו על מדינה שלימה שממתינה למוצא פיה של 'מועצת השורא'; על חמישים ושלושה מיליארדי שקלים שהועברו לכיסו של מנסור עבאס. עכשיו כולנו כבר יודעים: לא חמישים ושלושה אלא שלושים; ולא לכיסו של עבאס אלא לסלילת כבישים ומיגור הפשיעה בחברה הערבית; ולא הועברו אלא תוכננו לעבור ובפועל הועברו רק ארבעה. ומי בכל זאת החליט להאיץ את העברתם? ניחשתם נכון: בנימין נתניהו בשבוע שעבר.
מסע ההפחדה הצליח אז ומצליח גם היום. הוא לא מדייק בעובדות, רחוק מלספר את הסיפור האמיתי, אבל משפיע על המחנה הגולה. לא מזמן אלו היינו אנחנו, עכשיו אלו הם העומדים מעברו של הכביש.
ולכן, לצד הגינוי וההוקעה שראויים אלו המוציאים דיבתנו רעה בעולם כדי לגרוף הון פוליטי בבית – באותה מידה יש לגנות ולהוקיע ניסיונות מצד גורמים בימין לתייג את המחנה כולו, על פחדיו וחששותיו, כבוגד.
בני גנץ, איש נעים הליכות וסבר בימי שגרה, עלה השבוע למתקפה. הוא דיבר על מלחמת אחים וקרא לציבור לצאת לרחובות. אני חושב שהוא הרחיק לכת; נסחף ברוחות הזמן. עם זאת, אם ישפיעו רוחות המעון על המנהיג, אם חלילה וחס, כדי להדוף את מתקפת הצד השני ישתמש בטקטיקה הקבועה – לא מן הנמנע שנאום
האפוקליפסה של גנץ יגשים עצמו.
4.
טועים הצדדים באומדן המורכבות המתפרצת של ההוויה המכונה – 'החברה הישראלית'.
לא הכל מתחיל ומסתיים בערך הפוליטי. בהתאם, הסקרים לא ישקפו באופן מדויק את הלך הרוח, או מדויק יותר את השבר החברתי העמוק שמפצל את הציבור היהודי בישראל.
הסקרים שיתפרסמו בשבועות הקרובים יספרו לכאורה על כך שאותם מנדטים המכונים 'ימין רך' עשו דרכם, שוב, חזרה אל המחנה השני. בהתאם, תינתן הפרשנות המתבקשת כי בראותם את מבנה הממשלה נתקפו בפיק ברכיים ונטשו. שוב נטשו.
זה לא הסיפור. סקרי עומק שנעשו בימים האחרונים מעלים תמונה מדויקת יותר: לא מעט מנדטים, בין עשרה לחמישה-עשר, מתנגדים התנגדות חריפה לפעולות הממשלה. מהרפורמה המשפטית, עובר דרך תיקון חוק 'פקודת המשטרה' ועד – מה שבעיניהם נתפס כהשתלטות חרדית על הממלכה.
ואף על פי כן, הפוזיציה – עדיין ואולי עד בכלל – מתקשה לראות במי מהמחנה השני קנדידט אלטרנטיבי. ייתכן שלא הפרסונה מרתיעה אותם אלא חציית הקווים. לכן, לא מומלץ להמעיט בגודלה והיקפה של ההתנגדות. ייתכן שברחובות נראה המונים שיצביעו גם בפעם הבאה לגוש הימין, אך יצאו למחות נגד הממשלה שהם עצמם הצביעו לה.
הסימבול לכך פגש אותנו בבית שמש. הציבור שנאבק בנו לא הגיע מצפון תל אביב וסביבותיה. אלו מצביעי ליכוד מסורתיים שהסיתו נגדנו ולחמו בנו. תסריט דומה צפוי להתרחש גם במחאה הכללית.
מי שמזהה את הציבורים הללו הם בני גנץ וגדעון סער. נאומו של יו"ר המחנה הממלכתי השבוע כוון לאוזניהם של החילונים הליברלים מקרב מצביעי הימין. על הדרך, הוא מקווה לגזור דיבידנד פוליטי.
זה מסביר את הפער העולה מהסקרים: כששואלים את הציבור למי יצביע מקבלים 58 לגוש ביבי; 62 לגוש רל"ב. לכאורה, מה שהיה בארבעת הסבבים – למעט הסבב האחרון שהסתיים בתיקו מספרי ובניצחון טקטי – הוא שעתיד להיות. אבל כשפורטים את השאלות לכסף קטן מגלים רוב מובהק, בפער עצום, המתנגד לכהונת דרעי; המתנגד לרפורמה המשפטית; המתנגד למבנה הממשלה.
5.
השבוע החולף אמור היה לעמוד בסימן הרפורמה המשפטית.
ועדת החוקה אמורה הייתה השבוע לשבת על המדוכה ולנסח את סעיפי המהפכה המשפטית של לוין. זה התעכב במעט. רק ביום רביעי הציג היו"ר את תהליך העבודה לשינוי החקיקה. הדיונים עצמם יתקיימו לאורך השבוע הבא.
הנשיא הרצוג, וכמוהו גם גורמים אחרים, קיימו בימים האחרונים שיחות עם שר המשפטים וראש הממשלה בניסיון לרכך את השינויים הצפויים. לא נראה שמשהו מכל המאמץ הזה שינה באופן מהותי את כוונת המשורר.
הנעלם הגדול הוא דעת הקהל. בכל המבדקים שנעשו לאורך השנים, רוב מובהק ויצוק ביקש שינויים קרדינאליים במערכת המשפט. אם כך, נשאלת השאלה, להיכן הוא נעלם בסקר האחרון שמעלה נתון הפוך, לפיו רוב מובהק מתנגד לשינויים? וחמור מכך: מחצית מבוחרי הימין מסתייגים ממהפכת לוין. למה?
אני משוכנע שלא לרפורמה מתנגדים הישראלים אלא למניעים שעומדים מאחוריה. שר המשפטים מאמין בכל ליבו לדחיפותה וחשיבותה. הוא מדבר על כך כבר שנים רבות. אפשר לחלוק עליו, אבל אי אפשר לפקפק בטוהר כוונותיו.
לא הוא הסיפור. מי שמאפשר לו לעשות זאת, הוא אותו אחד שלאורך השנים הגן בחירוף נפש על מערכת המשפט וגנז חוקים קונצנזואליים הרבה יותר מאלו הכלולים ברפורמה הנוכחית. אבל עכשיו, בעודו נתון בהליך משפטי, כנאשם בבית משפט, הוא לא מהסס לקדם מהפכה משפטית, ברוב פוליטי רגיל, וללא הידברות עם חלקים בעם הנמצאים מחוץ לממשלה.
וכל זה עובר בדממה דקה.
שוחחתי השבוע עם שר המשפטים היוצא גדעון סער. אתם טועים טעות מרה, אמרתי לו, במקום להתווכח על המהות תתעסקו במניעים.
המהות זוכה לרוב משמעותי בציבור, ובצדק; המניעים, העיתוי, נתקלים בהתנגדות משמעותית גם בימין. זה ההסבר לפער בין הסקרים בעבר לאלו שפורסמו כעת.
הישראלים בעצם אומרים: כשאתם באים לשנות נדבך משמעותי כל כך במבנה הדמוקרטי, לא נוכל לתת לכך את ידינו כשזה נעשה מאינטרסים פסולים, בעיצומו של הליך משפטי, תוך ניגוד עניינים חריף.
האמת? הצדק איתם. הרי היום זה הצד שלנו ומחר זה הצד שכנגד. היום נחוקק ונתקן חוקים לטובתנו ומחר יעשו זאת גורמים אחרים שאינם ממחננו.
אתם רוצים לדעת איך מתפרקת דמוקרטיה? בדיוק ככה. יום אחד המבנה החוקתי הולך לימין, ולמחרת, עם חילופי השלטון, הוא מוסט לשמאל.
זאת ועוד: אילו הממשלה הייתה נשענת כיום על רוב גדול ומוצק של מנדטים יכולנו להעריך שעתידה לפניה; לא רק כהונה אחת תכהן אלא כהונות לרוב.
אך כשהמנדט שניתן לה הוא מנדט טקטי, כשמספרית כ-30 אלף מצביעים יותר בחרו במפלגות המחנה השני, מי לידינו יתקע שבעוד ארבע שנים הם לא ילמדו מאיתנו ויבצעו רפורמה משפטית שתותאם להשקפתם?
ושוב, לא רק עניין של מראית עין ישנו כאן. מדובר באדם שבזמן משפטו מבקש לשנות סדרי בראשית.
ולא זו אף זו: בין היתר, במסגרת הרפורמה, ייבחרו שופטי העליון בידי רוב פוליטי. המשמעות: בעוד כך וכך שנים, אם רה"מ נתניהו יורשע בדין, הם שידונו בעתירתו.
ורק כדי להעמיד דברים על חומרתם, נרחיק לכת ונקבל את הגרסה המעוותת למהות הדמוקרטיה שמתיימרת להגן על הרוב כרוב באשר הוא רוב; לרגע, רק לרגע, נקשקש הבלים ונטען שכוחו של הרוב כל כך גדול עד כי יכול הוא לדרוס את זכויות המיעוט ויכול הוא להרשיע או לזכות אדם בדין ויכול הוא הכל. נוסף על כך, נתעלם גם מהשאלה המתבקשת: אם העם מחולק לשניים והניצחון הטקטי יתוקן בסבב הבא, מה נעשה כשהממשלה הבאה תאמץ טיעוני סרק אלו ותחולל שמות בסטטוס-קוו למשל?
כאמור, נניח לזה ורק נבקש לברר: אם הרוב שזה עתה תמך בממשלה המכהנת העניק לה בין היתר גם מנדט לביצוע רפורמות מהפכניות במערכת המשפט, מדוע ולמה כשדודי אמסלם למשל ניסה במערכת הבחירות לדבר על הצורך ברפורמות מייד קפצו דוברי נתניהו ונזפו בו בפומבי? מדוע כששר החינוך המכהן, יואב קיש, דיבר על הצורך בפיצול תפקיד היועמ"ש אצו רצו אנשי היו"ר והכחישו כל כוונה לממש זאת? ומדוע כשנתניהו עצמו נשאל בראיונות אם בכוונתו לחולל שינויים במערכת המשפט, הדף את הדברים ושללם מכל וכל? אם יש לכך מנדט ועל כך הוא נבחר, מדוע בחר לנגן בקמפיין על עניין 'ממשלת האחים המוסלמים', ובשלטי החוצות לא הופיעו כלל הסוגיות המשפטיות?
וכשבצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן הציגו במהלך הקמפיין את רפורמת 'חוק וצדק' למה הליכוד התנער ממנה? הרי הציבור תומך?
והתשובה היא, שהציבור בעד רפורמה משפטית רחבה, נגד אקטיביזם שיפוטי, אבל הוא גם יודע לבחון את העיתוי, להריח את המניעים, ולומר: לא כך. רוצים שינוי אבל בידיים נקיות, מהסיבות הנכונות.
תראו מה קורה לברזיל, דמוקרטיה שברירית, שנחבטת בסערות הקיטוב הפוליטי. הנשיא לולה מודח מתפקידו, נכנס להליך משפטי ומקבל סעד מיורשתו, הנשיאה רוסף, שממנה אותו לראש לשכתה ובכך מנסה למלטו מהכלא. ורגע אחרי, ברוב פרלמנטרי של עריק ממפלגתה הודחה מתפקידה. הנימוקים: "מדיניות כלכלית כושלת". כך, עניין שבשגרה, ויכוח לגיטימי בין ממשלה לאופוזיציה בנושאי כלכלה – שאמור לבוא להכרעת העם ביום הבוחר – הביא להדחתה. ואז הנשיא ז'איר בולסונארו מפסיד בבחירות ומתקשה להשלים עם הכישלון. תומכיו פורצים לבניין הממשל, שורפים את בית המשפט העליון והכאוס ברחובות חוגג.
מישהו כאן מתקנא בברזיל. אחרת, אין הסבר למה שמתחולל לנגד עינינו.
