"צריך לעבור דירה!" הכריזו הילדים. "יש לנו כבר ארבעים סיבות למה אנחנו חייבים לעבור דירה".
"ארבעים?" פקפקתי לרגע. "איך הצלחתם לחשוב על כל כך הרבה בעיות?"
"להתלונן זה קל!" הבטיחו הילדים ברצינות והתחילו מונים אחד לאחד את חסרונותיה של הדירה המקסימה שלנו: "אין לי מקום לנעליים!" (כי יש לך מספר לא קביל של נעליים) "אין לנו מעלית!" (אם נוותר על עליית שתי הקומות, מה יישאר לשעת הכושר היומית?) "ארון המשחקים שלנו מפוצץ" (תגיד תודה ותפתח גמ"ח) "הסוכה שלנו פיצית" (אבל בשמחת החג שערכנו, נכנסו עשרה מבוגרים וילדים…)
הילדים המשיכו עוד ועוד, ואני הגנתי בחירוף נפש על ביתנו הקט, עד שהבנתי שאני אמורה לשנות כיוון וביקשתי מהם לספר לי על מעלותיה של הדירה העתידית שבדמיונם. חיוך רחב נמתח על שפתיהם והם התחילו לתאר: "זה יהיה בית פרטי, ענק, עם חצר מלפנים ומאחור. בקומה השנייה יהיה לכל ילד חדר פרטי, ובקומת המרתף יהיה חדר משחקים וחדר ג'מבורי וספרייה. לך יהיה מטבח גדול וסלון עם מלא מלא ספות ומרפסת עם פרגולה, ובקומה השלישית יהיו חדרים לאורחים וחדר לסבא וסבתא ו…"
דקות ארוכות שיתפו הילדים בחלומות ואני זרמתי איתם בשמחה. סיפרתי להם אילו מתקנים נבנה במרפסת ואיזו ספה אני מעדיפה. הסכמתי שנזמין לכל חדר (פרטי, כן?) ספרייה לספרי בר המצווה, ואפילו הצעתי בחביבות להתקין בריכה בחצר האחורית, כי לדמיין לא עולה כסף, ואם אפשר, אז למה לא.
זה היה כיף. האווירה השתנתה, ובמקום טענות וקיטורים, חווינו דקות קסומות ומלאות בחלומות.
כשה'בית' היה מוכן ומרוהט ומלא בכל אביזר מפנק אפשרי, נאנחתי ואמרתי לילדים: "ועכשיו, כשאנחנו יודעים בדיוק איזה בית אנחנו רוצים, אפשר לעבור לסידור הבית הנוכחי?!"
"אין טעם לסדר", פסקה הבכורה, "ממילא אנחנו עוברים דירה".
באותו רגע זה היה מצחיק, אבל הבנים שקלטו את השיטה במהירות הבזק, התחילו להשתמש בתירוץ ההזוי הזה בכל אפשרות.
"אמא, אני לא שוטף את המרפסת, ממילא עוברים דירה".
"אני לא מסדרת את החדר, ממילא עוברים דירה".
"אבא, למה אתה קודח חור? אתה לא יודע שממילא עוברים דירה?"
השבת הם הגזימו ואמרו שאין צורך להוריד מהשולחן כי… כן, ניחשתם נכון – ממילא עוברים דירה. אז הושבתי אותם לשיחה רצינית בהחלט, סיגלתי לעצמי טון של מורה כועסת והבהרתי להם שיש גבול לכל תעלול, ושאם לא מחפשים דירה ולא מציעים את הדירה למכירה – סימן מובהק שלא עוברים דירה.
"וחוץ מזה", הוספתי בתוכחה, "שהרגע היה חג סוכות, ונראה לי שלא הבנתם את החג הזה".
"מה?" שאלו הילדים ויכולתי לראות את הבלבול בעיניים שלהם. "מה הקשר בין חג הסוכות שהיה לבית שאנחנו עומדים לעבור אליו?"
"קודם כל, אנחנו לא עוברים דירה!" הבהרתי ומיהרתי להוסיף: "וחוץ מזה שהקשר פשוט…"
"מי שזוכה לגור בדירה שבבעלותו, ואולי אפילו בבית פרטי הממוקם ברחוב שקט וצדדי, עם גינה מטופחת ונאה – זקוק לאזהרה מיוחדת. התורה אומרת: 'היזהר, מפני שיש סיכוי גדול מאוד שתתאהב באחוזה הקטנה הזאת'. אתה יוצא מביתך החוצה בבוקר, אוחז בידך ספל קפה ומביט בפרחי הנוי ובשיחים הגזומים הגדלים בגינת ביתך. אתה מסתכל ברחוב ורואה שהוא שקט ונקי ואתה מרגיש שכל זה שייך לך, ואתה מתכנן לחיות כאן לפחות עשרת אלפים שנה. אתה נמצא בסכנה איומה! אתה עלול לשכוח שיש מעליך בעל הבית… אין שום דבר שיזכיר לך שלא תהיה פה עוד הרבה זמן" ('תורת אביגדור' – רבי אביגדור מילר זצ"ל).
אחד הדברים שלמדתי בסמינר בגייטסהד היה שלא כל דבר שאני רגילה אליו מישראל, מתרחש בחו"ל. כך לדוגמה נדהמתי לגלות שלרוב מוחלט של חברותיי המתגוררות באנגליה ובארצות הברית, בבלגיה ובצרפת, בווינה ואפילו באוסטרליה אין דירה ששייכת להוריהן.
"אנחנו שוכרים בית", הסבירה לי חברה טובה שלהוריה לא היה מחסור במזומנים. "מה הקטע לרכוש בית? זה המון כסף, ואבא שלי צריך את הכסף לעבודה שלו".
"אבל אם הבית שייך לך ההרגשה הרבה יותר נעימה ובטוחה", ניסיתי להסביר. "את לא צריכה לדאוג שבעל הבית יגרש אותך".
"אנחנו לא דואגים", הבהירה החברה. "בעיקרון החוזים ארוכי שנים, ומקסימום אם צריך לעבור דירה – עוברים".
"זה רק אצלכם, הישראלים", הוסיפה אחרת. "לכם אין כסף ובכל זאת אתם קונים דירות יקרות".
"אולי בגלל שאנחנו קונים דירות אין לנו כסף", הצעתי.
"יכול להיות", הסכימו איתי בנות שיחי. "אבל זה 'מישוגאס' רק של ישראלים. פה, אף אחד לא לחוץ כל כך לקנות דירה, כי כולם מבינים שאפשר לעשות הרבה יותר כסף ממזומנים, ואין טעם לקבור אותם בנדל"ן".
"לכן נצטווינו ליישב בסוכה. אנו עוברים ממגורי קבע למגורים זמניים ומוטל עלינו לנצל את ההזדמנות הנפלאה שנתנה לנו. כמובן שעניין זה שייך לא רק בסוכות, תמיד טוב להזכיר לעצמנו שהעולם הזה חולף. לא יקרה דבר אם תצאו מהבית מפעם לפעם ותחשבו על הדברים. תחשבו כך: 'בית זה הוא שלי רק באופן זמני. אפילו אם כבר פרעתי את כל המשכנתא, אין זה משנה – אני רק אזרח זמני בזה העולם'" (שם).
סוכות כבר עבר לפני כחודש, אבל המסר שלו מהדהד לכל ימות השנה: הארעיות, המסע המוביל לתכלית, התחושה שאנחנו חיים בפרוזדור המוביל לטרקלין. כל אלה מוכרחים ללוות אותנו במסע הקצר ומלא מסיחי הדעת שלנו בעולם.
