עוד ניצחון כזה

מימינו גלנט ומשמאלו לוין המתחרים על ליבו. מאחורי גבו מתרוצצים דרעי וסמוטריץ', יוצאים ובאים, מגיחים ומתלחשים. דרעי מגיש פתק, ולאחר מכן יוצא עם נתניהו ומסתודד בירכתיים. רגע אחר כך עולה מזכ"ל ההסתדרות ארנון בר דוד על הקו, הישר ממשכן נשיא המדינה. ובתווך, נצמד לשמאלו של לוין סביב שולחן הממשלה השר איתמר בן גביר, שמכתיב מתוך המליאה אולטימטום מתואם עם שר המשפטים.

תוך כדי ההצבעה על עשרות ההסתייגויות נכנס השר גלנט למליאה ופונה לדרעי – שותפו לניסיון של הרגע האחרון להגיע לפשרה. בפרסה ממתינים להם צמד היוסים, מזכיר הממשלה יוסי פוקס ומנכ"ל משרד רה"מ יוסי שלי. בקומה התחתונה, בתוך לשכת ראש הממשלה יושבים באותה שעה המזכיר הצבאי אבי גיל וראש אמ"ן אהרון חליוה. באישור נתניהו וגלנט, השניים מגיעים כדי לנסות ולהטות את הגה הספינה מול ראשי הקואליציה. "הם לא דיברו איתנו על מה שקורה לצבא", אומר לי אחד השרים שעבר את מכבש הלחצים של השניים, "אלא על הצורה שבה אויבי ישראל רואים את התמונה".

מעטים האירועים שבהם נחשפת במליאה, מול המצלמות וללא מייק אפ, ההתנהלות הפנים קואליציונית, שמתרחשת לרוב בקומה שמתחת, בלשכת ראש הממשלה, או בפרסה הסגורה לעיתונאים בפאתי המליאה.

בצהרי יום שני נחשפנו לשיטת העבודה של נתניהו זה כשלושה עשורים, לגלגל את הכדור ל'זמן פציעות' ולהכריע בהתאם למי שלוחץ יותר ברגע האחרון. השבוע, הפך הרגע האחרון ברמה הכי פשטנית ל'זמן פציעות', שלא לומר 'זמן התאוששות'. נתניהו נאלץ לצאת 'לעשות לליבו' ברגע האמת, ובמקום לפרוש למנוחה של שבועיים לפחות אחרי השתלת קוצב הלב, האיש שב למליאה בניסיון לחתור להסכמה. כשהוא חלוש פיזית ומעורער קואליציונית, זה כבר היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.

זהות הגורמים שניסו לפשר עד לרגע האחרון הייתה מפתיעה, בחלקה. בראשם – יואב גלנט, שעמדתו ידועה עוד מהסבב הקודם. לצדו יו"ר שס אריה דרעי, שהוא המפסיד הגדול מהקואליציה מהעברת החקיקה בדרך חד-צדדית. בכל נוסחת פשרה שהוצעה עד לישורת האחרונה ממש, צמצום עילת הסבירות, בדרך שתמנע ביקורת שיפוטית על מינויי שרים, היה בגדר המובן מאליו. חקיקה בהסכמה, הייתה סוללת את דרכו של דרעי לשולחן הממשלה. חקיקה במסלול נטול הסכמה, הופכת את דרעי למי שמשלם את המחיר בפעם השנייה על מהלכי לוין.

מי שהפתיע והביע הסכמה עקרונית לפשרה, היה שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. חבר מפלגתו יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן, זכה לשבחים מפיו של לוין בנאום שלאחר העברת החקיקה. אבל לסמוטריץ' שניסה לתווך והתרוצץ במליאה, יש סדר יום משלו. כשר אוצר, הוא מבין היטב מה תהיה המשמעות אם במשמרת שלו, דירוג האשראי של ישראל יופחת.

ההצעות גולגלו כמו תפוח אדמה לוהט עד לרגע האחרון. האחרונה, של דרעי, ביקשה לאפשר לאופוזיציה להעדר כמתוכנן מההצבעה, תוך הבעת נכונות עקרונית ללכת מייד לאחר מכן להידברות ארוכת מועד. הצעה נוספת של גלנט שזכתה לתמיכה ראשונית של גנץ, דיברה על העברת החוק תוך קביעה כי התחולה תהיה רק ב-1 בינואר 2024, מה שיאפשר עד אז הידברות על עסקת חבילה. כשלפיד סירב להצעה, ללוין ובן גביר רק נותר להגיב ב'אמרנו לכם'.

שני הצדדים תרמו לחקיקה החד-צדדית במידה שווה. לפיד וגנץ, כל אחד בתורו, קיבלוו רגליים קרות, ובפעם המי יודע כמה נגררו אחרי מובילי המחאה. מנגד, סימן לוין באמצעות שש האצבעות של בן גביר את גבולות הגזרה, והוביל להעברת החקיקה ללא כל הגבלה.

בניגוד לפעמים קודמות שבהן סנט בבן גביר מתוך ביטחון עצמי בהישארותו בממשלה, הפעם נרתע נתניהו מלקיחת הסיכון. בעוד גלנט ולוין היושבים משני צדדיו מתקוטטים מול המצלמות, קיבל ביבי את ההכרעה ללכת להצבעה, כמעט בעל כורחו.

לאוהבי נתניהו, וכאלה מהחרדים לא חסרים, היה מחזה נוגע ללב לראות את ביבי, בפרצוף של תשעת הימים, ממהר לנטוש את המליאה רגע אחרי ההצבעה, בעוד לוין ושות' נותרים מאחור, חוגגים ועולצים. הימין ניצח במליאה, אך פניו של נתניהו התכרכמו כשולי קדרה.

תורה מונחת

במאבק הזה, מי שמנצח יותר מדי בסבב אחד, מפסיד בזה שלאחריו. לוין שניסה לבלוע רפורמה שלמה בביס אחד עם הקמת הממשלה, נאלץ לסגת בסבב הראשון בלחץ תנועת המחאה.

בסבב הנוכחי, ראשי האופוזיציה הם שטעו, כשפרשו מבית הנשיא בזחיחות של מנצחים. השבוע הם ערמו דרישות מופרזות של הימנעות מחקיקה נוספת במשך שנה ומחצה. גם ההליכה על הסף, במכתב הטייסים שהודיעו על הפסקת השירות, פעלה כבומרנג. אפילו הגורמים המתונים יותר בקואליציה הבינו באותו רגע כי כניעה, משמעותה אובדן משילות אזרחית, בלחץ צבאי.

מה יקרה כעת אחרי שהחוק אושר, זו השאלה הגדולה. האם דירוג האשראי של ישראל יורד? האם המפגינים יחזיקו מעמד ברחובות בחום יולי-אוגוסט ללא מטרה מוגדרת, או שמא יישברו ויצאו לחופשה ארוכה?

עיני המערכת כולה יינשאו כעת לשופטי בג"ץ שהעותרים מבקשים דרכם, להעצים את המשבר החוקתי. השופט התורן בעל הזהות השמרנית דוד מינץ שאמור לדון בעתירות, לא ייוותר בגפו. בסוג של הצהרה, החליטה הנשיאה חיות לקצר את ביקורה בגרמניה ביחד עם שופטי עליון נוספים, כדי למהר ולשוב לישראל. בשבעים וחמש שנות קיומה של המדינה, טרם נפסל חוק יסוד בבג"ץ, אבל תמיד יש פעם ראשונה. העובדה שהאופוזיציה עצמה הסכימה עקרונית לחקיקה, בהתניות פוליטיות שונות הנוגעות בעיקר לחוקים אחרים, תקשה גם על שופטים אולטרה-ליברליים לפסול את החקיקה.

הקואליציה מצידה תצטרך להוכיח אם למדה מהטעויות של עצמה. מיותר לצאת במחולות ולתת לצד השני את הדרייב לחזור לרחובות. הגיע הזמן שאת מושכות הממשלה ייקחו המבוגרים האחראים, נתניהו וגלנט, ברקת וקיש, וכן – גם הנציגים החרדים.

ובהקשר הזה, אי אפשר להבין מה חלף בראשיהם של ח"כי 'אגודת ישראל' כשהחליטו להניח על שולחן הכנסת, ביום היציאה לפגרה, את הצעת חוק יסוד לימוד תורה. ב'יהדות התורה' מבקשים לאותת לנתניהו כי תמה תקופת המריחה, וכי לא רק ללוין ובן גביר יש קווים אדומים. אבל רק לפני שבועיים הסביר לי גורם בכיר באגודת ישראל כי חקיקת הגיוס תידחה למושב החורף, כדי שלא לאפשר לתנועת המחאה 'להרים קמפיין' על חשבון לומדי התורה במשך כל חודשי הפגרה. אז מה נשתנה בשבועיים שחלפו? ואם השתנה – אז לרעה, מה שמחייב רק משנה זהירות ועודף תבונה.

ברמה העקרונית, בואכה מושב החורף הבא, אין ספק שהצדק עם אגודת ישראל. אי אפשר לקבל מציאות ולפיה דווקא בממשלת ימין-על-מלא "תורה מונחת בקרן זווית", בכל מה שנוגע לקדימות החקיקה.

האג'נדה המרכזית של הנציגות החרדית למן הרגע הראשון לא הייתה עילת הסבירות וגם לא בחירת השופטים אלא העברת חוק יוקרת הגיוס ושימור מעמד לומדי התורה. את המקדמה שלהם ללוין, החרדים שילמו ובגדול, עם ריבית, הצמדה ודמי בושת.

כמי שנתנו את הגב והגיבוי, ואפשרו ללוין להשלים את חקיקת צמצום עילת הסבירות, הגיע הזמן להפסיק ולתפקד על תקן נושאי הכלים של שר המשפטים. בפתיחת מושב החורף לוין יצטרך לשמוע מסר ברור וחד שמשמעותו: עד כאן. את שלך – יש לומר ללוין – קיבלת ובגדול. כעת, תורנו.

האגודאים צודקים, אך בכביש, ולא רק באיילון, צריך להיות חכם ולא צודק. את הסדרת הגיוס, לצד חוק 'יוקרת השירות' שעל אודותיו הורחב כאן בשבוע שעבר, ראוי היה להגיש בעודף מחשבה ותבונה, בפתח מושב החורף ולא רגע מיותר אחד לפני. אם בחור ישיבה יותקף כאן חלילה ברחובות, במהלך בין הזמנים הבוער שעומד לפתחנו, הח"כים החרדים לא יוכלו להתנער מכך שגם הם בדרכם שפכו שמן במקום מים – למדורת ההסתה.

שעת חינוך

חינוך הדור הצעיר מסור בידיהן, אך הן מקבלות משכורת זעומה של חוטבי עצים ושואבי מים. הרפורמות שהובילה הסתדרות המורים, פסחו מעל לראשיהן פעם אחר פעם, והפערים שהעמיקו, דרדרו חלק מהמשפחות למצוקה של ממש.

סיפורן של אלפי המורות החרדיות, נדחק במשך שנים לשולי התודעה. בניגוד לתלמודי התורה, שם מלמדים מוצלחים ובעלי ניסיון מתמקחים ודואגים לעצמם לחוזים אישיים מול המנהלים, בבתי הספר של 'החינוך העצמאי' ורשת 'מעיין החינוך', בעיקר לבנות, המשכורות קבועות ובלתי גמישות, בהתאם לכללי והוראות השכר של משרד החינוך והאוצר.

והכללים הללו, כמו חוקי סדום, מפלים לרעה את המורה החרדית. במשך למעלה מעשור ניכרת מגמה מתמשכת של שחיקת שכר עובדי ההוראה בחינוך החרדי אל מול החינוך הממלכתי והממלכתי דתי – ובשנתיים האחרונות גם אל מול החינוך הממלכתי-חרדי. פערי השכר גרמו לכך שמורות רבות נטשו את המקצוע או חצו את הגדר בחוסר ברירה, כדי להשלים הכנסה.

אם יש משהו חיובי שהממשלה הזאת עשתה, זהו שינוי הפרדיגמה, לטובה. "אני לא זוכר הישג כזה, מאז המעמד המיוחד שניתן לרשתות 'החינוך העצמאי' ו'מעיין החינוך' בשנות השמונים", אמר לי השבוע יו"ר שס אריה דרעי שבילה שעות נוספות במשכן הכנסת והתרוצץ במליאה, מצד לצד, בניסיון להשיג הסכמה.

מה יוצא לנו מממשלת הרפורמה, שבתי ושאלתי, כהמשך לשיחה הנרחבת שערכנו בשבוע שעבר והובאה כאן? עושה רושם שבממשלה הזאת, אנחנו בעיקר נותנים ומתמסרים לשותפים, אך לא מקבלים תמורה.

"הרושם הזה מוטעה לחלוטין, כי אם יש מישהו שהצליח ליישם בפועל ולהביא תקציב בממשלה הזאת, ולא רק בתאוריה אלא במעשה, אלה המפלגות החרדיות", השיב דרעי ושלף דוגמה טרייה.

"את היום הגדוש בכנסת ניצלתי כדי לשבת עם השר שלנו במשרד החינוך חיים ביטון, ואני אומר לך שבכל פעם מחדש אני מתרשם ממה שנעשה במשרד, הן מול האוצר והן מול פקידי משרד החינוך. למרות הלחצים של אלה שרצו לראות הישגים מיידיים, הוא הלך על יישום שינויים מקצועיים, בתהליך מובנה וסדור שישרת אותנו לאורך שנים. ההכנסה של 'אופק חדש' לרשתות החינוך החרדיות היא אירוע דרמטי. ליוויתי את כל גלגולי התקציב של החינוך החרדי, ואני אומר לך, שאי אפשר יהיה לבטל את המהלך בשום אופן גם אם נהיה באופוזיציה, בגלל שמדובר בהשוואה לכלל המערכת. ברגע שהשווית את מעמד המורה החרדית, אתה לא יכול לשנות ולקבוע לאחר מכן שהתוכנית תישאר רק לחינוך הממלכתי ולא לרשתות החרדיות".

האם לא מדובר שוב בכסף גדול שיגיע למוסדות ולא להורים? שאלתי.

"זו לא תוספת למוסדות אלא עדכון משכורת שיגיע ישירות לעובדי ההוראה", השיב דרעי, "תהיה פה תוספת משמעותית לשכר המורים והמורות. וזה אחרי שבשנים האחרונות הייתה בריחה אדירה, של מורות בעיקר, להוראה בחינוך הממלכתי דתי או לממ"חים בגלל ששם שילמו יותר ואצלנו שילמו שכר זעום. תהיה גם תוספת משמעותית מאוד של שעות לתלמידים באופן פרטני, וזה לפני שדיברנו על תוכניות נוספות, כמו תוכנית גפן ועוד תוכניות אדירות שלא היו אף פעם בחינוך החרדי, והן עכשיו בבסיס התקציב ברוך השם. זה ארך זמן, נכון, אבל איפה אנחנו נמצאים היום ואיפה היינו לפני קצת יותר מחצי שנה?"

דרעי שדורש משריו תפוקה ומחלק קומפלימנטים במשורה, מצביע כחונך מלווה על זהות השר המצטיין: "על מה שהוא עשה בחצי השנה הראשונה של הקדנציה, מגיע צל"ש לחיים ביטון", חתם היו"ר, וחזר לתזז בין לוין לגלנט.

האם מדובר בעוד אוסף של מילים והבטחות או בבשורה שתרד עד לרמת השטח כבר בשנת הלימודים העומדת בפתח? מנהלי הרשתות ובתי הספר שעימם שוחחתי מספרים על עבודת הכנה וקליטה לא פשוטה של התוכנית, אך להערכתם, תוכנית 'אופק חדש' תעלה על המסלול כבר בשנת הלימודים הקרובה, לאור ההוראה הישירה שניתנה מלשכת השר.

התוספת החודשית לעובדי ההוראה – לדבריהם – תהיה דרמטית, ותבוא לידי ביטוי בהתאם לדרגה ובעיקר לוותק. המנהלים מספרים על עשרות רבות של עובדי הוראה ותיקים, שפרשו מהמערכת לטובת החינוך הממלכתי-דתי והממלכתי-חרדי, שם עבדו פחות וקיבלו יותר.

המשבר הפך לשבר עמוק שניכר גם בסמינרים, שם מגמות ההוראה הלכו והצטמצמו. בעבר סבלה המערכת מתופעה של עודף מורות ומחסור במשרות, אך בשנים האחרונות התהפכה המגמה. כאשר שכר עובדות ההוראה נושק לשכר המינימום, כל אחת רוצה לעסוק בהייטק, והחזקת תעודת הוראה ביד איבדה כל ערך מוסף.

"לך תשאל את בחורי הישיבות", אמר לי אחד המנהלים, "בעבר הם חיפשו שידוך עם תעודת הוראה ועבודה מסודרת, היום הם מחפשים בוגרת הייטק או עובדת במקצועות חופשיים, ורק שלא תהיה מורה". האווירה השלילית הזאת, היא בעלת משמעות אדירה על עתיד החינוך החרדי. בהעדר עובדות הוראה ראויות, לא יהיה אופק חינוכי לתלמידות בשנים הקרובות.

תוכנית אופק חדש אמורה להזרים דם חדש למערכת, הוותיקה והצעירה, ולייקר כמו בעבר את מקצוע ההוראה. עם היציאה לבין הזמנים ואחרי שבעה חודשים שבמהלכם נשפכה פה ביקורת מתמשכת על הנציגות החרדית, טוב לדעת שבממשלה הזאת יש גם בשורה.

המהפכה הצרפתית

הזגוגיות בחלונות הראווה עדיין מנופצות ובשבילי הרחובות הציוריים ניכרים סימני הגרפיטי, זכר להפגנות שגלשו לאירועי ביזה והשחתה. הזגגים והסבלים, משכימי קום, עוברים בין הסמטאות, מניפים את זגוגיות הענק החדשות ומפנים את חלונות הראווה המנופצים. כך נראית מהפכה שיצאה משליטה.

התיאור הזה לא נלקח מאירועי השבוע בישראל, אלא מסמטאות רובע המארה בפריז שעברו פוגרום במשך שבוע שלם של מהומות אסלאמיסטיות, שהתעלו בעוצמתן על עשרים ושמונה שבועות רצופים של הפגנות ישראליות.

מה קורה אצלכם בישראל, זו שאלה החוזרת על עצמה בכל מפגש עם תושב זר. כשמדובר ביהודים אוהבי ישראל, התמיהה נמהלת בנימה של כאב לב אישי.

אי אפשר להתעלם מכך שהמחאה בישראל מושכת תשומת לב שלילית, אך בשורה התחתונה כמעט לכל מדינה באירופה יש כיום צרות גדולות יותר. כל מדינה מלקקת את פצעיה שלה, תחילה.

התמונות מישראל אומנם משודרות בכל רחבי תבל, אך נדחקות לשולי המהדורות.

"אצלכם יש הפגנות לייט", אמר לי בשבוע שעבר יהודי פריזאי שעוקב אחרי החדשות בישראל. "לא ראיתי זגוגית של חלון ראווה מנופצת או אירוע אלימות שגלש לפגיעה בנפש. זו נראית יותר כמו מריבה קשה, אבל בתוך המשפחה".

בשבוע שחל בו תשעה באב, השוואה שמלמדת סנגוריה על יהודים תושבי ישראל, היא סוג של נחמה. ההבדלה הזאת בין ארץ הקודש לחו"ל, הייתה נכונה שבעה חודשים תמימים, עד לפרוץ האירועים האלימים בלילה שאחרי העברת החקיקה. מחסום האלימות נשבר, והתחושה ברחובות היא שאם לא יקום פה מבוגר אחראי, זה ייגמר חלילה בדם.

שיעור בלשון

"את העברית בבית, אנחנו משמרים דרך עיתון משפחה", אמר לי זוג יהודי בפריז, במחמאה שנמרחה כמו חמאה, והקדימה שאלה קשה: "הילדים משמרים את השפה וגם קוראים קצת על מה שקורה בארץ בלי לשון הרע, אבל כהורים אנחנו שואלים את עצמנו מדי שבוע, מה ההיתר שלכם ככותבי טורים לחרוג ולכתוב לשון הרע על פוליטיקאים חרדים?"

השבתי, במונחים המוכרים להם מתחום הספורט. "לעולם לא נכתוב על פוליטיקאי רכילות ברמה האישית. לא על הסתבכות אישית שלו ולא על אירוע שקרה לבן משפחתו. אבל ברמת המשחק הפוליטי, כל פוליטיקאי שנכנס לתפקיד, הוא כמו שחקן שעולה על המגרש. הביקורת ואפילו הפציעות, הן חלק מכללי המשחק. כמו שספורטאי החסין מביקורת, משחק פחות טוב עבור הקבוצה, כך גם הפוליטיקאי עבור בוחריו. ללא ביקורת עניינית תמידית, התפוקה שלו תהיה הרבה פחות טובה".

הצרפתים החביבים השתכנעו למחצה, אבל למערכת בירושלים, בואכה חודש אלול, חזרתי עם תובנה מוסרית: אסור שהיד תהיה קלה על המקלדת. נקיות הדעת ושמירת הלשון מחייבות חשיבה נוספת ובדיקה עצמית לפני כל מילה. גם עיתונות חופשית בימים של כאוס, מחויבת בבחינה עצמית ובהבחנה תמידית, אם מדובר בהעלבה אישית או בביקורת ציבורית.