עוד תעודה אחת

הוא היה הילד המצטיין ואז הבחור המצטיין ואז החתן המופלג, אלא שאז משהו קרה

כולם הכירו את מוישי, הילד המצטיין של החיידר. גוש של נחת. כך הכירו אותו גם בישיבה הקטנה וגם בגדולה. כשהגיע זמן השידוכים, היה צריך סדרן כדי לארגן את התור של כל אלו שחפצו בו לחתן. בסוף נמצאה האחת והמיוחדת, בחורה משכמה ומעלה, כלילת המעלות. עובדת בכירה במחשבים שבכוונתה לפרנס בית של תורה. זה לא היה רק דקלום מההרצאות ששמעה בסמינר, היא באמת רצתה זאת בכל ליבה. היא סיפרה שאם לא הבושה הייתה קמה בפני כל בחור ישיבה שעולה לאוטובוס ואין לו איפה לשבת.

הזוג התחתן. הכל היה מושלם וזוהר, אבל דווקא כאן משהו החל לחרוק. אינו דומה קיבוץ ישיבה גדולה מפוארת, לכולל שכונתי מלא אריות ותיקים – שאתה שם האברך הצעיר והחדש. מוישי, שהיה רגיל לבלוט ותמיד הוקף בבחורים אוהבים ומעריצים, הרגיש פתאום לבד. המנוע של ההערכה שתמיד היה שם נחלש משמעותית, ואיתו גם החשק והמוטיבציה ללמוד ולהשקיע.

בתחילה אשתו לא הבחינה בכך, רק הרגישה בחכמתה שמשהו באברך שלה קצת משתנה. אבל כשפעם אחת היא חזרה מוקדם מהעובדה ומצאה אותו במיטה, עם ספר שמגיע משדות זרים, היא הבינה שקורה משהו. היא לא אמרה כלום, רק הוסיפה עוד כמה תפילות שהשם יעזור לבעל שלה.

תהליך ההתנתקות של מוישי היה איטי אבל בטוח. פחות תפילות, פחות לימוד, לבוש אחר. כשנולד ילדם הבכור הוא כבר היה עם טלפון חכם גלוי.

והאישה, עיניה רואות וכלות. החלום על בעל שלומד בשעת ליל מאוחרת וממלא את הבית בקול התורה, התחלף בבעל שרובץ על הספה עד אמצע הלילה ותקוע במסך הטלפון. היא הבינה שלדבר על זה ולהעיר לו רק יגרום נזק גדול יותר ויעכיר את השלום בית, שגם כך היה לא משהו. היו גם ההורים שלה והחברות ועוד נשמות טובות שדאגו לוודא שהיא סובלת מספיק, ושחלילה לא אירע שהיא "פספסה" בתמימותה את המתרחש. והיא שמעה, ראתה ושתקה. רק בכתה והתפללה יותר ויותר.

באחת ההרצאות היא שמעה על התופעה של התבגרות מאוחרת, כאלו שמתחילים את גיל ההתבגרות בגיל 20 ומעלה. זאת הייתה המציאות. אברך בן 24 שמרגיש שגילה את העולם ומתנהל בדיוק כמו נער נושר בן 13, וההבדל הוא שכעת כבר יש לו משפחה ואחריות הרבה יותר גדולה. "אם לא כולל, לפחות לך לעבוד, אולי שם תמצא סיפוק", היא הפצירה, ומוישי נעתר והלך לעבוד באיזה עסק גדול בתחום העיצוב.

חכמת נשים בנתה ביתה. הדחיפה הזו של אשתו הביאה למפנה חשוב מאוד. מושי הצליח. בסוף מדובר בבחור מוכשר, וכל זה בא לידי ביטוי בעבודה. גם ההערכה אליו חזרה, וגרמה לו לחוש יותר מסופק ומוערך, מה שהשפיע מייד גם על האווירה בבית.

בעל העסק היה אדם מסורתי, אוהב ותומך תורה גדול. חוץ מזה הייתה לו רגישות וחכמת חיים גדולה. הוא קלט במהירות את הסיפור של העובד החדש והמוצלח שלו. הוא שמע ממנו מה הוא היה פעם, והוא גם ראה את המצב הדתי שלו.

יום אחד, כשהם ישבו בחוץ עם קפה וסיגריה, מוישי הוציא את הטלפון והראה לבוס שלו תמונות ילדות. "תקלוט איזה חנון הייתי פעם". בתמונה ראו ילד ממושקף עם פאות סתורות, חבוק בידי אבא ואמא, ומאחור על הקיר תלויות עשרות תעודות הצטיינות על משניות ועל גמרא והתנהגות.

הבוס חייך. בראשו כבר הייתה תוכנית מוכנה.

למחרת הוא הכריז שממחר מתחילים שיעור הדף היומי בעסק. אברך מאחד הכוללים שהוא תומך בהם יבוא למסור את השיעור. "חברים יקרים", הוא אמר לעובדים, "השיעור על חשבון העבודה". הוא דאג גם לכיבוד עשיר והבטיח שכשמסיימים מסכת הוא מוציא את כולם למסעדה שווה על חשבונו.

המסכת הנלמדת הייתה בבא בתרא, זו שסיימנו בדף היומי לא מזמן. וזה התחיל לא רע בכלל. לשיעור חברו כלל העובדים שהיו שם, חרדים וחילונים כאחד. המצב לא הותיר למוישי ברירה, וגם הוא הצטרף לשיעור.

כעבור כמה ימים נכנס הבוס לחדרו של מוישי וביקש: "האברך המגיד שיעור לא יכול מחר לבוא. ממש נשמח אם אתה תוכל למסור את השיעור". מוישי נבהל: "אתה נורמלי?!" הוא צעק, "עזוב אותי, אני לא בקטע הזה כבר מזמן". הפעם הבוס היה קצת פחות נחמד. "שמע חביבי, אתה מכין את השיעור. זה חלק מדרישות העבודה. אני בעד כפייה דתית", הוא קרץ למוישי ההמום.

למחרת נמסר שיעור מפי מגיד השיעור מוישי. החברים מסביב לשולחן ישבו מרותקים. "זה שיעור גמרא הטוב ביותר ששמענו אי פעם", הם אמרו, "תעשה טובה, תמשיך אתה גם מחר".

מוישי המשיך גם למחרת וגם שבוע אחר כך, עד שסיימו את המסכת. אשתו לא ידעה על הסיפור הזה, ולכן כשהגיעה אליה הזמנה מעוטרת על סיום מסכת בבא בתרא במסעדת בשרים נחשקת היא הופתעה מאוד.

"יהיו שם עוד נשים", הרגיע אותה מוישי, "תבואי, את תיהני".

וזה אכן היה אירוע משוקע. אוכל ברמה, פרחים וקלידן. כטוב לב המסובים ביין, הבוס תפס את המיקרופון והכריז: "ועכשיו מגיד השיעור שלנו יעשה את הסיום בכבוד". אשתו של מוישי חשבה שהיא מתעלפת. מי שנעמד היה בעלה, זה שכבר שנים לא ראתה עם ספר פתוח. לאחר הסיום היו שירה וריקודים ושמחה גדולה, ואז שוב קם הבוס ולקח את המיקרופון.

הוא לא מרצה גדול. אבל בהחלט אחד שיודע להפעיל אולם שלם:

"תגידו את האמת", הוא שאל, "מה השעה הכי יפה ביום בעבודה?" התשובה נשמעה מכל עבר: "השיעור שלנו עם הרב מוישי". הבוס המשיך: "אז ברשותכם אני רוצה לתת לו משהו". הוא שלף תעודה ענקית ממסוגרת, ולידה גם תשורה נאה. חבילה עטופה בשקית קרטון ששווה כך וכך.

"גם לך הרבנית הכנתי משהו", הוא פנה לאישה אחת, שמיררה בבכי בפינת האולם. "זה בעבורך". היה שם תכשיט יקר מאוד. "אני רק מבקש דבר אחד, שתתלי את התעודה הזאת ליד כל התעודות שלו מפעם. ראיתי שיש לו הרבה כאלה, הגיע הזמן להוסיף עוד אחת".