עידן החוכמה

מיהו גנרל הניצחון של דמשק?

א.

יש איזה עניין עם רבים מהספרים המפורסמים בעולם. הם נכתבו אי שם לפני כך וכך מאות שנים. העולם היה אז פחות צפוף. לאנשים היה יותר זמן ויותר קשב. לקרוא שמונה מאות עמודים, היה משהו שאנשים עשו מדי פעם.

אלא שאז השתנו הזמנים. הקצב הרבה יותר מהיר. אנשים חושבים במקצבים של מאה עשרים מילה. רעיונות הולכים ומתקצרים. הכל נעשה שטחי. ועדיין העולם התרבותי מתקשה לשחרר את המטען הכבד שלו. אדם תרבותי חייב להצהיר שהוא קרא גם את אותם ספרים.

מי שסיכם זאת במשפט אחד מוחץ, כדרכו, היה העיתונאי האמריקאי מארק טווין שאמר: "קלסיקה היא משהו שכולם רוצים להגיד שהם קראו, אבל אף אחד לא רוצה לקרוא".

בדורות המאוחרים יותר, הגיע הפתרון. לא חייבים לקרוא מאות עמודים. אפשר לקחת קטע מפורסם מההתחלה, עוד קטע מפורסם מהאמצע ומהסוף, לחפש מישהו שקרא ולבקש ממנו לעשות תקציר. כך גם אפשר להצהיר שקראו וגם לא לסבול בדרך.

כך קרה שכל מה שידוע לנו היום מהספרים הגדולים והארוכים ביותר של המאות האחרונות, אלו שכל ראש ממשלה ואדם מכובד מקפיד שיעמדו בארון שמאחוריו, הם בעיקר משפטי פתיחה וסיום. אותם מצטטים בכובד ראש. (כן, יש מקבילות לזה גם בספרות התורנית. אנשים שיודעים לצטט כמה תשובות ספציפיות מתוך שו"ת שלם, אבל נניח לזה עכשיו.)

ובכן, כמי שהתמחה בהעמדת פנים של קורא-כל, תרשו לי לצטט לכם את אחד מקטעי הפתיחה המפורסמים ביותר של הספרות האנגלית. מי שכתב אותו הוא הסופר צ'ארלס דיקנס, אחד הכותבים הכי מפורסמים שידעה הממלכה הבריטית בכל ימיה.

אחד הספרים שלו נקרא 'בין שתי ערים' – ואף על פי שהוא נכתב באנגליה, לפחות לפי מה שנכתב על כריכתו, הוא עוסק בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית. כפי שכבר כתבתי פה כמה פעמים, בעיניי הסיפור של המהפכה הצרפתית, הוא אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה המודרנית. ומכיוון שכך, החלטתי שאני עומד לקרוא את הספר עד תומו.

החלטות לחוד ומעשים לחוד. אחרי כמה פרקים הבנתי, שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קריאת משפטים מתחכמים ומתפתלים. הבנתי שצדקו אלו שהסתפקו בפתיח ובסיום. להרשים זה חשוב, אבל צריך גם להספיק עוד משהו.

אז הנה הפתיחה המבלבלת והמתוחכמת. תקראו אותה רגע, אבל במקום לחשוב על המהפכה הצרפתית תחשבו על העידן שלנו:

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי; כולנו הלכנו היישר לגן עדן, כולנו הלכנו היישר לכיוון ההפוך".

התבלבלתם? אתם בחברה טובה.

ב.

יש משהו בתקופות גדולות. אחד הדברים הכי מעוררים, הוא לנסות לקרוא יומנים אישיים, או כותרות עיתונים שאנשים כתבו ברגעים ענקיים של ההיסטוריה. לא תמיד אנשים שחיים בזמן כלשהו יודעים לזהות שהם בעצם חווים משהו יוצא דופן. אפילו בגטאות האפלים של אירופה במלחמת העולם השנייה, אתה מזהה שאנשים לא תמיד מודעים לגודל השעה. העולם כולו מתהפך, והם רושמים לעצמם חובות קטנים, הישגים של זוטות.

אם יש משהו שדיקנס מצליח לתאר בגאונות בפרק הראשון של ספרו הבלתי נגמר, הוא הנקודה הזו. אנשים חיים בזמן שמצד אחד נראה להם טוב, מצד שני רע; מצד אחד חכם ומצד שני טיפש; הם חווים ימים של אור ואפלה, תקווה וייאוש. הם הולכים לגן עדן ומשם לגיהינום.

הסערה הזו רק מסמלת שהעולם מתהפך. שהכל מתערבב. שמשהו גדול ועוצמתי מתחולל.

והאנשים הקטנים ממשיכים בשלהם. דיקנס מתאר את העולם הנוצרי של תקופתו, שעדיין מוציא להורג אנשים שלא כיבדו את הכמרים כמו שצריך. "סביר להניח", הוא כותב (ערכתי מעט את הלשון כדי שתהיה זורמת יותר), "שבזמן הוצאתם להורג של אותם אומללים, כבר צמחו ביערות צרפת  העצים שהכין היערן, הלוא הוא הגורל – כדי להכין מהם את המתקן הנורא בהיסטוריה". הוא מתכוון כמובן לגליוטינה שערפה את הראשים הכי מלכותיים באירופה.

"סביר גם להניח", הוא ממשיך, "שבאותו יום ממש, כבר אוחסנו בבקתות קטנות – ליד פריז – עגלות פשוטות מכוסות נתזי-בוץ, שאותן ייעד האיכר, הלוא הוא המוות, להוביל את הנדונים למוות במהפכה שעמד לחולל".

ככה זה. אנשים מתעסקים בזוטות, אבל בזמן הזה יש צמד שפועל מתחת לפני השטח. במילותיו של דיקנס: "אותו 'יערן' ואותו 'איכר', למרות שהם עובדים ללא הפוגה – הם מקפידים לשמור על דומייה. איש לא שומע אותם עוסקים במלאכתם החרישית".

כיהודי מאמין, קצת הפריעו לי הדימויים הללו. ידעתי שמעל היערן והאיכר, יש שומר נעלה שמכוון את כל הצעדים. אבל העיקרון זהה. לאיש אין מושג מה ילד יום. איך מתגלגלת ההיסטוריה.

ג.

לא צריך להיות חוזה גדול, כדי להרגיש שמשהו בכל זאת קורה כאן מסביב.

כבר כמה שנים שכל כותרת בעיתון, מרגישה כמו משהו שכדאי לשמור ולקטלג לדורות הבאים. כמי שעוסק בעריכה, אני ממש חש את השינוי הזה בשנים האחרונות. כמעט כל שבוע הוא שבוע היסטורי. זה התחיל אי שם בימי הקורונה, ומאז זה לא פוסק. העולם פשוט משתנה. בכל התחומים.

אף אחד עוד לא הכריז על מלחמת עולם השלישית. אבל אין כמעט אזור בעולם שלא מתוח מפני איזו קואליציה של בריתות. אירופה בוערת במלחמה מול רוסיה; במזרח הרחוק סין וטיוואן ניצבות בכוננות. כשמביטים קצת לעומק, אפשר ממש לזהות, שבעצם מדובר במלחמה אחת גדולה שיש לה השלכות בכל מקום.

ועוד לא דיברנו על העיקר, על מה שמתחולל פה באזור. הכל בוער, מתפוצץ ומשתנה ללא הרף. אתה נכנס לתפוס שנת צהריים קצרה, ומתעורר לידיעה שצה"ל כבש את פסגת החרמון ואסד שייך להיסטוריה.

וכאן אני חייב וידוי קטן. אי שם לפני כחצי שנה פגשתי יהודי יקר ותלמיד חכם. התיישבנו לשיחה, ומטבע הדברים השיחה נסבה על מה שמתחולל בעולם. "נייעס", כמו שקוראים לעניין הזה במקוואות. איש שיחי התרצן והתחיל לספר לי שבשנה האחרונה הוא קצת לומד לעומק ספרים מסוימים בתנ"ך, בהם בספר דניאל.

בקיצור, אם לדבר בשפה שמורגלת, הוא ניסה להסב את תשומת ליבי שבעצם יש כאן תהליך שמתכתב עם כל מיני הבטחות נבואיות לאחרית הימים, למלחמות גוג ומגוג, ועוד עניינים מהסוג הזה. הוא אפילו חשב שכדאי לכתוב על זה כאן בטור.

הבטתי עליו ברחמים. לא יודע להסביר, אבל כל הערבוב הזה שנהוג במחוזות מסוימים בין אקטואליה למשיחיות, מרתיע אותי. עם ישראל שבע אכזבות מכל מיני תופעות דומות. לאיש כבר אין כלים לדיבורים הללו. חתרתי נמרצות לסיום השיחה וקטלגתי את בן-השיח כ"טיפוס מהסוג הזה".

השבוע, אחרי שנשמעה הידיעה על נפילת דמשק, שוב צצו כל מיני חוזים שהציפו פסוקי נבואה וחזונות עתיד הקשורים לנפילת דמשק. ושוב נרתעתי בבהלה ומיהרתי לברוח.

אם המשיח רוצה לבוא, אין צורך לפזר רמזים קודם.

ד.

אלא שאז התיישבתי לכתוב. וכמו שאני נוהג במקרים כאלו, רגע לפני שאני פולט הגיגים, ניסיתי להסביר אותם לעצמי. כשמדובר בנושאים ערביים מוסלמיים, אני לפעמים מתייעץ עם ידיד רחוק, ג'קי חוגי, הפרשן המפורסם לענייני ערבים (תזכירו לי לכתוב פעם על היומן המפעים שהוא תרגם מערבית).

הספיקו לי כמה דקות של שיחה, כדי להבין שאני לא באמת יכול להבין את הסוגיה הזו בתוך כמה דקות. הידע שהוא שפך, השמות החדשים שעלו על המפה, ובעיקר ההערכות לעתיד – רק בלבלו אותי יותר.

אם לא הספיקו לי כל השמות הארוכים שמאתגרים את החי"ת והעי"ן הפולניות שלי, עכשיו אני צריך להתרגל לאַבּוּ מֻחַמַּד אלְ-ג'וּלַאנִי, שבעצם השם האמיתי שלו הוא אחמד חוסיין א-שרע, והוא הפך השבוע למנהיג העליון של דמשק. ואז, לנסות להבין עד כמה הוא אכזר, ומה בעצם האידיאולוגיה שלו.

טוב, אמרתי לחוגי רגע לפני שנתקנו את השיחה, הפעם ממש לא עזרת לי. אין לי על מה לכתוב.

לפנות בוקר קיבלתי הודעה מידידי: "יש לי רעיון בשבילך", הוא כתב, אין לי מושג אם ברצינות או בעקיצה, "לך על הזווית המשיחית. העולם מתנקה מן המלוכלכים. סנוואר, נסראללה, אסד. אחד אחרי השני. הם וכל עוזריהם הולכים, כמו מאכולת אש.

"יש כאן אירוע מדהים. המחנה האיראני התפרק לנגד עינינו. הרי האיראנים פחדו לעזור לאסד ולחזבאללה בשעת פקודה. הם משום מה נמלאו יראה. נכון, לאיש אין מושג עוד איך זה ייגמר, אבל זה אירוע בסדר גודל תנ"כי. אם לא אתה תכתוב עליו, מי יכתוב. תהיה סופרו המיוחד של הקב"ה".

ברגע הראשון חייכתי. אבל אז חשבתי על זה שוב.

המילים הללו: "תהיה סופרו המיוחד של הקב"ה", הכו בי. הרי אין ספק שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי נדיר. בעיתונות שסביבנו מתווכחים עכשיו בשאלה הקדמונית הכי מפורסמת, מי 'אשם' בניצחון הגדול הזה. אלו מימין מכתירים בקול: נתניהו מלך, אלו משמאל לעומתם זועקים: המטכ"ל מולך.

ורק אנחנו, מרוב עודף שכל, מהססים לדבר על ה'שומר' שנמצא ממעל ליערנים ולאיכרים. זה שמניע את גלגלי ההיסטוריה, בחוכמה מחליף את הזמנים ומסדר את המנהיגים.

נכון, חייבים לסייג ולומר ביושר, לאיש מאיתנו – יודעים מה, לפחות לכותב השורות – אין סמכות לפסוק לאן צועד העתיד. העולם סוער וגועש. הקץ עוד נותר מכוסה, והתפקיד שלנו להביא את הגאולה עוד לא הושלם.

אבל בימים אלו, החובה שלנו להשמיע בעיקר לאוזנינו ולאוזני בנינו, שיש מנהיג לכל הסערה הזו. לא בחיל ולא בכוח מנצחים במלחמות, כי אם במאמר עליון.

ומי ייתן שנזכה כבר לגאולה.