עידן הסימולקרה

מה בין זיוף לבין מקור מזויף?

א

במקום לצאת גזען קטן בעיצומם של שלושת השבועות ותקופת הרישום לסמינרים, תנו לי פשוט להציג את העובדות.
יושב לו יהודי, נצר למדינה מסוימת במזרח-אירופה, וכל גופו רועד.
הוא קם בבוקר, מתעלם רגע מהמיגרנה, ואז מתבשר שבאמצע הלילה חיסלו איזה מישהו רציני בטהרן. עכשיו, ליהודי הזה יש קצת זיכרון. הוא זוכר שבפעם האחרונה שהתנקשו במישהו באמצע שלושת השבועות זה נגמר במלחמת העולם הראשונה.
מאז הבוקר הוא קורא באימה כל מיני איומים בערבית. הוא שומע את ההוראות של פיקוד העורף ומבין שכל הציוד של הפנסים, הגנרטור וחביות המים – שעומדים מוכנים כבר תשעה חודשים – חייבים לעבור ריענון נוסף.
ואז, בדופק מואץ של ערב מלחמה, הוא יוצא לנסיעה.
ושם, במרכז הצומת, בשמש הקופחת, הוא דפק על החלון. הוא לא רצה צדקה, גם לא רצה לדחוף קונטרס חיזוק. להפך, הוא רצה לתת. בידיו היה מגש של משהו שנראה כמו חוטים, שמן, והמון סוכר. "בקלאווה" קוראים לזה.
בכל מזרח-אירופה אין מטבח אחד שיש בו כאלו כמויות של סוכר ושמן. אין רופא שמאשר את הדבר הזה. ודאי לא רגע לפני מלחמת עולם.
"תעשה ברכה צדיק", מפציר היהודי מהחלון. כולו זורח מאושר. כשאתה מנסה להבין על מה השמחה הגדולה בבוקר גורלי שכזה, מתברר שהאושר הגדול הוא בדיוק זה – חיסלו את ההוא וההוא. "כן יאבדו כל אויביך".
הרמזור מתחלף. ברכב שמאחוריי מישהו מהעדה שלנו צופר בהיסטריה של ערב מלחמה. ואני מביט בקלונקס-האנושי שהולך בצעדי ריקוד מאושרים. עם כל הכבוד לגשם שדלף במעברות, אף אחד לא הרדים אותו עם סיפורים על בוכנוואלד ופלאשוב.
תגיד, אני שואל בהיסוס, אתה לא פוחד מהתגובה שלהם?
"שו תגובה?" הוא תוקע בי מבט ואז מרים אותו לשמיים, "אח שלי, אלוקים גדול, תפסיק עם הפחדים שלך, פשוט תשמח".
אם יום אחד אקים ועדת קבלה אישית, אני רוצה רק אנשים מהסוג הזה של הסוכר.

ב

ועכשיו אחרי שאכלנו קצת סוכר, הגיע הזמן לברוח אל המחשבות המסובכות.
יודעים מה, בואו נפתח בסיפור אישי שקרה לי לפני כמה שנים, בתוך בניין ה'רייקסמוזיאום' של אמסטרדם. למי שלא בקיא בציורים, הליכה בתוך מוזיאון עשויה להיות דבר מעייף. המון צבעים והמון בדים. בשלב מסוים, הכל נראה קשקוש אחד גדול.
אבל אני באתי ממוקד. לפני שיצאתי למסע הזה, חבר יקר שלח לי קטע קצר ומאוד מסתורי שרשם הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הראי"ה קוק זצ"ל. (רגע לפני שאתם קופצים, אומר להגנתי: סבא שלי היה המזכיר האישי שלו).
כך מספר הרב: "כשגרתי בלונדון, הייתי מבקר בגלריה הלאומית. התמונות האהובות עלי ביותר היו של רמברנדט. לדעתי רמברנדט היה צדיק. כשראיתי לראשונה את התמונות של רמברנדט, הן הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור; כשברא ה' את האור, הוא היה כל כך חזק ומאיר שאפשר היה לראות מסוף העולם ועד סופו. וה' פחד שהרשעים ישתמשו בו. מה עשה? הוא גנז את האור ההוא לצדיקים לעתיד לבוא… אבל מדי פעם בפעם ישנם אנשים גדולים שה' מברך אותם בראיית האור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונות שלו הוא האור שברא ה' בימי בראשית".
במוזיאון ההולנדי יש שני ציורים מפורסמים של רמברנדט, ואני רצתי בעקבותיהם. מי לא רוצה לראות את ה'אור הגנוז'… אחרי טיפוס של כמה קומות ותהייה בין עשרות אגפים, הגעתי לציור הראשון. 'ירמיהו מבכה את ירושלים' קוראים לו. הוא בהחלט ציור מדהים. אבל את האור לא זכיתי לראות.
המשכתי לציור השני שהפך לסמל ומותג. 'משמר הלילה' קוראים לו. בניגוד לציור הראשון, כאן מדובר ביצירת מופת בגודל של קיר שלם. גם מי שלא מיומן יכול להבין שהצייר הזה הוא אשף של משחקי אור וצל. יש איזה משהו מכשף בדמויות הענקיות שהולכות על הקיר.
מה שהפך את הציור הזה לכל כך מיוחד, הוא ההיסטוריה שלו. מסתבר שיש בו איזה כוח אפל. במהלך השנים היו כמה אנשים שהגיעו לכאן וניסו להרוס אותו. חולה רוח אחד חתך את היצירה עם סכין, השני התיז עליה חומצה. וכמו שקורה בעולם האומנות, דווקא העובדה הזו הפכה את הציור להרבה יותר יקר.
עמדתי שם, עם עוד עשרות תיירים מלוכסני עיניים, והתבוננו. לרגעים היה נראה לי שאני מצליח להבין את ההתרגשות הגדולה. אלא שאז מישהו הפנה את תשומת ליבי לעניין אחד קטן שמתחולל בצד השני של האולם.
ממש ממול, על הקיר שכנגד, אפשר היה לראות את אותו ציור בדיוק. אלא שהוא היה מוסתר. עמד שם מנוף קטן ועליו ישבו שני חוקרים. הם היו מוקפים במכונות משוכללות, ובידיהם מחברות שלתוכן רשמו כל מיני פרטים עלומים.
ובכן, כמו שאתם משערים, הציור האמיתי עמד שם מאחורי המכונות. בדיוק ביום שבו הגעתי, נערך מחקר מיוחד שהתבסס על דגימות מהצבעים ומהבד העתיק. ההתפעלות שלי הייתה רק מצילום-מזויף שכמותו אפשר לראות בכל אלבום בארץ.
הבטתי על התיירים מלוכסני העיניים. הבנתי שהם אפילו לא קולטים את העניין. הם עמדו שם, נרגשים ומצטלמים. הם עשו את כל הדרך עד לכאן כדי לראות את 'המקור' והנה הם חוגגים מול הזיוף בעצמו.
אז את הציור עצמו בקושי הצלחתי לראות. אבל נראה לי שדווקא בצד המזויף מצאתי איזה אור גנוז. עמדתי שם וחשתי סחרחורת מרוב מחשבות. בעצם הציור ה'מזויף' נראה הרבה יותר חד וברור מהמקור. וכשמעמיקים לחשוב, הרי גם המקור הוא רק זיוף של המציאות עצמה.
וכאן עולה השאלה: מהי אמת ומהו חיקוי?

ג

הבלבול הזה בין המקור לחיקוי הוא בעצם משל לכל העידן שלנו. העידן הפוסט-מודרניסטי.
ההוגה הצרפתי ז'אן בודריאר (אדם שכינה את עצמו 'טרוריסט אינטלקטואלי') ניסח את זה באמצעות מילה אחת: סימולקרה.
אם המילה הזו מזכירה לכם את המילה 'סימולציה', אתם לא טועים. סימולציה היא הדמיה. יש מקומות שבהם תוכלו להטיס מטוס קרב במכשיר סימולציה. זה נראה כמו מטוס, מרגיש כמו מטוס, אבל זה לא.
העולם של פעם, אומר בודריאר, היה סימולציה. היו בו המון אלמנטים של חיקוי וזיוף. אבל אז הגיע עידן חדש. עידן ה'סימולקרה'. בעידן שלנו, לא רק החיקוי (בשפה שלו: 'המסמן') מדומיין; אלא גם המקור ('המסומן') מדומיין. כבר אין לנו שום יכולת לדעת מה המקור ומה הזיוף.
תחשבו רגע על פרסומת שמלמדת אותנו שיש קשר הדוק בין 'קוקה קולה' לבין 'החיים הטובים'. שטיפת המוח הזאת היא שקר כפול. לא רק שקולה לא עושה אנשים מאושרים, אלא שהאנשים שבפרסומת בכלל לא מאושרים. יתירה מזו, התמונה של האנשים שמצולמים בפרסומת עברה ריטוש ועיבוד, כך שבפועל לא קיים בעולם אדם שנראה כך. אבל למרבה הצער, אנחנו קונים את הזיוף. אנחנו רוצים להיות מאושרים כמו האנשים בפרסומת (זיוף מס' 1); אז אנחנו שותים קולה (זיוף מס' 2).
אמור מעתה, הקולה היא לא סימולציה, אלא סימולקרה. כלומר, היא לא חיקוי של בלוף. היא המקור שלו.
ככה זה כמעט בכל תחום בחיים המודרניים.
תנסו לחשוב על חופש. מרוב פרסומות שראינו, נדמה לנו ש'חופש' הוא אדם ששוכב על ערסל בחוף ים בין שני עצי דקל מתנופפים. בפועל אין מקום שכזה. שכיבה על ערסל כזה היא משימה מאוד לא נוחה. השמש שזורחת בתמונה גורמת למקום להיות חם ולוהט. אבל זה לא ימנע ממיליוני נופשים בעולם לצאת בחיפוש אחרי הדבר שהכי קרוב לבלוף הזה.
ומכאן אנחנו מגיעים אל העולם הפוליטי.
הפוליטיקאים של העידן שלנו הם סימולקרה מושלמת. חיקוי של חיקוי. יושבים צוותים שלמים של אסטרטגים ואנשי מיתוג, ולמעשה בונים יחד תדמית של פוליטיקאי. הם כותבים לו נאומים, מעמידים אותו בזוויות צילום מתאימות, ובעצם עושים הכל כדי שהוא לא יהיה הוא עצמו, אלא ייצוג מדומיין של מנהיג כלשהו שלא קיים בעולם.
כך קרה שבעידן שלנו הדבר שהכי חשוב למנהיג אלו כישורי ההופעה שלו. אדם שיודע לנאום – נאום שלא הוא כתב, ויודע להתראיין – בתשובות שנזרקות לו באוזנייה – יזכה להרבה יותר הערצה מאשר מנהיג שיש מאחוריו מעשים אמיתיים בשטח.
בסוף השבוע האחרון, אחרי הנאום המרהיב של נתניהו בקונגרס האמריקאי, הוא נעמד להצטלם לצד פסלו של וינסטון צ'רצ'יל האגדי. בכלל, לאורך כל הנאום נתניהו חזר והשווה את מצבנו למלחמת העולם השנייה. הוא ציטט את צ'רצ'יל ובעצם ניסה להידמות לו.
אין מה לומר, לנתניהו יש אומנם יכולות יוצאות דופן, אבל ההבדל בינו לבין המקור – זועק. לא חושב שיש תמונה אחת ממלחמת העולם שבה צ'רצ'יל נראה מעונב. לא היה רגע אחד שבו עירב את משפחתו בתוך נאום היסטורי. ובכלל, צ'רצ'יל לחם וחירף מערכות. הדיבורים והנאומים היו רק בונוס. לא מטרה.
במקרה הזה, החיקוי לפחות אמיתי.

ד

כשחושבים על החיקוי והזיוף, קשה שלא לחשוב גם קצת פנימה.
סביב יהום הסער. קצב החדשות מסתחרר סביבנו בצורה לא נתפסת. כל רגע ידיעה מרעישה שמשכיחה את הישנה. רק לפני שבוע ניסו לחסל את נשיא ארה"ב, וכבר איש לא זוכר מזה. חיסולים, חקירות, התפטרויות והדחות. הכל במהירות מסחררת.
אבל בשקט-בשקט, קורים דברים.
בשבוע האחרון פגשתי כמה אברכים צעירים שקיבלו צווי גיוס. מדובר באברכי כולל רגילים ש'חטאו' בכך שיש להם עבודה צדדית – או רישום כזה… עכשיו הם עומדים בפני שוקת שבורה. ומה שהכי גרוע, שאיש מהנציגים הפוליטיים אפילו לא מצייץ.
ח"כ פלוני יוצא לנחם במג'דל שמס, ח"כ אלמוני מצטלם בהשקה במשרד – ואיש אפילו לא עונה לאותם אברכים. המערכת עסוקה בפניות קודמות, בחוק רבנים, בסידורי ג'ובים, ורק לאברכים לא נשאר.
לפחות תנסו, תזעקו, תשברו את הכלים. אחרת, לשם מה נשלחתם?