ישראל יוסקוביץ
י"ב אב התשפ"ג
1.
השעה 07:19 בבוקר. לפני 60 דקות התיישבתי על יד המחשב. האצבעות רצות על המקלדת. כותבות ואז מוחקות. המחשבות מבקשות פורקן; הפלטפורמה מזכירה את המגבלות.
ובכל זאת, יש רגעים יוצאי דופן. אולי רגע אחד כזה. פעם ב־75 שנה. במקרה שלי, פעם ב־40 שנה.
אני מניח שהדברים הבאים לא יערבו לאוזניהם של חלקכם ומצר על כך מראש. בימים אחרים הייתי מוותר על התענוג. לא בשבוע שבו מדינת היהודים הולכת ומתפרקת לתוך עצמה.
תפנו רגע מבט לארכיון של 2011.
התקשורת העולמית פותחת משדרי חירום מכיכר תחריר בקהיר ומסקרת את המהומות במצרים.
המונים גודשים את הרחובות ודורשים את הפלת שלטון מובארק. הצבא מנסה לדכא את המפגינים בכוח. בשלב מסוים הוא פותח בירי חי לעבר המפגינים, אבל הכאוס רק הולך ומתגבר. אנשים מרגישים שאין להם מה להפסיד וניצבים בגופם מול שריוניות הדיביזיות.
העולם עוקב בדאגה אחר ההתרחשויות. הנשיא האמריקאי רואה את התמונות במרקע ומרים טלפון לחוסני מובארק. בשיחתם דורש אובמה מהנשיא המצרי לאפשר את זכות המחאה ולהימנע מנקיטת אלימות כלפי המוחים. ימים ספורים לאחר מכן הוא תובע ממנו להניח את המפתחות ולאפשר קיומן של בחירות דמוקרטיות בארצו.
לא, אנחנו לא מצרים. לא המפגינים ולא השוטרים; לא התומכים ולא המתנגדים. אבל נוסח ההודעות שיוצאות מהבית הלבן, מזכיר מאוד את הטקסטים ההם.
תנסו להיכנס לראשם של אזרחי העולם החופשי. הם לא יודעים ואין להם מספיק קשב להבדיל בין תכלת ללבן ובין עילת הסבירות להפיכה משטרית. הם רואים אש ותמרות עשן, רואים הפגנות בלתי פוסקות, קוראים את הודעות הבית הלבן ומנהיגי מדינתם ומבינים: ישראל עוברת הפיכה משטרית. זה לא נכון. שוב: זה ממש לא נכון. ליתר דיוק: זה מאוד לא נכון. אבל זה מה שהם מבינים. ולא רק הם. גם חברות דירוג האשראי, גם המשקיעים ב־Silicon Valley וגם האויבים שלנו מהאזור. אז עכשיו נלך ונסביר להם שאין כאן לא עשן ולא אש. בלתי אפשרי.
אה, והם גם רואים את הראיונות של ראש ממשלת ישראל בתקשורת הזרה, באנגלית מצוחצחת, ומתקשים להבין: הרי לא מזמן הוא הסביר שהקפיא את החקיקה ויקדם אותה רק בהסכמה. הוא אמר את זה למצלמה ואמר את זה בשיחות ישירות עם ראשי הכלכלה העולמית, עם נשיא ארצות הברית ועם מנהיגים אירופאים. הסכמה, חזר והדגיש, בלי דד ליין. עד שיצא עשן לבן.
ופתאום, משום מקום, אולי מתוך מחשבה שהציבור נרגע והמחאה דעכה, הפציע עם המנה הראשונה בתפריט. או כפי שמכנה זאת שר הבט"ל בממשלתו: הסלטים שפותחים את התיאבון. אפשר להתווכח על עילת הסבירות ומשמעותה. יש הדורשים לגנאי ויש הדורשים לשבח. אילו הייתה ניתנת התחייבות שמכאן ואילך לא יקודם שום מהלך ללא הסכמה, ניחא. אבל נתניהו מדבר לעולם בשפה אחת ולציבור הישראלי בשפה אחרת. בראיונות בתקשורת הוא מדבר על הסכמה כתנאי להמשך ואילו במסיבת העיתונאים שקיים שעה קלה אחרי החקיקה, קצב זמן להידברות: ארבעה חודשים. אחרי זה, כך נתן להבין, הכל פתוח.
אני מודה. כיו"ר האיגוד למלחמה בקונספירציות, הטענות על שיטת הסלאמי נראו לי מופרכות. שוב זה אהוד ברק עם נאומי הזעם הנבואיים שלו, שוב אלו פוליטיקאים בדימוס שמרחיקים לכת עם חזיונות אפוקליפטיים על חורבן הבית השלישי. והנה השבוע, ברגע האמת, כשהנשיא הרצוג הגיש מתווה מאוזן שכולל עילת סבירות הגונה מחד גיסא, ומאידך גיסא התחייבות לקידום שאר נושאי הרפורמה בהסכמה – רה"מ דחה אותו.
הדיון הוא לא על הרפורמה. אפשר בהחלט להזדהות עם רבים מהסעיפים הכלולים בה. הדיון האמיתי הוא על האחים שאין לנו.
מי מאיתנו לא היה פעם מאחורי הקלעים. לכולנו יצא להיחשף לאמת המזוקקת שאיננה נראית לציבור כפי שהיא. יספר לכם על כך הבן של המנכ"ל, הבת של הבוס, אחיינו של הגבאי או בן דודו של דמות מיתית בחייכם.
עכשיו ננסה תרגיל היגיון קצר: תחשבו רגע כמה אנרגיה ישראל השקיעה כדי להדוף את שקרי הנרטיב הפלסטיני; כמה מאמצים עשו ממשלות ישראל לדורותיהן כדי להילחם בדה־לגיטימציה. ואנחנו מדברים על מאבק אמיתי עם ארגוני טרור שרוצחים ילדים קטנים. כמי שמסקר את התחום המדיני נחשפתי למשאבים האדירים שהמדינה השקיעה בהסברה ובמלחמתה המרשימה בארגוני החרם. ראיתי בעיניי איך דברים שבעינינו, בעיני האמת האבסולוטית, כל כך פשוטים להסברה, מסתבכים ומתפתלים כשדוברי משרד החוץ נדרשים לשקף את המציאות הביטחונית בישראל. למה? כי אזרחי העולם אינם חווים את מציאות חיינו. הם ניזונים מכתבה בעיתון או מריאיון בתקשורת. המאבק על דעת הקהל הוא קודם כל על זמן המסך, אחר כך על הקשב וכל הזמן על זיקוק העובדות. הן צריכות להיות בו זמנית גם מהודקות וגם משכנעות.
זה התיאור למאבק ההסברתי שאין מוצדק ממנו: הצורך לשכנע את אומות העולם על זכותנו הבסיסית להגן על עצמנו. ועכשיו, איך בדיוק ננהל את המאבק ההסברתי על המחלוקת הנוראה שקורעת את העם היהודי? מה יהיה לנו לומר על המראות מרחובות ישראל? כשהמדינה תתפרק לא יעניין את אף אחד מאיתנו מי צדק ואיזו רפורמה נדרשת למערכת המשפט.
ולחשוב שכל זה היה יכול להימנע. עילת הסבירות, בין אם היא איומה ובין אם היא מבורכת, לא מוטטה את מדינת ישראל. מאז קום המדינה נפסלו מכוחה 23 חוקים בלבד. זה לא מנע מצה"ל לנצח בחסדי שמיים במלחמות; זה לא מנע מהכלכלה הישראלית לפרוח; זה לא מנע מממשלות ישראל למשול.
התגובות להעברת החוק אינן מוצדקות. אבל הן ללא ספק יאיימו באופן מיידי על העתיד שלנו כאן. לא החוק אשם במצב. הוא, כשלעצמו, סביר. בוודאי שלממשלה נבחרת, ברוב דמוקרטי, יש זכות להעבירו. בוודאי ובוודאי שפסילתו על ידי בג"ץ תהיה בעייתית ביותר. הבעיה היא שאין מי שישמע אותנו. גם בגלל ראשי המחאה אבל גם בגלל ראש ממשלה שלעולם לא יפתיע ויעמוד מאחורי מילתו.
הבטיח אל"ף? ייתן תמיד תי"ו.
2.
ההיסטוריה, כדרכה, נוטה לזכור מנהיגים לפי אקורד הסיום.
את רבין היא איננה זוכרת על פי הניצחון המפואר בששת הימים אלא על ההסכם המופקר באוסלו בשנות התשעים; את שרון היא לא זוכרת על פי צליחת התעלה ביום הכיפורים אלא על פי גירושם של אלפי יהודים בתשעת הימים; את ברק היא איננה זוכרת כמי שהתייצב על כבש המטוס בסבנה אלא כמי שהתרועע בקמפ דייויד על המדשאות עם רב המרצחים ערפאת. ואיך היא תזכור את נתניהו? על הסכמי אברהם? על הדברת המשבר הכלכלי ב־2003? או על פירוקה של החברה הישראלית לשבטים הנלחמים אלו באלו?
שר האוצר סמוטריץ' חזר וטען השבוע כי לממשלה לא נותרה ברירה. לדבריו, גם אם הייתה רוצה לדחות את העברת החוק, אסור היה לה לעשות זאת בגלל איומי הסרבנות. "ממשלה", אמר, "לא יכולה להיכנע לדרישות הדרג הצבאי". הוא לגמרי צודק. צריך אומנם לשים בצד כוכבית קטנה שמבדילה בין מתנדבים שבסך הכל מניחים את נשקם ומסרבים להמשיך ולהתנדב לבין חיילים בסדיר או קבע שמסרבים למלא פקודה. ובכל זאת, סמוטריץ' צודק. דרג מדיני לא יכול להיכנע לתכתיבים שבאים באמצעות לחץ צבאי.
הוא וחבריו לא נכנעו. השאלה היא האם עכשיו הטייסים יחזרו לקוקפיט? האם הרופאים לא ילכו בעקבותיהם? האם הורים ימשיכו וישלחו את ילדיהם לצבא?
במקום להתנהל חכם ולחבק את הסולם שהגיש לממשלה הנשיא הרצוג, ראשי הקואליציה בוחרים להיות צודקים: אסור להם להיכנע לתכתיבים וחשוב מאוד שהעולם יבין זאת.
3.
בין אם מוצדק ובין אם לא, היה מתבקש להעביר חוק שמנסח מחדש את חוק יסוד: השפיטה, בהליך יסודי יותר. מרבים לדבר על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעבר כאן בשנות ה־90. אתם יודעים כמה זמן ארך להעביר אותו? שלוש שנים. למה? כי יוזמיו דאגו לגייס את תמיכת כל חלקי הבית: ימין, שמאל, חרדים. לא מעבירים חוק רציני כל כך בחטף, רק מפני שהאדמה בוערת מתחת רגליו של לוין.
במדינה מתוקנת, כששר המשפטים כופה על ראש הממשלה לבצע מהלך עם פוטנציאל נפץ לביטחון המדינה, יש לו שתי אפשרויות: להתפטר או לפטר. נתניהו שמע בימים האחרונים את כל ראשי מערכת הביטחון. הרמטכ"ל התריע על כשירות הצבא, ראש המוסד סיפר על התפטרות המונית וראש השב"כ הזהיר מפני פגיעה בנפש מצד זה או אחר. רונן בר מיקד את אזור הסכנה: ירושלים. בסוף היריות נורו בקיבוץ חצרים, אבל המודיעין מצביע על סכנה מיידית.
המסקנה שאליה הגיע רה"מ התבקשה מאליה: לעצור. בהתאם, הוא נתן אור ירוק לשני מקורביו, השר רון דרמר ועו"ד מיכאל ראבילו, להתקדם עם המתווה שהציע הנשיא. וכמו שקורה בדרך כלל, במיוחד בתקופה האחרונה, רגע לפני השמעת הגונג שמכריז הפסקת אש, הלחץ הכריע. לוין ובן גביר איימו בפירוק הממשלה והחוק עבר. כמה חבל.
4.
פוליטית, קשה לראות איך הקואליציה שורדת את החורף הבא. הלחץ הכבד על האגפים המתונים בממשלה ילך ויתעצם. אם לא היה די להם במה שיש להם הונח השבוע (והוסר מיידית) חוק יסוד: לימוד התורה, שצפוי לעורר רגשות קשים גם בתוך המחנה הלאומי. רבים ממצביעי הציונות הדתית ובוודאי מהליכוד כועסים מאוד. את הביטוי לכך אנחנו נראה בסקרים שיפורסמו בימים הקרובים.
אילו הנציגים החרדים היו מתנהלים בתבונה ומבינים מראש לאיזה בור לוקח אותנו שר המשפטים, כל זה היה נמנע.
הסדר הגיוס היה חוטף ביקורת אבל נסבלת. על התמיכה ברפורמה של לוין אנחנו לוקים בכפליים: גם נאלצנו לוותר על רשימת הבטחות שניתנו לנציגנו בהסכמים הקואליציוניים וגם נקבל הסדר שבחסות הביקורת ייפסל על ידי בג"ץ.
5.
הימים ימי אוסלו. אוטובוסים מתפוצצים בלב הערים. מחבלים מתאבדים במקומות הומי אדם. ממשלת ישראל דוהרת להסכם מופקר עם רב המרצחים, יאסר ערפאת.
ראש הממשלה רבין מתקשה להשיג רוב יהודי בכנסת שיתמוך בהצעת השלום. מישהו מסביר לו שכדאי לו לנסות אצל החרדים. "תן להם תקציבים והם שלך", המליץ יועץ בכיר.
רבין משתכנע. הוא מבקש להיפגש עם נשיא מועצת גדולי התורה הרבי ה'פני מנחם' מגור זיע"א.
מצויד ברשימת מכולת מפליגה נכנס למעונו של האדמו"ר מגור בירושלים. הדיל שהציג היה מפתה: דיור להשכרה, תקציבים לעולם הישיבות, הגדלת קצבאות, בתמורה לרשת ביטחון קואליציונית.
הרבי דחה על הסף את הבקשה. צערן של משפחות השכול נגע לליבו והוא ניצל את המפגש להשמעת דברים נוקבים על המהלך האסוני. "אני חי בתוך עמי ושומע את הכאב", אמר, "אני לא מבין איך אתה לא חושש אחרי מה שאתה עושה? אתה צריך לשנות את המדיניות שבה אתה נוקט… אתה עדיין יכול לעשות שינוי כיוון…" חודשיים אחרי אותה שיחה טעונה הרבי נפטר בפתאומיות.
אחר כך נודעה עוצמת כאבו הגדול על המצב. בני משפחתו סיפרו כי בימים שבהם התרחשו פיגועים התעטף יגון, הסתגר בחדרו והיה שרוי בתענית.
כשלא עלינו תכפו ורבו האסונות החל מפזר רמזים מטרימים על העתיד לבוא.
דודי הרב מרדכי רוטנברג, רב הקהילה החרדית בפריז, נכנס אליו באותם ימים לצורך התייעצות בעניין ציבורי כלשהו. הרבי מאוד חיבב אותו ונהג לשוחח עימו ארוכות על ענייני הלכה וצורכי השעה. הפעם הזאת הייתה שונה. הרבי שתק דקות ארוכות ולא אמר דבר. רק אחרי שנשאל בשנית, הרים את עיניו הקדושות ואמר: "מי אני ומה אני, איך אוכל לפסוק בדבר כזה. אבא שלי היה אדם גדול שאפילו ה'חפץ חיים' הגיע אליו". שניות נוספות של שקט ואז היכה בחלל החדר המשפט הסתום הבא: "תראה, עכשיו מגיעה שבת, אחרי זה מגיע פורים ואחרי זה אני לא יודע מה יהיה".
יממה או שתיים אחר כך כתב הרבי את מכתבו המצמרר לחסידיו. "עת צרה היא ליעקב, אשר יגורנו והזהרנו בא, נעזוב את כל החשבונות וההתחשבנות בינינו. אמרו חז"ל (ב"ק ס.) כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים… נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו, נרבה במידת חסד וטוב, נתחזק בתורה, דרכי נועם ויר"ש…"
בימים ההם הייתי נער צעיר. חודשים ספורים לפני בר מצווה. כשהרבי נפטר נדמה היה שהעולם עצר מלכת. בהלווייתו נפתחו ארובות השמיים וגשם שוטף ניתך מעל ראשינו. בערב התכנסנו כולנו, בני המשפחה המורחבת, בבית של סבא וסבתא.
מכל הדברים, מה שהעסיק במיוחד את המבוגרים היה המכתב. אותו מכתב מרטיט שנגע בנפשות חסידיו והפך לצוואתו הרוחנית. היה בו החלום ושברו. מצד אחד כאב נורא על מה שמתחולל בעם ישראל; מצד שני הפתרון הנחוץ. מול השבר הביטחוני, ביקש הרבי, יש להרבות באחדות העם.
הרי אני כבן ארבעים שנה. יצא לי מאז לחשוב רבות על התקופה ההיא. ההלם הגדול על הפטירה הפתאומית, הדברים שהשמיע לפני כן, המציאות המורכבת. השבוע, על רקע ההתרחשויות, הכתה בי תובנה חדשה שטלטלה אותי: הרבי זצ"ל,העביר לנו שיעור חי באהבת ישראל: כשטובת הכלל מאוימת על ידי טובת הפרט, אנחנו צריכים תמיד לדאוג לטובת הכלל. לא משנה אם מדובר ביהודים שומרי מצוות או לדאבוננו בתינוקות שנשבו. יהודי הוא יהודי הוא יהודי. מול מתקפת ההטבות של רבין ניצבו משפחות שכול כאובות. בחסות ההסכמים המופקרים הן איבדו את היקרים להן מכל. הרבי התאבל באבלן. ראש ממשלת ישראל הגיע אליו עם התחייבויות בנושאים הכי חשובים לציבור החרדי בכלל ולעדת חסידי גור בפרט. אבל הרבי לא רצה להקשיב. כלל ישראל, זה מה שעניין את מנהיג הדור.
בעיניי, הנמשל ברור: מול כאב הראש שבג"ץ גורם לנו עם ערך לימוד התורה, צריך גם לחשוב על הכלל. חלילה, לא לוותר על עקרונות היסוד. ממש לא! כן לוותר על הדחף לקבל הכל, מייד ועכשיו. קצת יותר רגישות לא תשלח אף בחור ישיבה לבקו"ם.
