כולם בהלם, לא מסוגלים להכיל, לקלוט, להתאבל. מילים של שכן.
יום שני השבוע, 12:42 בערך. דרך חלון הסלון שבביתנו אני שומע סירנה של רכב הצלה שמשתתקת מתחת לבית. אחרי חצי דקה אני שומע עוד רכבי הצלה. זה כבר מצדיק לגשת לחלון לבדוק מה קרה.
ניידת נט"ן, אמבולנס 'איחוד הצלה', רכבים של מד"א. מגיע אמבולנס נוסף וגם ניידת משטרה. זה כבר חריג. שאר הרחוב ריק בינתיים. עולה בי חשד שאולי זה קשור לאחת המטפלות המתגוררות בבניין שמעבר לרחוב, כי ניידת משטרה שמגיעה מיידית זה אומר לעיתים מוות בעריסה.
הורים בודדים מתגודדים לפני הבניין, חוששים לעלות, תוהים מה לעשות.
תוך כמה דקות אני רואה אמא רצה כל עוד נפשה בה לכיוון הכניסה לבניין המדובר ולאחר כמה דקות נוספות גם סבתא. אוי ויי…
ואז יורד בחדר המדרגות צוות שלם, מעביר תינוק קטנטן, מחובר למגוון מכשירים, אל ניידת טיפול נמרץ החונה מתחת לבית שלי. במקביל מובילים את האם והסבתא לניידת של 'איחוד הצלה', שחונה ממול. שניות בודדות לאחר מכן פורץ שוטר מתוך הבניין בזעקות רמות ורצופות: "מד"א לכאן! מד"א לכאן!" ותוך שניות מזנקים המוני אנשי הצלה על ציודם שוב לכיוון הבניין.
מה קרה?
תוך חצי דקה יוצא איש מד"א שעל ידיו תינוק נוסף, הפעם אינו מחובר לשום דבר, ורץ איתו לכיוון ניידת טיפול נמרץ.
וואו, זה כבר אר"ן, כפשוטו. זה אומר שכנראה יש משהו שקשור למקום, לא? אני מנסה לברר אצל חבר מתנדב שבטח יודע וכבר מגיעות משאיות וניידות של חילוץ והצלה והכבאים עוטים על עצמם מסכות ובלוני חמצן לפני שנכנסים במהירות. ומה עם שאר הילדים?
תוך כדי מתחילים אנשי מד"א, איחוד הצלה וגם שוטרים לצאת מהבניין, כשכל אחד מהם מחזיק על ידיו שני תינוקות או ילדים קטנים בגילים שונים. עוד ועוד ועוד (לאחר מעשה מתברר שמחשש לדליפת גז פינו גם את הילדים הנמצאים אצל שאר המטפלות שבבניין: גנון פרטי ומשפחתון של העירייה בקומת הכניסה, גנון לדוברי אנגלית בקומה הראשונה ומטפלת נוספת בקומה השנייה – סך הכל 55 תינוקות וילדים).
משום מה חשבתי מייד שמדובר במטפלת מרת פ', 'ה'מטפלת של השכונה, בה"א הידיעה, כבר יותר משלושים וחמש שנה, אבל יש בבניין עוד גנים פרטיים. לאחר כמה דקות אני רואה בחלון הסלון שמולי, שעד כה חלונותיו היו מכוסים בווילון, שוטר. צדקתי בהשערה שלי: המטפלת פ'.
מגיעים עוד ועוד רכבי הצלה וגם כיבוי, שוטרים על אופנועים חוסמים את המדרכה ולאחר מכן גם את הרחוב בסרטי משטרה אדומים, וגם את הכניסה לבניין. מול החלון שלי רעש והמולה, עשרות אנשי הצלה עם ילדים על ידיהם, הורים מנסים לאתר את הילדים וילדים שהוריהם בכלל לא בסביבה ומחפשים מתנדבים מבני השכונה שילוו תינוק זר לחדרי המיון – ורבים משכניי אכן ליוו תינוקות וילדים זרים לחדרי המיון, עד שאותרו ההורים. המילה הכי קרובה לתיאור הייתה כאוס מוחלט, מתובל ברסיסי שמועות, השערות, פניקה.
ואז מגיע מפקד המחוז ועורך מסיבת עיתונאים מאולתרת במקום. התייעצויות נוספות מתחת לבניין, עיתונאים מנסים לצוד מרואיינים מזדמנים. מחשש שמדובר בחומר רעיל שעלול להתפזר או אף להתפוצץ מורחקים ההורים ואנשי ההצלה והשוטרים שהילדים עדיין על ידיהם למעלה הרחוב, לכיוון בניין 41, ובהמשך עוד קצת, לכיוון 39.
ואז נובטת בי ההכרה: בטח יחקרו אותה כעת במשטרה ולך תדע אם האירוע לא יצא משליטה. ברגע שאתה בפי הבריות, קל וחומר בפי התקשורת ועוד יותר – התקשורת העוינת, ואוי ואבוי לך אם אתה גם חרדי, אין כל ערובה למה שיפורסם.
זה קרה הרבה יותר מהר ממה שחלמנו. צוותי תקשורת התגודדו מתחת לבית, חלקם כנראה אף זכו להיכנס אליו, ועד מהרה החלו ההשמצות האיומות. מחסרי ליבה שלא יודעים שגז ממית, דרך פנטוז שהודלקה מדורה לחימום במרכז הדירה ועד לכך שהחרדים מגדלים משפחות ברוכות על חשבון החילונים המתגייסים שמממנים אותם ואת המעונות שלהם (מטפלת פרטית, זוכרים?) ודרישה למנוע מהחרדים גם רפואה (!) וקצבאות נכות, למשל. והיו כמה שאף הביעו שמחה גלויה – – –
למרות שרצינו מאוד לא זכינו שהילדים שלנו יהיו בטיפולה וחבל. התור ארוך והמקום מוגבל. אני מכיר חלק גדול מהמשפחות ששלחו ושולחות לשם, שכנים דלת ממול, נכד של שכנים מעל, נכד של שכנים בקומת קרקע ובעבר גם אחיין. אגב, הוא היה חוזר בכל יום עם פתק מסודר ובו פירוט כמה ומתי אכל, מתי ישן ומתי בדיוק החליפו לו טיטול – שיא הדיוק והאכפתיות. אנשים באים מרחוק כבר שנים כדי לזכות בטיפולה המסור, בהם כאלה שנדדו בין מטפלות אחרות עד שמצאו אותה.
תשאלו – איך זה הגיוני, הרי כל כך מהר פורסם ש״תינוקות ישנו זה על זה בתוך ארונות בגדים ובשירותים" וש״מדובר בהזנחה חסרת תקדים״? ולא זו בלבד – פורסמו גם תמונות המעידות על כך יותר ממאה עדים.
ההכחשה הגיעה די מהר, כשהתברר שמי שדחף את התינוקות לארונות ולכל פינה אפשרית היו דווקא אנשי ההצלה, שחששו שיש חומר רעיל באוויר ובשלב ראשון הוציאו אותם מהחדר וחיפשו מילימטר פנוי לזמן קצר. תחשבו גם שהסתובבו שם עשרות אנשי הצלה, שוטרים וכבאים בו זמנית.
אבל שמועות, כפי שאתם יודעים, לא מתאדות להן גם אם מתברר שהן שקריות. שיא ההזנחה? ילדים בארונות? זה סוג של אבסורד שלא שייך יותר ממנו.
איך אני יודע? כי חלון הסלון שלה המטפלת ממוקם ממש מול חלון הסלון שלנו. היום אפשר למדוד במדויק: מרחק של 19.7 מטר בין הדירות. יש לנו תריס בחלון וגם להם, אבל בלתי נמנע שמדי פעם סעודות השבת שלנו כמעט משותפות – במיוחד בשבתות הקיץ. מדובר בבית מטופטפ, נקי ומבריק. בכל יום שישי אחת הבנות מבריקה את החלונות, דבר שלא מובן מאליו בכל בית.
כל זה מעבר לידידות רבת שנים, בנות שלמדו ביחד והיו צמד–חמד וכאמור שכנות של קרוב לשלושים וחמש שנה.
אבי המשפחה הוא יהודי תלמיד חכם מופלג ומרביץ תורה, ירא שמיים מרבים, בעל חסד מופלא, איש אשכולות בעל ידע רב במגוון תחומים, תלמידם ומקורבם של גדולי דור העבר וההווה וגם בן של מנהלת כבודה באחד הסמינרים המפורסמים. גם האם, המטפלת הדגולה עצמה, היא ממשפחה כבודה, מהעידית שבעידית. מספיק לראות את המשפחה המפוארת שהקימו, זרע בירך השם.
"תכתוב, תפרסם, יש לך במה. חייבים להבהיר קבל עם ועולם בקול ברור ויציב שמדובר במטפלת אהובה ואימהית, הכי טובה שניתן לאחל לילד שלך", ביקשו ממני כמה וכמה הורים לילד מטופל בהווה ובעבר וגם שכנים.
בשעת כתיבת השורות עדיין לא עיכלנו, כשכונה, כשכנים שמכירים גם את המשפחות של התינוקות שנספו. ילדי ונכדי השכנים עדיין מאושפזים להשגחה. כולם בהלם, לא מסוגלים להכיל, לקלוט, להתאבל. יש קושי טבעי להבדיל בין ה'אקשן' הראשוני ובין החלל שבא לאחר ששקטו הרוחות.
רבני השכונה וגדולי הדור לבטח ידריכו מה ייעשה במצב שכזה, בגזרה כזו על הציבור הקרוב לחללים. חשבון הנפש הפרטי והציבורי נדרש, לפחות שלא להיות אכזריים, כהגדרת הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות.
מה שכואב מלבד כל הטרגדיות האיומות הוא שגם אלינו חדרה תופעת הפיק–ניוז העסיסיים, המכפישים אנשים ישרי דרך על לא עוול בכפם ומופצים ללא כל בקרה, כאילו ה'חפץ חיים' מעולם לא טרח לכתוב את ספרו.
