על ארה"ב ועל המזון…

רוצים להבין מה חוויתי במפגש הראשון עם הסופרמרקט האמריקאי? קבלו את הסיפור הבא. הוא עוסק בכמה דיפלומטים סובייטים שהגיעו לבקר בארה"ב, ונחשפו לפלא שהימם אותם: חנויות כל-בו אדירות, שבהן אפשר להשיג הכל, מחוט תפירה ועד מכסחת דשא.

כמי שבאו ממדינה שהתעשרה בראשי נפץ גרעיניים ותוכנית חלל שאפתנית, אך סבלה ממחסור תמידי במוצרי צריכה בסיסיים כמו לחם, הם לא ידעו את נפשם. כשחזרו למולדת וסיפרו על הפלא האמריקני, הוחלט להקים בלב מוסקבה חנות כל-בו אדירה, וכדי להוכיח שהחנות לא נופלת ממתחרותיה הקפיטליסטיות, הוכרז על פרס של מיליון דולר למי שיצביע על מוצר שחסר בחנות.

זה קרה כעבור כמה ימים. נכנס לחנות תייר, ניגש למעדנייה והזמין 'לחמנייה עם אוזני פילים וחרדל'. הבקשה התמימה הולידה סערה, העובדים התלחשו, תוך דקות הוזעקו לאזור דמויות מעונבות ומחויטות. פתאום כולם משתתקים באימה. אל המעדנייה נכנס פקיד רב רושם, ניגש אל התייר ולוחש: "בבקשה אל תקים מהומה. בוא אלי למשרד המנהל". התייר נכנס מלא חשש ואז להפתעתו מגיש לו המנהל המחאה על סך מיליון דולר.

אחרי ההלם הראשוני שואל התייר את המנהל: "מה?! אין לכם אוזני פילים?!"

"אוזני פילים דווקא יש", גמגם המנהל, "ל-ח-מ-נ-י-ו-ת אין לנו".

זו בערך הייתה החוויה שלי במפגש הראשון עם הסופרמרקט במונסי, אלא שלצערי לא קיבלתי עליה דולר.

תעצמו עיניים ותדמיינו את רשימת החנויות כדלהלן: חנות דגים, חנות בשר, חנות ירקות, מסעדה בשרית, מסעדה חלבית, מסעדת סושי, חנות פלאפל ופיצה, מעדנייה, חנות מיצים טבעיים, בית מרקחת, טבעונייה, ואפילו מקווה כלים. והכל בחנות א-ח-ת, עם תור א-ח-ד.

כן, מה שלוקח בארץ חצי יום של התרוצצויות בחמש עד תשע חנויות נפרדות (תלוי ברשימה שקיבלת בבית), נמצא כאן – בעיקר במונסי, בלייקווד, במונרו ולאחרונה גם בבורו פארק, וויליאמסבורג וסטטן איילנד – במקום אחד.

מתפתים להשוות? ובכן, כשאומרים באמריקה 'מאפייה', מתכוונים למחלקה עם 15 סוגי חלות, כולל הזיה בדמות חלות צבעוניות, ועשרות עוגות יום הולדת עד חצי קומת אדם. כשמדברים על 'מסעדה בשרית' מתכוונים למקום שרק מספר התוספות בו עומד על 25, ואל תנסו לספור, כי את רובן אתם כלל לא מכירים, ותאמינו לי מניסיון מר, לא הפסדתם כלום.

אגב, למי שיודע, הסלטים נוצרו בכלל כתרבות הכרח יהודית-ישראלית ענייה, ששימשה את אלו שלא היה להם בשר או דגים בשבת ונאלצו לשבוע מטחינה וסלט ירקות. עד לפני עשרים שנה האמריקאים (לפחות האשכנזים שבהם) לא ידעו מה זה סלטים. אבל כשהם גילו זאת בארץ, הם הפכו את זה למפלצת קולינרית שגובלת בהזיה. הגולם קם על יוצרו, 43 סלטים ספרתי על המדפים עד שעצרתי.

אך מה ששומט לישראלי הרעב את הלסת ממש, זה לפגוש את פסגת 'תרבות' האוכל האמריקאית: מחלקת ה-ב-ש-ר.

תדמיינו את שורות המקפיאים הבלתי נגמרות בסופר הכי גדול בארץ, אלה שצריך להשתחוות אליהם אפיים ארצה כדי להוציא כנפיים קפואות. תכפילו ותמלאו אותם בכמויות בלתי נתפסות של בשר ט-ר-י. כאן אין צורך להתכופף. אתה מקבל מאה וחמישים מטר במצטבר של מקררים בני חמש קומות מדפים בגובה העיניים, מלאים בגושי בשר אימתניים, בעלי שמות מפחידים לא פחות.

לא האמנתי שכל כך מהר אתגעגע לבשר הקפוא והממוספר בארץ: גוש קפוא מספר 5, גוש קרח מספר 8. כאן אתה צריך להתמודד עם שמות כמו בריסקט, טומהוק (לא, זה לא רק שם של טיל), פרנצ'-רוסט, פלאנקען, ריב סטייק, פריים ריב סטייק, רייב איי, ריב רוסט, צ'וק סטייק, קלוב סטייק, סוויס סטייק (טוב, בשלב זה כבר איבדתי את התיאבון).

רק בשבילכם, קוראים יקרים, עברתי מאה וחמישים מטרים של מקרר, כדי לוודא שאני לא טועה: למעלה מארבעים סוגי בשרים שונים היו שם. רק שאלה: איך אפשר למצוא בעגל אחד כל כך הרבה חלקים?

ועכשיו, כשהבנתם את העיקרון, נחזור לסיפור הכל-בו: זו הייתה החוויה שלי. כישראלי גאה (באותו זמן), הגעתי מוכן ומזומן לא לתת לתרבות השפע האמריקאית לקלקל אותי ויהי מה. כל מה שרציתי זה כמה שקיות שוקו לילדים, שקית חלב, עוף שלם קפוא מספר 2, חבילת בייגלה ועוד כמה מוצרים.

אלא שאז הצצתי שוב בפתקית הקטנה, והבנתי שבכל הסופר האדיר הזה אי אפשר למצוא מוצר בסיסי כמו שקית שוקו.

אוקיי, כנראה מחסור זמני. קורה. ניסיתי את מזלי ושאלתי היכן אפשר למצוא עוף שלם. הפעם היה תורו של העובד לחטוף שוק. "עוף שלם? אתה מתכוון לתרנגול חי לכפרות?"

"לא, עוף שחוט וארוז", הסברתי.

"אין לנו דבר כזה".

"אוקיי. אז אולי שקית חלב לפחות? אין סיכוי שאת זה אין לכם, זה מוצר צריכה הכי בסיסי".

"שקית חלב? לא, אין לנו".

אבל מה שזעזע יותר מכל היה כשגיליתי שאין בוטנים. כחובב בוטנים מושבע מאז שכשלו כל ניסיונותיי לפצח גרעיני אבטיח, לא יכולתי להאמין שבארץ שבה חמאת בוטנים ('פינאט באטר') היא כמעט מאכל לאומי, אי אפשר למצוא בוטן שלם לרפואה.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי את השיעור הראשון והחשוב ביותר: בעוד הראש הישראלי מתוכנת, מתוך כורח, לחשוב כל הזמן על חיסכון גם במחיר של קושי פיזי ומנטלי, הראש האמריקאי מתוכנת לעשות הכל כדי להקל, גם אם המחיר יהיה כפול.

הראש האמריקאי לא יכול להכיל מציאות של מוצר כמו 'שקית חלב' שכדי לשתות ממנו צריך לחתוך בסכין במקרה הטוב, או בשיניים במקרה הרע. לכן הוא יופיע רק בבקבוק עם ידית. מאותה סיבה גם לא תמצאו שקית שוקו. רוצה שוקו? בבקשה. ארבע וריאציות: קרטונית עם פקק, קרטונית עם קש ובבקבוק בכל הגדלים. אם אתה ממש מתעקש יש שקית, אבל אלומיניום, עם פקק מלמעלה, ואפשרות להעמיד על השולחן מלמטה.

וזה לא רק חלב. כל מוצר שיגרום לקונה קושי קל שבקלים בפתיחתו או באריזתו, יישאר על המדף. אפילו הקוסקוס של 'אוסם', שנמכר בארץ בשקיות, נמכר בארה"ב בקופסאות, כי אחרת לא יקנו אותו. הכלל המנחה: אל תעז לנקוף אצבע.

והביקור אפילו לא התחיל, אלא שלהמשכו תיאלצו להמתין לשבוע הבא.

עד פתח הישיבה הקדושה…