על הפעם הראשונה

על הפעם הראשונה, השנייה והשלישית שלי בחדרו של שר התורה. על האדמו"ר של הליטאים. ועל מה שאנחנו יכולים ללמוד מדרכיו. וגם: ווארט של פורים

1.

זה היה לא לפני הרבה שנים. אני מתבייש לומר, אבל הרגשתי שאני הולך ומקשיש ומשום מה עוד לא זכיתי אף פעם לחזות בזיו פניו של 'רבי חיים'. יהודים מכל העולם מתדפקים על דלתו, מתחננים נואשות לבחור הבית (ככה מתרגמים 'הוּיז בחור' בליטאית?) שיכניס אותם פנימה, ואני אנה אני בא. יומא חדא התגלגלתי לבני ברק, כמו שכל יהודי נורמטיבי מתגלגל לו בעל כורחו לעיר התורה והחסידות לפחות שלוש פעמים בשנה. אני זוכר שזה היה בערב שבת ואני עוד הייתי צריך לחזור ירושלימה, אבל החלטתי שאני הולך לרשב"ם. בושה וחרפה יכסו פניי, אבל עד לאותו יום לא ידעתי אפילו איפה הרחוב הזה שוכן. ולא שבני ברק זרה לי – בשנים שבהן ביקרתי אצל סבא וסבתא ועזרתי להם להכשיר את הבית לפסח, חרשתי את כל העיר. מ'דובק' ועד 'אוסם'.

הגעתי לבית. נעמדתי בין כל האנשים שעמדו בתור האנכי על גרם המדרגות המובילות אל הבית, רק כדי לשמוע שהרב לא מקבל עכשיו. לא מקבל, אז לא מקבל. אבל לפחות רציתי לראות אותו. אמרו לי שהוא עוד מעט יוצא ל'לדרמן' למנחה. עוד מעט אספר לכם על הרשמים שלי מלדרמן. אבל בינתיים נפתחה הדלת, ועל הגשר הופיעה בהדרה הדמות השחוחה המופלאה הזאת. רבי חיים הלך לאט על הגשר. היו לו פנים של מלאך, בלי שהוא אפילו ידע מזה. כל כך הוקסמתי מהמראה, עד שהמשכתי לתוך לדרמן ובמשך כל תפילת המנחה עמדתי נטול נשימה מאחורי כיסאו של רבי חיים, לא מאמין שאני זוכה לעמוד מאחורי ספר התורה החי הזה.

זו הייתה הזדמנות פז עבורי לבקר בתוך הלדרמן המדובר כל כך, ולהביט מקרוב בתפארת הדקורציה הסגפנית של השוהל הליטאי המפורסם הזה. ראיתי שם סטנדרים מעוכים ואכולים בקצוות, שולחנות שנעקצו מכל כיוון, סידורים בלויים שעוד שימשו את העולים מלומזה והגלילות, ותאורה חסכונית של פלורסנט לבן-נוגה. אז חשבתי שלרבי חיים מגיע מקדש מעט נאה הרבה יותר. כשהסתיימה תפילת המנחה המוקדמת הזאת, ירד רבי חיים אל הרכב כדי לנסוע למקווה לטבילה של ערב שבת קודש.

מאז הספקתי להיכנס עוד פעמיים לתוך הבית ואף להתברך מפיו. פעמיים זכיתי להיכנס אל החדר ולהתקרב אל האיש-סטנדר-גמרא הכי מפורסם בעולם. אני חושב שכבר תיארתי את המראות ואת הניחוחות בטורים ההם מאותה תקופה, אבל הרשמים הנלהבים עדיין חקוקים בזיכרוני, ויותר מכך, אני מודה לקב"ה על הזכות הזאת. בפעם השלישית אף רכשתי ספר שלו במיטב כספי, ובפנים ביקשתי מרבי חיים שיעניק לי אותו כמתנה. טוב, זה כבר טריק חסידי, אבל הרי רבי חיים עצמו בערוב ימיו כבר הפך לרבי חסידי כמעט לכל דבר, ועל כך בקטע הבא.

2.

עוד רגע נגיע לגמרא הגדולה של רבי חיים, סממן ההיכר הכי בולט של היהודי הנדיר והקדוש הזה. אבל בינתיים קצת על האדמו"ר הליטאי הראשון.

אני תמיד חושב שאחד הדברים הטובים שהתרחשו ביחד עם קיבוץ הגלויות ההיסטורי בארץ ישראל, הוא שכל החוגים והפלגים והסגנונות למדו זה מזה, ואימצו, ברוב המקרים, רק את הדברים טובים. חסידים למדו לפלפל, וליטאים למדו לבקש ברכות ולהתפעל ממופתים. אנחנו החסידים כבר יודעים מזמן, שבכוח התורה ועבודת השם אפשר לפעול גדולות ונצורות, ושהוראות של גדולי ישראל, גם לא במקרים הלכתיים, נובעות משביל מיוחד בשמים ומסייעתא דשמיא נשגבת השמורה לגדולי ישראל. אבל אחינו הליטאים למדו על כל הטוב הזה בבית הקטן והפשוט ברחוב רשב"ם.

בעשרות השנים האחרונות שמעתי יוצאי ליטא שכלתניים מדברים בהשתפכות על ה'מויפתים' בחדרו של רבי חיים – וליבי רחב בקרבי. וזה כשלעצמו הוא 'מויפת' לא קטן. לא שה'מויפתים' הם העיקר. הם גם לא הטפל. הם ההוכחה שהקב"ה מנהיג את מנהיגי ישראל בחכמה ובדעת, בעצה ובתבונה. הם ההוכחה שיש אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אז הנה 'מויפת' מדהים ששמעתי עליו מכלי ראשון לפני שני עשורים בערך ובזמן אמת. והוא קשור, איך לא, ליהלומים.

וסיפור המעשה הולך כך:

היה יהלומן שעסקו היה, כמובן, ביהלומים. הוא קנה ומכר. תיווך והעביר. כדרכם של יהלומים, מפעם לפעם יש צורך להעביר אותם תהליך של רתיחה, כדי לנקות אותם מכל מיני מרעין בישין. מה שהדאיג את מיודענו היהלומן היה שהיהלומים התפוצצו בזה אחר זה בעיצומו של התהליך, עד שנגרם לו הפסד רב. הוא ממש לא ידע את נפשו. באותה עת למד בנו באחת הישיבות הקדושות בארץ ישראל. כשסיפר על כך לבנו, הוא הציע להיכנס לרבי חיים ולשאול את פיו בנידון.

נכנס הבן לרבי חיים וסיפר את כל העניין. שמע רבי חיים ופסק: 'לבדוק את המזוזות!' כשסיפר הבן לאבא, הוא מאוד תמה. הרי זה עתה בדק אותן והכל היה כשורה. שלח שוב לשאול את רבי חיים. רבי חיים ענה תשובה זהה, אך פירט: 'לבדוק מזוזות במשרד'. לא הייתה ברירה, היהלומן הוריד את המזוזות ונתן אותן לבדיקה. ומה התברר? שכולן היו כשרות למהדרין. רק מה, חלק מהאותיות עברו תהליך של 'התפוצצות' – מה שגורם לדיו להתפרק. ויהי לפלא.

3.

אבל עם ישראל כולו, על חוגיו וגווניו, שהגיע להלוויה ושהזיל דמעה ושתיים, הגיע כדי ללוות את ה'יהודי-סטנדר-גמרא' האולטימטיבי שאי פעם ראינו. בטח, היו בכל הדורות, אבל בעידן הנוכחי, שבו הכל מצולם ומופץ, אין יהודי בעולם שכשחשב על רבי חיים לא צפה אינסטינקטיבית מול עיניו תמונה של היהודי הזה כפוף על הסטנדר שלו וראשו טמון בתוך דפי הגמרא הקדושה. אני חושב שההלוויה הענקית הזאת, ושהעצב הקולקטיבי המופלג הזה שאיחד יהודים מכל קצווי תבל, היו מפגן כביר ועצום של התורה הקדושה. מחווה חובקת עולם לתורה הקדושה ולומדיה. הצהרת כוונות חד משמעית לכל מי שחשב אחרת, שהתורה הקדושה, היא ולא אחרת, היא שפועמת בלב היהודי הקולקטיבי של כולנו, וברגע של אמת כל המחיצות המזויפות נופלות – וכולנו מתאחדים סביבה.

בשעה שאנשים בתקשורת התפלפלו עמוקות בינם לבין עצמם בענייני מנהיגות בציבור החרדי, והתדיינו אם כדאי להספיד אותנו כבר מעכשיו, הדבוקה האנושית העצומה הזאת, שהפכה את כל בני ברק להלוויה אחת, היא ההוכחה הניצחת שאורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הם, לנצח נצחים. באש ובמים. בעבר, בהווה ובעתיד. הרבה לאחר שהפרשנים בגרוש האלה לא יהיו איתנו ואף אחד אפילו לא יזכור את שמם.

עוד רבות ידובר בו, בענק הזה שהיה כל חייו חטיבה אחת של תורה ויראת שמים ורצון הבורא, אבל הנה נקודה אחת לסיום:

אנחנו שואלים את עצמנו, אני לפחות, מה אני יכול 'לקחת' מאורחות חייו הבלתי נתפסים של רבי חיים. מה מתוך המדרגות הנשגבות שלו, בעמל התורה ובעבודת השם, שייך אלינו, האנשים הפשוטים שלא תמיד מוצאים את הראש בתוך גמרות גדולות וקטנות, וחבילות של טרדות קטנות וגדולות מקיפות אותנו?

אם אתם שואלים אותי, אני הייתי הולך על העניין של ניצול הזמן. אם נחשוב טוב, נבין שהיום של רבי חיים לא היה ארוך מהיום שלנו ולו בשנייה. מחוגי השעון ברשב"ם לא זייפו. השעון שלו היה אותו שעון של כולנו. אבל ברשב"ם ידעו לנצל כל רגע. קראנו לא מעט על הסדרים המדוקדקים שסיגל לעצמו, שבהם כל שנייה הייתה מנוצלת עד תום ועדיין נשאר לו זמן עבור ה'חובות', והבנו שניצול הזמן היה אבן יסוד בהישגיו המופלאים והנדירים של רבי חיים.

אז אם גם לנו 'בַּאשֶׁערְט' לחלק את היום בין תורה למלאכה, או להתעסק בכל מיני עיסוקים חשובים אחרים, כדאי שנלמד לנצל את הזמן. להחשיב כל דקה. להפוך את כל הדקות האבודות האלה למקור של התעלות. אם נצא ונבדוק בכנות, אנחנו נמצא הרבה דקות בלתי מנוצלות כאלה. רבי חיים היה עושה מהן הון רב.

זכר צדיק וקדוש לברכה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל!

פורים-תורה

סוף-סוף היה כאן פורים. גם אם השמחה הושבתה ביום שלמחרת, בפורים דמוקפין. בפורים הייתה שמחה גדולה ליהודים, וששון ומשתה גדול.

השנה התנקמנו לא רק באחשוורוש ובהמן וזרש אשתו, אלא גם במסכות ובקורונה ששיבשה את החיים שלנו בדיוק במשך שנתיים ימים. זה הפורים הראשון שבו מי שעטה מסכה עשה זאת רק לכבוד היום. כמה יש להודות להקב"ה על כך. גם מזג האוויר היה נאה מאוד. מאוד מאוד. קרני שמש לבביות עטפו את כל המתחפשים הקטנים בדרכם עם משלוחי המנות.

והשנה, כמו בכל שנה, שוב שמענו עשרות ווארטים מדהימים ומשמחים שמסבירים את המהלכים של המן ואחשוורוש לכלות אותנו ולפרק אותנו כעם וכאומה. אני תמיד אומר שאפילו המן עצמו לא תיאר לעצמו שיום יבוא ואנחנו נפרשן את המהלכים שלו מכל צד – ונחשוף את פרצופו האמיתי לעין כל.

השבוע התעשרתי בווארט הבא. ווארט יסודי בעיניי. שמעו ותחי נפשכם:

עומדת בתו של המן על הגג ורואה את הסוס המלכותי כשעליו רוכב לו מישהו. היא חושבת שזה אביה. הרי למי יעשה המלך יקר וגדולה יותר ממנו? היא בטוחה שזה שמוביל את הסוס הוא מרדכי, והיא שופכת עליו דלי של שופכין.

שואלים רבים:

כיצד ייתכן שחשבה שזה מרדכי, בעוד שמי שהוביל את הסוס, כלומר המן, היה זה שקרא בקול גדול: 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?'

תירצו בעלי המוסר כך:

המן היה אדם כה מושחת ובלתי מוסרי, עד שגם הבת שלו הייתה רגילה במחזות סוריאליסטיים של גאווה מצד אביה. המראה של אביה רכוב על הסוס המלכותי ומכריז על עצמו בגסות רוח: 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו' לא היה מוזר בעיניה. אמנם היא שמעה את הקול שלו, אבל עדיין הסתדר לה שזה אביה שרוכב על הסוס, ולא מי שמוביל אותו.

ללמדך עד כמה ניצלנו ממנו – ומשכמותו