"אני מתנדבת פעמיים בשבוע באונקולוגית", היא סיפרה לי ומשכה בכתף כאילו מדובר בדבר של מה בכך. "המשפחה שלי יודעת שאני לא מפספסת את הביקור שלי במחלקה ויהי מה".
"וזה… זה לא קשה?" הרשיתי לעצמי לשאול ושיתפתי: "כשהתנדבתי במחלקות הקורונה, היו ימים של מיטות ריקות שסיפרו בלי קול על אלו שלא הצליחו לנשום נשימה נוספת… בפעמים הללו הייתי יוצאת מההתנדבויות כאובה ומרוקנת".
"זה באמת לא קל", היא אמרה והעיניים שלה סיפרו לי על הרבה יותר מדי מיטות ריקות. "בייחוד שהמחלקה שלי מארחת ילדים. אי אפשר להתרגל למצב שבו ילד סובל".
"ומה למדת במהלך השנים?" הסתקרנתי.
"בהתחלה, כשנכנסתי למחלקה, הייתי רואה לנגד עיניי רק את הילדים החולים וההורים שלהם, וזהו", היא סיפרה לי. "מבחינתי, המשפחה המורחבת הייתה מעגל נלווה שאליו בקושי התייחסתי".
"וזה לא כך?"
"לא…" היא השיבה במבט למוד ניסיון. "עם השנים זיהיתי שלסבא ולסבתא כואב, ולדודים כואב ולאחים ולאחיות כואב. אין מעגל אחד לצער ואין מעגל אחד לקושי. כל אחד חווה דברים בדרכו שלו, ולאיש בעולם אין את היכולת לומר מי סובל יותר ומי פחות".
"את צודקת", הסכמתי איתה ושיתפתי: "את יודעת, אף פעם לא הייתי בקרקס, אבל אם הייתי צריכה לראיין אי-מי ממשתתפי הקרקס, הייתי מבקשת לשוחח עם אותו אקרובט המהלך על חבל דק, גבוה מעל הקהל, כשהקרקע היציבה הרחק מאחוריו והוא יודע שכל פסיעה שגויה תוביל אותו אל הבלתי נמנע…
"הייתי רוצה לשמוע ממנו על הרוח ששורקת מסביב, על האדרנלין השוצף ועל הקהל שעומד רחוק אבל קרוב. על הפחד המצמית מחד ועל הריכוז העצום מאידך. על הסיכון המקצועי ועל הביטחון בתנועות. על ההיאחזות בשיווי המשקל הרעוע ועל היעד הסופי המלווה בסיפוק".
"ולמה האקרובט מרתק אותך?" היא הסתקרנה, ואני השבתי גלויות: "כי אני מזדהה איתו. תביני, כשהורים חווים ניסיון כלשהו הנוגע בבריאות ילדיהם, זו חוויה המזכירה את אותו לוליין בקרקס: לבד, אבל ביחד.
"חשופים לרוח ולמורל המאיים להפיל. עומדים מול הפחדים ותחזיות הרופאים, חווים טלטלה רגשית לא פשוטה, מנסים להתאים את הלך הרוח והמחשבה לשינויים המוכתבים מלמעלה.
"יש רגעים של לבד. יש רגעים של ייאוש. והאמת? אין הרבה אור שם למעלה. הניסיון כולל אקרובטיקה מיוחדת התובעת ממך למצוא ניצוצות של אור ואהבה וחום ואכפתיות. לאמץ את אותם שביבי אור בחום ולנשום את רגעי האנושיות והחמלה בכל הכוח.
"כשזימן לי ריבוני הליכה שכזו, שמעתי סביבי את המולת הקהל. אין-ספור אנשים טובים ואוהבים ביקשו לתמוך ולעזור ולתת כוח. אבל למרות העידוד והתמיכה, באותם רגעים ידעתי שבסופו של דבר רק אנחנו, ההורים, שם למעלה. התרכזתי רק בתחושות שלי…
"היו ימים שהתקשיתי להבין את החוויה שהם, הצופים, עברו. היו ימים שלא השכלתי לקלוט שהצפייה בהליכה על חבל גוררת קושי אדיר והצפה של רגשות ודמעות.
"התרכזתי בעצמי, חישבתי את התנועה הזהירה הבאה שעלי לעשות, את הפסיעה הבאה שתוביל אותי קדימה בלי ליפול. לא היו בי די אנרגיות כדי להביט לצדדים וכדי להודות לכל מי שהיה שם עבורי. אבל בחלוף הזמן, הבנתי שהמעגלים הסובבים אותי חוו ניסיון גדול משל עצמם. אומנם חוויה שונה, אבל עדיין בגדר ניסיון".
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב יא). שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם.
אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו שכתוב: "וַיַּרְא השם כִּי סָר לִרְאוֹת" – ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: "וַיִּקְרָא אֵלָיו אלקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות רבה א כז).
העולם הזה, אולי יותר מכל, הוא תוואי ארוך ומפותל של ניסיונות. אין מי שלא מוצא את עצמו הולך על חבל שכזה ומרים עיניים בתחינה לקדוש ברוך הוא, הנותן עוז ותעצומות, שייתן את הכוח והתבונה ללכת על החבלים הדקים בלי ליפול.
אולם כיהודים, אנו אמורים לראות מעבר.
עלינו לצאת מאזור הנוחות האישי שלנו ולהביט בדאגה ובאחריות, באהבה ובחמלה אל החבל הסמוך אלינו. אנו מצופים להתפלל על חברנו משל היה זה הכאב שלנו. להיטיב ולעזור למי שקשה לו ולתת את הלב למען אחינו בית ישראל.
ויודעים מה?
לא פעם כשנותנים את הלב לאחרים, זוכים ורואים בהארת פנים מיוחדת, ופתאום הקשרים נפרמים והבעיות נסוגות והחבל שהיה דק ומפחיד הופך לגשר יציב של אמונה וביטחון.
