על מה הגיע העונש?

שאלני יהודי שאלה מרגיזה, מסוג השאלות שברגע הראשון אתה רוצה לדחותן, ולאחר מחשבה אתה מבין שצריך וכדאי להתבונן בהן.

כאשר אירע הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף שאל אותו יהודי: "הרגשנו שהקב"ה מדבר איתנו. אברכים, יהודים יראי שמיים, כמוני וכמוך, נרצחו באמצע תפילתם. כך הרגשנו, וכך דרשו כולם. האם לפי ההיגיון הזה, כשמתרחש מגה-פיגוע באזורים שכמעט אין בהם יהודים דתיים, פירושו של דבר שעכשיו הקב"ה מדבר איתם? מדוע אינך משחיז את עטך", כך הוא טען, "וכותב שהם צריכים להתעורר ולחשבן את דרכם?"

אנחנו מתרגשים לשמוע מיהודים חילוניים ומסורתיים דיבורים על כך שהקב"ה שמר והציל יחידים מן התופת, או כאלה שפונים להשם ומבקשים את עזרתו מכאן והלאה. האם לא נכון להדהד שם את הנושא של מידת הדין, מיסודות האמונה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו? אולי דווקא עכשיו עלינו להכריז אמונה זו בקול גדול, למרות כל אי־הנעימות שבדבר? כך שאל-טען אותו יהודי.

דיבורים אלה, לדעתי, טועים ומטעים, וברצוני להסביר מדוע.

לפני הכל נסכים: האירוע שקרה בשמחת תורה תשפ"ד, פגע ביהודים מסוימים שמתגוררים בחבל ארץ מסוים, ודילג על יהודים אחרים שגרים באותו אזור. אין ספק שכל יהודי, שנפגע או שניצל, הדבר הוכרע בבית דין של מעלה. בהקשר הזה מפורסמים דברי הרמב"ן (סוף פרשת בא): "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם ניסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד". המילים הקדושות הללו, שגדלנו עליהן משחר ילדותנו, הן אכן יסוד באמונתנו. איש לא נהרג או ניצל ב"מקרה".

אך למרות דברי אמונה אלה לא ניתנה לי או לנו היכולת להסביר מדוע ולמה נפגע כל מי שנפגע, ומדוע ולמה זכה להינצל מי שזכה. דרכי הבורא גבהו מדרכינו, ואין לנו יכולת לקבוע להן הסברים.

אבל יש כאן טעות חמורה: הסיפור הגדול שאירע כאן אינו רק פגיעה נוראה ביותר מאלף יהודים, אלא גם התערערות הביטחון של כולנו. כל יושבי ארץ הקודש מודעים לכך, שמבחינת אויבינו כל יהודי וממש לא משנה איפה הוא גר ומה הוא חושב – דינו מוות, רח"ל. כולנו מבינים שהיכולת של מחבלי החמאס לצאת לפעולה כזאת, היא בגדר סכנה קיומית לכל יהודי בארץ. זאת משמעות הטבח הנורא, ומשום כך הוא זעזע את כולנו עד כדי כך.

ועל האירוע הזה אנו צריכים לעמוד ולשאול: מה זאת עשה אלוקים לנו? ההתעסקות במה שקרה לפלוני או לאלמוני בתוך הצרה הכללית, היא בבחינת בריחה מדיבורו של השם אלינו. לחשב חשבון נפש של אחרים הוא בריחה. ואכן זו הרוח העולה מדברי רבותינו שליט"א בעת הזאת. הם קוראים לנו להתחזק ולעשות בדק בית מפני יד השם שפגעה בכולנו. כל התעסקות בחטאיהם של אחרים אינה מענייננו ואינה מתאימה לנו. אנו אמורים לעסוק באירוע שנוגע לנו ולכלל יהודי הארץ.

ואפילו אם נעלה בדעתנו לקבל על עצמנו את האחריות למצבם של אחינו, עצמנו ובשרנו, ולעסוק ב'תשובה' שהם צריכים לעשות, כדי לעסוק בקירובם, עלינו להביא בחשבון, ראשית, את הגדרתם ההלכתית. רבנו ה'חזון איש' קבע, ועולם ההלכה הולך בסוגיה הזו בדרכו, שאבות אבותיהם של יהודי זמננו כבר היו במצב של 'תינוקות שנשבו'. קל וחומר לבני בניהם שהלכו והתרחקו, וקשה עוד יותר לשופטם ולהאשימם.

משמעות ההכרעה הזו היא שאין לנו אפשרות לתבוע מאחינו החילוניים שמירת תורה ומצוות. אנחנו צריכים להשתדל, כמיטב יכולתנו, "להחזירן בתשובה ולמושכן בדברי שלום", כלשון הרמב"ם ביחס למי שנולד וגדל בתוך העדה הקראית. דיבורים נחרצים אינם עונים להגדרה של 'דברי שלום' והדברים ברורים לכל מי שמתעסק בקירוב. אין תוחלת בדיבורים קשים.

זו לא רק שאלה של פרקטיקה, כיצד יעיל לפנות אל אחינו החילוניים. יש כאן עניין מהותי יותר: כאשר אני פונה אל יהודי חילוני בשם היהדות, אין שום טעם לפנות אליו בתביעה לשמור שבת או לאכול כשר. עניינים אלה הם מצוות פרטיות מתוך תרי"ג, ותוקפן נשען על יסודות אמונת ישראל: מציאות השם, תורה מן השמיים ואמונת תורה שבעל פה. רק אחרי שיתבררו אצלו היסודות הללו, ולפחות יובנו אצלו ברמה מסוימת, יש מקום להיכנס עימו לבירור מצוות התורה ופרטיהן. מפגש עם פרטי המצוות בלי תפיסה של היסוד, יהיה 'מרחק' ולא מקרב, מקלקל ולא מתקן.

השלב הראשון, שאותו עלינו ללמד יהודי שלא חי חיים של שמירת התורה, לכאורה, הוא האמונה בבורא עולם והבנה כלשהי של יחסיו עם בני אדם. על הבנה כזו, ולו מינימלית ושטחית ביותר, אפשר לבנות תפיסה בריאה וחיה עם הבסיס הראשוני ליהדות, ולהסביר לו, או אולי נכון יותר לצייר בפניו, את המשמעות של המושג 'אלוקים' מנקודת מבטה של התורה.

בסוגיה הזו כולנו צריכים להיות תלמידי אברהם אבינו. חז"ל מתארים את דרכו בקירוב רחוקים. הוא היה מזמין אנשים לסעודה, וכשסיימו לסעוד היה פותח איתם בשיחה על החובה לברך את הבורא שזן ומפרנס. זו התמונה שהמדרש נותן לנו, ורובנו זוכרים אותה מגן הילדים. כילד ששמע את הסיפור היפה הזה, בחשיבה הילדותית שהייתה לי אז, ראיתי כאן טקטיקה מחוכמת. אווירה נעימה, שמאפשרת שיחה פתוחה, פותחת את הלב ומעודדת ספיגה של רעיונות חדשים. ההבנה הזו לא  רעה, כי אכן צריכים טקטיקה כדי לקרב אנשים אל השם, אבל נראה לי שבגישתו של אברהם טמונה תפיסה מהותית יותר.

אברהם ביקש בסעודה שערך לעובדי האלילים להראות להם וללמד אותם מיהו אלוקי השמיים, שאותו הוא עובד ובשמו הוא קורא. הוא המחיש להם ש'אלוקי אברהם' נוהג עם כל באי עולם בחסד וברחמים, ומיטיב לכולם. והוא גם זה שהורה לאברהם לתת אוכל לכל עובר ושב, ותובע מכל יצור אנושי לנהוג ביושר ובחסד.

שתי הבחינות הללו הן שני צדדים של מטבע אחת, ומשניהם יחד עולה התמונה הנכונה של אמונה. כך ציווה אברהם אותנו, את ביתו אחריו, לשמור דרך השם ולעשות צדקה ומשפט. וכך מגדיר ירמיהו הנביא את הדבר היחיד שיש בעולמנו, שהוא חשוב ומשמעותי ובו נכון להתהלל. "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני השם עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום השם".

זו הדרך שבה הבינו אורחיו של אברהם מיהו הקב"ה, וזוהי הצורה שבה עלינו לפנות לאחינו החילונים: השם הוא אלוקי החסד, הצדקה והמשפט. אלו הן הדרכים שבהן הוא נוהג בעולמו, ואת הדרכים הללו הוא תובע ומצפה לראות אצל נבראיו בני האדם. עלינו להראות להם מהן הדרכים שבהם אנחנו עובדים את השם, שדרך השם היא חסד ואמת, ולנסות להבהיר להם את אמונתנו בטוב השם. לא תמיד העניין הזה פשוט וקל, אבל זו המסילה העיקרית והסלולה לקירוב רחוקים.

התובנות הללו חשובות וחיוניות לא רק כפנייה לאחינו החילונים. גם בחינוך בנינו ובנותינו, תלמידינו ותלמידותינו, וגם בעבודה שלנו עם עצמנו, לצד התביעה הברורה לשמור תורה ומצוות, עלינו להעמיד את התפיסה הבסיסית שלימד אותנו אברהם על ידיעת השם ועל דרכיו.