על פרשת דרכים

הישיבה באופוזיציה מציבה את הציבור שלנו על פרשת דרכים: האם נדע לנצל את ההזדמנות על מנת לחזק את הקשר עם מי שערכי התורה חשובים בעיניו, או שמא עם אובדן מקומנו כלשון מאזניים, נאבד גם את היכולת להשפיע ולפעול?

מאז התחילה סחרחרת הבחירות לפני יותר משנתיים, השאלה הגדולה שעמדה בפני המפלגות החרדיות הייתה: באיזו מידה ציפוף השורות לצד נתניהו וגוש הימין משרת את האינטרס החרדי ואת מטרותיהם של נציגיו; עד כמה אנו עלולים לשלם מחיר על הוויתור הרשמי על מעמד 'לשון המאזניים', שאפיין את המפלגות החרדיות מאז עלייתו של מנחם בגין לשלטון.

כמובן, ההחלטה המעשית מסורה בכל מקרה לידם של גדולי ישראל, ואין כאן המקום להיכנס לצדדים השונים. אבל לגישות השונות בוויכוח הזה יש השלכות רחבות יותר מאשר השאלה הקונקרטית של על-איזה-כפתור-ללחוץ-מתי.

באופן עקרוני פוליטיקה מתנהלת בשני מישורים: האחד הוא היחסים האישיים שמקיימים הפוליטיקאים בינם לבין עצמם – מישור שבחלק גדול מהמקרים עמוס בפשרות, ב'תן-וקח' ובלא מעט אינטרסים אישיים. הוא גם זה שאחראי על הדימוי הלא ממש סימפתי שקנתה לעצמה הפוליטיקה בעולם.

באופן עקרוני, הפוליטיקה מטבעה משתדלת לכל הפחות לנסות לחבר את ההחלטות האינטרסנטיות, האישיות והאופורטוניסטיות לתוך הֶקשר רחב יותר של אידיאולוגיה וערכים שאמור לשרת את הציבור שנתן לנציגים את קולם. האופן היצירתי והציני שבו פוליטיקאים כורכים לעיתים את שני היקומים המקבילים הללו מעורר לעיתים קרובות גיחוך, אבל הוא חיוני כדי שההצגה הקרויה דמוקרטיה תוכל להימשך.

תהליכים חברתיים משפיעים בסופו של דבר על עמדותיהם של פוליטיקאים, וכן להפך. להתנהלות שלנו כציבור ולעמדות שאנו מציגים יש השפעה – גם אם עמומה למדי – על התנהלותה של המערכת הפוליטית, והמערכת הפוליטית יכולה ללמד אותנו משהו על כיוון הרוח שנושבת בציבור הכללי.

השאלה הזו משמעותית במיוחד במקרה שלנו, מאחר וההתנגדות למה שמזוהה עם הציבור החרדי – ובכלל זה שמירה על כמה מיסודות הדת – הפכה להיות אחד הנושאים המהותיים הבודדים שנהנים מקונצנזוס נרחב בממשלה הנוכחית.

אלא שהחשש הגדול הוא שהקונצנזוס הזה לא נגמר שם; יש לא מעט כאלו שחולקים דעות דומות גם בקרב אנשי גוש הימין – אפילו אם כיום הם בוחרים להצניע את דעותיהם. השאלה הגדולה מה יהיה ביום שאחרי נתניהו; האם נתעורר בוקר אחד ונגלה שאנחנו כבר לא פרטנרים רצויים באף ממשלה, אלא נטל שאף שותף לא רוצה לשאת? האם ההישגים הרבים של היהדות התורנית יתאדו בזה אחר זה, ויפנו את מקומם לרפורמות ולרפורמים? האם ההפסדים הנוכחיים הם רק פתיחה חלילה לשורת תבוסות – או שמדובר במצב זמני בלבד?

הברית השבורה

נקודת מבט חיובית קצת יותר על הנושא, מצאתי לאחרונה במאמר שהתפרסם לאחרונה באחד מכתבי העת של הימין – תחת הכותרת: "הברית השבורה".

במאמר מקונן המחבר על כך שהקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, שאת שורשיה הוא מזהה במשפטי נתניהו, יצרה חיץ בין חלקו הגדול של מחנה הימין לבין מחנה המרכז-ימין והציונות הדתית.

הכותב מתאר תהליך שלדבריו אירע במחנה הימין: 'הכרה' בכך שלקיום המשותף עם הציבור החילוני אמורות להיות (לדבריו) 'השלכות' על ההלכה – כולל בנושאי גיור וכשרות – לצד חיבור גובר למסורת מאידך. ציבור זה, שמוכן לטענתו להקריב את ההלכה על מזבח הלכידות הלאומית, הוא כיום "לב החברה הישראלית. בכמות ובאיכות, באלקטורט ובאליטה".

אלא שהממשלה הנוכחית, או משפטי-נתניהו, קרעו את המחנה הזה מתוך מחנה הימין: "ממשלת בנט-לפיד נטלה חוליה מלב הגוש השמרני-לאומי-מסורתי – החוליה הדתית-ליברלית – והדביקה אותה אל הגוש שמשמאל: הגוש הליברלי-פרוגרסיבי".

ומה קרה לשאר אנשי הימין? הם, לדברי כותב המאמר, הם חברו "לגוש חיצוני שמהעבר האחר". כן, "מהעבר האחר"; 'סטרא אחרא', אם תרצו להתנסח דווקא בארמית – גרסת המחנה הדתי-ליברלי; הכותב לא חוסך במילים כאשר הוא מתאר מכנה מחנה זה בשם: "הגוש הריאקציוני, הפונדמנטליסטי, סרבן-הגאולה, המבקש להעמיד את היהדות על בדלנותה בת הגולה".

למי שעדיין לא הבין במי מדובר, מגיע הסיכום הקובע שבכך המסורתיים, אוהדי-נתניהו והליכוד, שחשו נבגדים בידי הציונות הדתית, נטשו אותה למעשה – "וחברו אל החרדים בסוגיות הדת-ומדינה ובתפיסתם הדתית העקרונית".

מדינת ישראל – לאן?

כמובן, האמירה שהציונות החרדית יצאה מהמשוואה לא ממש מתכתבת עם המציאות בשטח – לפחות לא תלמידי החכמים שבה. הציונות הדתית לא רק שאינה מיוצגת ברובה הגדול על ידי הממשלה (דבר שלא נכחד מהכותב, שמציין זאת במאמר), אלא גם רחוקה מלהביע הסכמה מלאה עם הרפורמות שמקדם השר כהנא בנושאי דת ומדינה (למי שלא קרא, נפנה לתחקיר שהתפרסם לאחרונה בעיתון זה בנושא). אבל זה לא משנה לגבי התזה המרכזית: הפילוג בגוש הימין פוגע בראש ובראשונה במתקני הדת למיניהם.

אין צורך להזיל דמעה על המכה שספג לדבריו המחנה שמוביל את הרצון 'להתאים' את ההלכה על מנת להתאים אותה ל'רוח הזמן'. למותר לציין שההלכה גם לא צריכה להשתנות כדי "לחזק את הקשר עם קהילות חו"ל", כפי שמטיפים אחרים, התומכים במתן הכרה לקהילות הלא-אורתודוקסיות בחו"ל. לפיכך, מה שהכותב מציג כקרע בבשר החי – אנו יכולים לראות כהזדמנות לריפוי.

אין אנו יודעים העתידות. אך ייתכן ולהשתדלות שלנו כיום יכולה להיות השפעה בנוגע לשאלה איזו תחזית תתאמת: האם תהיה זו התחזית שרואה את הציבור שלנו חוזר אל מעמדו משנות החמישים, יושבי אופוזיציה נצחיים שנאלצים להביט חסרי אונים בניסיונות לפגוע בעולם התורה ובמוסדות הדת? או שאולי דווקא זו שמציג כותב המאמר? אולי נדע לנצל את המומנטום ואת הרגשות השליליים כנגד הממשלה הנוכחית על מנת להדק את הבריתות הפוליטיות שלנו על מנת לחזק את המחויבות הכללית לאותם ערכים שאנו מבקשים לשמור עליהם?

כאמור לעיל, זו אינה רק שאלה של פוליטיקאים. אנו נוטים לקבל כמובנות מאליהן שותפויות מסוימות, ולהתמקד לפעמים בקרבות פנימיים במקום לצופף את השורות כלפי איומים המגיעים מבחוץ. אלא שאם אנחנו רוצים לחזק את המחויבות של בעלי בריתנו לאותם ערכים, עלינו לא רק לתבוע מהם ללחום עבורם בעצמם – אלא גם להשתדל להפחית את המתיחות הרגילה למינימום האפשרי.

אנו נמצאים על פרשת דרכים; כעת זה לא הזמן שבו כל אחד רשאי לדאוג לעצמו ולקהילתו כמה שיותר. זה הזמן להראות לעצמנו ולאחרים מה באמת נמצא בראש סולם הערכים שלנו, ומה מגיע אחריו.

ההתנגדות למה שמזוהה עם הציבור החרדי – ובכלל זה שמירה על כמה מיסודות הדת – הפכה להיות הדבק המאחד שמחבר את אנשי הקואליציה זה לזה