עמא-ריקא

כך נראתה הפעם הראשונה שלה באמריקה, וזה מה ש(לא) הצליח לרגש אותה. וגם: תזכורת מרגשת מר' שרגי גשטטנר ע"ה

1.

בשעה שתקראו את הטור הזה כבר נדע אם ההיערכות המחודשת במירון הצליחה, או ששוב נפלנו קרבן בידי קיצונים משלנו שכל מה שמעניין אותם הוא לא האם יהיה סדר, אלא מי יעמוד בראש הסדר הזה. בעיני הרוב השפוי, כל מי שיצליח לסדר את אחד המקומות הכי מבולגנים בעולם, גם אם תהיה זו ממשלת ישראל או איזה ג'ון שחור מניו יורק, יבוא על הברכה.

תכננתי לשחזר את הרשמים מל"ג בעומר הטראגי של השנה שעברה. כשהגעתי לארץ מתוך כוונה לעלות לרבי שמעון, אבל מצאתי את עצמי משתתף בעשרות הלוויות קורעות לב, שבהן אנשים בכו את נשמתם, או הביטו סביבם בדומייה פצועה של הלם מבועת, מתקשים להכיל את ההיקף הנוראי של אחד האסונות הנוראיים שידענו. בטח יהיו כותבים מקומיים שיעשו זאת במקומי. רציתי גם כן לכתוב על העניין הכאוב של העיצוב החדש. תיבת התגובות שלי מלאה בקוראים, שקוראים תיגר על העיצוב המחודש. בעזרת השם נידרש לעניין בעונת המלפפונים הקרובה.

אני אמשיך לכתוב בינתיים על המסע שלנו לאמריקה. למה אני אומר שלנו? כי לראשונה בני משפחתי שיחיו השתתפו במסע לארצות הברית. שנים שאני מנסה לשכנע אותם לבקר בארץ הזהב הירוק, ולראות מקרוב את העוצמה האמריקנית. תמיד כשאני חוזר משם, אני מספר בהתלהבות על השדרה השלוש עשרה, ועל המקררים של הסופרמרקטים שניצבים בהם סטייקים ושניצלים וכרעיים כמו חיילים ממושמעים במסדר של המלכה. הילדים שלי, הילידים הבלגים, לא ממש יודעים כיצד נראה סטייק, אבל אני מסביר להם שזה אחד הדברים שעליהם עומדת אמריקה. גם היהודית. עוד הרבה לפני שידידינו הנלבב רפאל וואהל היגר לארה"ב וראה את מה שראה. יש דקות ויש גסות. יש חיתוך ראשון, שזה שווה ערך לתנור ראשון, ויש שנחתך באופן סודי שנמסר בחשאי מחוואי טקסני לבנו.

2.

אף פעם לא רצו להצטרף. לא אוהבים לטוס. מפחדים מהג'ט לג. כל מיני תירוצים. הפעם זה הצליח. כל הדרך חשבתי לעצמי: כיצד יגיבו בפעם הראשונה שלהם על אדמתם המופלאה של ג'ורג' וושינגטון ובנג'מין פרנקלין שאני מאוד מחבב בגלל שהוא מופיע על שטר של מאה דולר.

אתחיל מהסוף. אכזבה רבתי. למרות תחנוניי ואזהרותיי הנמרצות שמי יודע מתי נהיה שם שוב, הם לא רצו לבקר במנהטן. לא שלא עברנו באזור. מספר פעמים ניבטו אלינו גורדי השחקים מהכביש. אבל כן, מה שאתם שומעים, הם לא התעניינו בכלל. לא מגדל החירות. לא מגדל זה או אחר. אמרתי שיש כלבו בן שש קומות. אמרתי שיש שדרה חמישית עם מגדל טראמפ. הם אפילו לא זכרו מי זה.

משדה התעופה הלכנו ישר לאיזה קניון אאוטלט ליד מונסי כדי לקבור שם כסף יהודי, משם לקברים של הסבא והסבתא הבלתי נשכחים בבית החיים של סקווירא, ומשם, להבדיל בין החיים לשאינם, היישר למונסי, לבית הנעים והחמים של הדוד והדודה. שום דבר של אמריקה הגדולה לא עשה עליהם רושם. שלא לדבר על כך שהכבישים של אמריקה עשו לי ממש בושות. אני לא זוכר כל כך הרבה חורים בכבישים. אם אני לא טועה, הנשיא ביידן הבטיח לשקם את התשתיות הקורסות של אמריקה הגדולה. כנראה מייד שכח.

תסתכלו פה, תסתכלו שם, תראו את העוצמה. אבל החברה לא ראו שום עוצמה. כל מה שראו היו כבישים מפויחים, בתים יפים יותר ויפים פחות, נהגים שצופרים כל הזמן, וחנויות שמלאות קונים כאילו מחר פורצת מלחמה. אמרתי, כדאי לראות את הבית של הסבא ב'לי אווניו' בוויליאמסבורג שברגע לאחר שהסבא נפטר השכירו אותו בפי שלושה, אבל השכנועים נפלו על אוזניים ערלות. אפילו הדולרים עצמם לא עשו עליהם רושם. תראה כמה משעמם וחסר ברק נראה הדולר, מול האירו הצעיר ומלא החיות, אמרו. לא יודע. כמה ברק וניצוצות השטרות הירוקים המשעממים האלו הכניסו לחיים של כל כך הרבה יהודים – לא נדע לעולם.

כל מה שנזכור מהביקור הזה, כמובן לבד מהשבת המרוממת של 'קרבתנו' שהפכה אותנו בימים האחרונים למוקד מידע תוסס של 'קרבתנו' (כמה זה עולה. איך האוכל. מלאך דיבר?), הוא הביקור הבלתי נשכח אצל הדוד והדודה. עוד מעט, בקטע הבא, גם תבינו למה.

3.

הדוד שלי, ר' משה שטיינמץ, גם הדודה כמובן, הם אנשים מיוחדים. הם בני הדור השני שכבר גדל בארצות הברית. הוריהם היו ניצולי שואה שהתחילו הכל מחדש, מבלי לשנות כקוצו של יו"ד (תרתי משמע) ממה שהם ראו אצל אבותיהם בעיירות בהונגריה.

הדוד יושב ולומד כל היום ורוב הלילה. או בבית הכנסת או כשהוא ספון בחדר הספרים שלו. הדודה מבשלת ובעיקר מסייעת לילדים הנשואים שגרים רובם במונסי. אני לא תלמיד חכם כזה גדול, אז בעיקר אני אוהב לדבר עם הדוד על ענייני ייחוס. דיברנו על דא ועל הא, ובסוף יצאתי משם עם שלל יקר מפז. התברר לי שאנחנו צאצאים לבעל שם טוב הקדוש, ועוד גילוי מרתק שמאוד ריגש אותי: השווער של הרה"ק רבי ישעי'לה מקרעסטיר זי"ע, זה שטמון באותו אוהל, רבי יצחק יונה ויינשטוק ז"ל, היה הסבא שלנו! בפעם הבאה שאהיה בציון, כבר אגיע בתור בן משפחה.

לכבודנו הגיעו בני הדודים. הם הגיעו בזה אחר זה. זה הגיע ממלאכתו וזה מלימודו. הצד השווה שבהם שכולם אברכים חסידים לתפארת שמגדלים משפחות לתפארת. היה מאוד נחמד. ואז הצביע ר' שלום מרדכי שווארץ, אחד החתנים של הדוד, על תמונה מפוארת שהייתה תלויה על הקיר.

רואים בה את מה שאתם רואים: הרבי הקדוש מקלויזנבורג זי"ע מחייך לילד קטן וחמוד. לידו עומדת ילדה מתחת לגיל שלוש כשהיא מביטה בנעשה. בתקופה ההיא, כשהרבי עוד שהה ב'יוניאן סיטי', המחזות האלה היו די שגרתיים. הדלת של בית הרבי הייתה פתוחה לכל דורש, ובני הקהילה הקטנה והמשפחתית הרגישו שם כמו בבית.

מה שהכי מעניין הוא שהילד לא היה אחיה של הילדה הקטנה. היא כנראה התאכסנה באותו זמן בבית של השכנים והצטרפה לביקור. אבל מה שהרבה יותר מעניין הוא, שהילד והילדה, שנים רבות לאחר מכן… התחתנו! היא, הבת של הדוד והדודה, והוא, הוא ר' שלום מרדכי שווארץ שזה עתה מצביע על התמונה ומספר את הסיפור המופלא הזה.

המצבה של שרגי

נראה לי שגם אם לא ארצה, מדי ל"ג בעומר אחשוב על דמותו המתוקה של ר' שרגי גשטטנר ע"ה. זכיתי להיות אחד הראשונים שהביאו את סיפורו המדהים של הזמר בעל הקול הנפלא, שפשוט החליט יום אחד להתחבר לתורה הקדושה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה. הסיפור המרטיט של הדרך שבה הוא עשה זאת הכה גלים, ריגש אלפי יהודים והצית בהם אהבת תורה אמיתית. כל אימת שאני פוקד את ציונו של הרבי הקדוש מבעלזא, אני מביט בגעגועים אל המצבה של שרגי שניבטת אלי ממקום מנוחתה.

בשל כך לא היה לי ספק שאת המכתב הבא ששיגרה הקוראת מ' ליפשיץ אני מכניס, ובמסגרת המרכזית!

וכך נכתב בו:

יומיים לפני היארצייט של חמי חל גם היארצייט של אם חמותי. גיסי שהגיע עם משפחתו ברכבו מהצפון לעלות לקבר אביו ביום היארצייט הראשון, החליט לעלות גם אל קברה של הסבתא. ביקשתי להצטרף לרכבם, ידעתי שהיא קרובה גם לאזור של סבתי האחרת, ואולי אמצא גם את קברה.

התקשרתי לאימי וביקשתי ממנה הדרכה איך להגיע למקום קבורתה של סבתי. מולי ראיתי את הציון של הבעלזער רבי זי"ע, אך היא לא הצליחה לתת לי מיקום מדויק. 'דבר אחד אני יכולה לומר לך', ציינה אימי, 'שהשנה כשהגענו ליארצייט בכ' באב, ראינו סמוך לקברה את מצבתו של ר' שרגי גשטטנר שנהרג במירון בשנה האחרונה, זוהי מצבה גדולה ועגולה. אולי תנסי לזהות את מצבתו', הציעה.

ניסיתי לאתר מכל הכיוונים, הסתכלתי ימינה ושמאלה, למעלה למטה, אך ללא הצלחה. הזמן התאחר, וגיסי החליט שהוא נשאר כאן כדי לארגן מניין למנחה. הוא מנסה ככה עשר דקות, אך לא מצליח. פתאום אנחנו רואים שמתארגנים בקצה השני של המתחם לתפילת מנחה. גיסי רץ במהירות לבדוק אם אין שם חיוב. אכן כך היה ונעמדו להתפלל.

כשהסתיימה התפילה פונה אליו מישהו מתוך המתפללים ומבקש ממנו אם הוא מוכן להצטרף אליהם למניין לקדיש. חסרים להם שניים. תוך כדי הליכה הם מספרים לו שהם ההורים של גשטטנר, וזו הפעם הראשונה שהם עולים לקברו, לאחר שהקורונה מנעה זאת מהם עד כה. גיסי עמד נדהם, ואני גם כן. סוף סוף מצאתי את קברה של סבתי!

מרגש ביותר! נפלאות דרכי ההשגחה! בדיוק חל היארצייט של סבתא של בעלי יומיים לפני חמי, בדיוק גיסי החליט לעלות גם לקברה, בדיוק היארצייט של סבתי מצד אימי חל שבועיים קודם, ובדיוק אימי הבחינה אז שר' שרגא נקבר לידה, בדיוק הציבו לו מצבה גדולה שזה היה הסימן, בדיוק לא היה לגיסי מניין, ובדיוק סחבו אותו למניין רחוק של ההורים של גשטטנר שבדיוק הקב"ה זימן אותם מארה"ב להגיע להר המנוחות, בדיוק באותו רגע, כדי לעלות אל קבר בנם היקר, ובזכותו להוביל אותי לשם.

יהי זכרו הטוב ברוך!