הרב יגאל כהן
ג' כסלו התשפ"ו
מה עונים לבחור שמבקש להשיג ענווה ומה צריך לעשות כדי להיות גנרל?
בתורתנו הקדושה אנו מוצאים חשיבות מרכזית למידת הענווה. כל הגדולים שלנו, ענקי האומה מאז ומעולם, כולם התפרסמו בזכות ענוותנותם והעדינות שהייתה טבועה בנפשם.
קחו איזה ספר על גדול בישראל שתרצו. בין אם אותו גאון התפרסם בחוכמתו ובין אם התפרסם דווקא בחסידותו, בוודאי תמצאו שם לכל הפחות כמה עמודים שיספרו על מידת הענווה של אותו צדיק. ולא בכדי.
להבדיל אא"ה, בדתות אחרות, אגב, זה שונה לחלוטין. שם מאדירים את הנועזים, בעלי הגאווה, השחצנים וגסי הרוח, ואפשר לומר שאפילו בזים לאלה שמנמיכים את עצמם.
וזה ממש לא סתם. הגאווה הזו נגזרת מכך שאם אדם חושב שהכל בא ממנו – באמת אין לו סיבה להמעיט מעצמו ולו במעט. "את הכל אני השגתי", הוא יטען. "אני התאמצתי להגיע להישג הזה ולא אף אחד אחר, הכל מעשי ידיי להתפאר. אז למה שאעשה מעצמי לא כלום?"
אצלנו, שאנחנו יודעים שהכוח שיש לאדם מגיע מאיתו יתברך, והחכמה והתורה מגיעות במתנת חינם ממנו – זה שונה. הענווה והאמונה הולכות שלובות זרוע ויחד הן מרכיבות תמהיל מופלא מאין כמוהו.
אינני יודע אם אתם יודעים, אבל בדורנו יש אין ספור בחורי ישיבה מבקשי השם, ברמה שאיני יודע אם הייתה פעם. נהוג לבוז לדור הזה, לדבר על 'ירידת הדורות' וכו' וכו', אבל אני, לפחות מהמכתבים והשאלות שאני מקבל, רואה משהו אחר לחלוטין.
אני מקדים את זה כדי לספר על שאלה מתוקה שקיבלתי לאחרונה. מדובר בבחור בן עלייה מישיבה חשובה בירושלים. איני יודע כיצד הוא נראה, אבל כשקראתי את מה שהוא כתב דמיינתי אותו כמלאך בדמות אדם.
אותו בחור סיפר שבמהלך עשרת ימי תשובה האחרונים הוא קיבל על עצמו להתחזק במידת הענווה. הוא אף הוסיף וציין שלמד עליה בספרי המוסר, אך עוד לא הצליח לשנות את עצמו 'מבפנים', כהגדרתו.
לפני הכל כתבתי לו שהקדוש ברוך הוא מתגאה בו לפני פמליה של מעלה ואין לי ספק שעצם העובדה שהוא מבקש להתחזק יש לה מעלה גדולה עד מאוד. ציינתי גם שספרי מוסר מועילים יותר ככל שהזמן עובר.
ובאשר לשאלתו, איך משיגים ענווה, המלצתי לו, ובכן, ללמוד 'שער הביטחון'. אני מניח שעכשיו אתם שואלים את עצמכם מה הקשר, אולם האמת, כפי שצוין בראשית המאמר, מדובר בשני עניינים שקשורים זה בזה בקשר בל יינתק.
כאשר אתה מתבונן בבריאה, לומד על גדלותו של הבורא ומחזק בליבך את הביטחון, התחושה שהכל ממנו יתברך מתחזקת בליבך והיא גם גורמת לך להסיר מעליך עוד ועוד פיסות של גאווה.
גם אם יקרה שברגעים כאלו ואחרים תתגנב לתוך הלב תחושת גאווה, השכל מייד יזכיר שהכל מאיתו יתברך.
וכאן אומר משהו על עצמי: כמי שזוכה למסור שיעורים והרצאות במקומות שונים, קורה שאני חש תחושה שיש בה גאווה. אינני רואה בושה לומר זאת, מפני שמדובר בתחושה טבעית שהקב"ה הביא לנו דווקא כדי שנעבוד עליה וכדי שבמקרים מסוימים היא תסייע לנו להתרומם מעל הקשיים.
כשזה קורה לי אני משתדל לחשוב על השם יתברך, להתבונן בגדולתו, לראות את העולם המדהים שהוא ברא. אני מזכיר לעצמי שהכל ממנו, עד שהנתונים שוב מתאפסים…
מאידך גיסא, חשוב לזכור שענווה איננה ביטול האישיות. הרבה פעמים אנחנו מקצינים, מנמיכים את עצמנו לאפס וממילא מוותרים על הרבה חלומות ושאיפות.
מרן הגר"ע יוסף זצ"ל היה נוהג לספר על נפוליאון, המצביא הצרפתי הנודע, שאמר פעם לחייליו: "מי שרוצה להיות גנרל – אולי יהיה גנרל. אבל מי שלא רוצה להיות גנרל – לעולם לא יהיה גנרל".
החכמה היא לאזן, למתן את התחושות, לזכור בשביל מה אנחנו כאן ומה אנחנו באמת, ולדעת שהכל מאיתו יתברך.
***
אחד התיאורים הכי מוכרים בפרשה חוזר אל הרגע שבו רבקה אימנו מרגישה התרוצצות בקרבה. היא עוברת ליד בית מדרש – התינוק רוצה לצאת, חולפת ליד בית עבודה זרה – ושוב התינוק רוצה לצאת. היא שואלת את עצמה איך יכול להיות דבר כזה?
עשרים שנה היא המתינה לילדים. קיוותה, בכתה, התפללה – ועכשיו כשזכתה היא לא מצליחה להבין איזה בן מוזר יש לה.
התורה מתארת לנו שהיא הולכת "לדרוש את השם", ובישיבת שם ועבר היא מנסה לקבל תשובה מה פשר הדבר. ואז אומרים לה: "שני גויים בבטנך". אין לך ילד אחד אלא שניים, אחד צדיק ואחד רשע. ומה שמעניין הוא שבשלב הזה רבקה נרגעת. התשובה הזו מיישבת אותה.
וכאן צריך להבין: מה בדיוק ההבדל אם מדובר בילד אחד או בשניים? הרי בסוף יש לה ילד שרוצה ללכת לבית עבודה זרה?!
התשובה לכך טמונה בהבנה עמוקה של הנפש האנושית. אדם שהוא רשע גמור, שהולך כל חייו בטעות – אפשר מתישהו להאיר את עיניו. אתה מסביר לו שהוא טועה, מראה לו את הכיוון, מדבר איתו בשפה שהוא מבין וכך יש סיכוי ממשי שישוב בתשובה. הרי הוא לא חושב שהוא צדיק.
אבל אם מדובר במישהו שהוא חצי–חצי, גם צדיק וגם רשע, גם מתפלל שלוש תפילות אבל גם קצת מקל לעצמו במצוות שקשה לו לקיים, אותו קשה פי כמה לשנות.
הוא לא יסכים לשמוע ממך, הוא לא יסכים לקבל. בעיניו הוא נמצא במקום טוב, לא כל כך רע, ואין לו שום תחושת דחיפות שתגרום לו לשנות את מהלך חייו.
גם אם תוכיח לו שהוא טועה, הדברים הטובים שהוא אכן עושה ימנעו ממנו להרגיש בדברים הפחות טובים שיש בו וכך אותו אדם לא ישתנה לעולם.
והמסר לחיינו ברור: לעולם נישאר פתוחים ללמוד, לא משנה כמה למדנו, לא משנה כמה אנחנו מכירים את בורא עולם.
שמעת דבר חדש? אל תפסול על הסף. תחכים, תקשיב, תלמד. גם אם תראה שזו טעות, בלב שלך אתה יודע שהקשבת, שרצית לדעת עוד.
החצי–חצי הוא המסוכן ביותר, כי הוא גורם להשאיר את האדם במקום. ממנו פחדה כל כך רבקה אימנו ע"ה.
