עסקת ביש

"יש להם יכולת הפתעה, תעוזה ותחכום, רק חבל שאת המשאבים והכישורים האלה הם משקיעים במינוי האלופים במטכ"ל ולא בהכנה של צה"ל למלחמה". את המשפט הציני, ששוגר כמו טיל מונחה מטרה לעבר שר הביטחון והרמטכ"ל, השמיע השבוע שר בקבינט שהביע את תסכולו.
ההתבטאות הושמעה בתווך שבין הנחת העסקה הקטארית-מצרית בגיבוי אמריקני על השולחן ללא מודיעין ישראלי נלווה, לבין היציאה למבצע ה'דרדלה' בעוטף רפיח. השר שיושב בקבינט וחוזה מפעם לפעם בכניסת השיירה מלאת הטקס של שר הביטחון, הרמטכ"ל ובכירי מערכת הביטחון, כיוון לכתובת של נפילת הפצ"מרים בשטחי הכינוס שהייתה כתובה על הקיר.
במבצעי עבר, צה"ל ספג אבדות אין ספור בגלל כינוס המוני של חיילים בשטח צפוף. במבצע הנוכחי, הסכנה הייתה ידועה מראש ואפילו התראה ספציפית ניתנה, ממש כמו בליל שמחת תורה. אז איך קרתה הפשלה? "כשהקודקודים הצבאיים עסוקים בפוליטיקה, אין שאלה", באה התשובה הכאובה.
מי שמוצא עצמו בין הפטיש לסדן ובין הרמטכ"ל לשר הביטחון זהו הגורם המדיני הבכיר שאין בכיר הימנו. נתניהו נוהג לשחק בכינויים כשהוא מבקש שאמרותיו יצוטטו, אך לא בשמו. "תשתמשו בתואר 'גורם מדיני' או בשם הקוד האיש עם העניבה האדומה", הגדיר עצמו פעם בשיחה שערך עימנו בטיסת חזור מוושינגטון די-סי.
חשיפת זהותו של נתניהו כ"גורם המדיני" שעומד מאחורי הפרסום במהלך השבת ולפיו ישראל לא תיגרר לעסקה שכרוכה בה הפסקת הלוחמה, לא הקפיצה את השותפים החרדים שהבינו כי הודעת נתניהו הייתה הדבר הקרוב ביותר לפיקוח נפש. ביבי שמע על המהלך שמתרקם בין האמריקאים לקטארים ועל פיו תינתן ערובה אמריקאית מעל לראשה של ישראל להפסקת הלוחמה, ומיהר להקדים הצהרה לכניעה.
השאלה הלא פחות מעניינת היא, מיהו הגורם הממשלתי שרץ להתראיין לניו יורק טיימס השבוע ולתלות את האשמה בטרפוד העסקה, בראש ממשלת ישראל ולא במנהיג החמאס. מול ממשל דמוקרטי שמעכב אספקת תחמושת חיונית ומגנה באותה נשימה מאוזנת את האנטישמיות המשתוללת בקמפוסים ואת האסלאמופוביה – האמירה של הבכיר הישראלי לניו יורק טיימס היא כשפיכת דלק למדורה, סיוע הומניטרי לרצועה.
למי שעקב אחר התנהלות נתניהו בשבועיים האחרונים אין ספק בנוגע לנכונותו ללכת כברת דרך לעסקה, גם במחירים כואבים, פוליטיים, צבאיים ומדיניים. בזירה הפוליטית, ביבי נראה כמי שהסכים לקחת סיכון עד כדי פירוק ממשלת הימין אם העסקה תבשיל.
בשיחות סגורות נתניהו אומנם העריך כי לבן גביר ולסמוטריץ' אין אלטרנטיבה, אך כמי שממשלתו נפלה פעמיים בעבר באדיבות קולות הימין, ביבי יודע היטב כי גם בפוליטיקה יש סכנה של מיסקלקולציה. ואף על פי כן, נתן נתניהו לאמריקאים אור ירוק לקידום העסקה המקורית, מתוך ידיעה ברורה שיישומה עשוי להביא לנפילת ממשלתו.
הקו האדום היחיד שנתניהו הציב מלכתחילה, התמקד בהטלת וטו על הכרזה ישראלית רשמית בדבר סיום הלחימה שמשמעותה, בעיני נתניהו ובעיני רבים במערכת הביטחונית, תהיה הפסד במלחמה. מהטבח הנורא של שמחת תורה הפלסטינים כבר יצאו מורווחים כשהעלו את השאלה הפלסטינית לקדמת הבמה והציפו מחדש יוזמות בין-לאומיות חד צדדיות להכרה במדינה פלסטינית. אם לקינוח הסיוט הזה, החמאס גם יֵצא כגורם שלטוני ששרד במלחמה, יֵדע כל אויב עתידי שהמלחמה בישראל – משתלמת.

הוראת חדילה
המעקף האמריקאי מול המצרים והקטארים מאחורי גבה של ישראל, יכול להתקיים רק בעולם שבו תקיעת הסכין בגב הממשלה, מגיעה מתוך ישראל תחילה.
במקום לדבר על השיקולים הפוליטיים שעומדים מאחורי התנהלות הנשיא האמריקאי ביידן – שהולך וקופץ את ידו ככל שהבחירות מתקרבות והפער לטובת טראמפ הולך וגדל – התקשורת הישראלית מתמקדת באובססיה בשיקוליו הפוליטיים של ראש ממשלת ישראל.
אפשר לבקר את נתניהו על התנהלותו עד ל-7 באוקטובר ובעיקר על דרכו העקלקלה מאז ועד עתה, אך בכל מה שנוגע לעמידתו האיתנה על כך שישראל לא תכריז כמעט מפורשות על כניעה, מגיעה לו יותר ממילה טובה. נאומיו המליציים ביום השואה, נראו תמיד מהזווית החרדית האמונית כהתרברבות מיותרת של כוחי ועוצם ידי, אך נאומו השנה, בעברית ובעיקר באנגלית, היה בבחינת הנאום הנכון במקום הנכון. יש רגעים שבהם ראש ממשלת ישראל הוא שצריך לומר לנשיא המעצמה הגדולה בעולם "דונט".

׳דונט׳ מאיווט. יו״ר ישראל ביתנו צילום: פלאש 90

מבני גנץ שאותו מגדיר נתניהו כנציג המפלגה הדמוקרטית בממשלת ישראל, אין לנתניהו ציפיות. גנץ ואיזנקוט חותרים למגע ומחפשים 'אקזיט' מהממשלה – בנקודת הזמן הראשונה שבה האחריות לפירוק ממשלת החירום לא תיפול ציבורית על כתפיהם.
גנץ ואיזנקוט הם הבעיה הקטנה של נתניהו, בהשוואה לדמות שמובילה את תעשיית הפוליטיקה הפנימית מתוך הממשלה, שר הביטחון יואב גלנט. "בכל פעם שאני מדבר איתך, התחושה היא שאני מדבר עם התקשורת", אמר לו נתניהו באירוניה באחת מהישיבות.
ההדלפה האחרונה שתיארה איך גלנט "היישיר מבט" לנתניהו ונאם בפניו על הצורך בחתירה לעסקה לשחרור החטופים, הוציאה את נתניהו מהכלים – שגם כך שבורים לרסיסים. את טביעת האצבע של כל הדלפה אפשר לזהות לרוב, בהתאם לגורם שנהנה מהפרסום ומתפנק מהכותרות. בסדרתיות מגמתית שאינה ניתנת להכחשה, יואב גלנט הוא הנהנה העיקרי משלל הפרסומים שעוסקים בוויכוחים הפנימיים בינו לבין ראש הממשלה.
נתניהו יכול להאשים רק את עצמו בכך שלא השכיל בחצי השנה האחרונה לבנות אלטרנטיבה מימין ולצרף את סער ואיווט לקבינט המלחמה. גורם ב'ישראל ביתנו' הפנה השבוע את תשומת ליבי לכך שביחס להתנפלות של אישים מיליטנטיים גם מתוך הממשלה על אינטרסים חרדיים למיניהם, הרי שדווקא איווט ליברמן, יחסית לאחרים וביחס לאמירותיו מהעבר, שומר על מינון נמוך, ובעניין הזה – תשמעו סיפור.
כשהוגשו לאחרונה עתירות נגד הענקת פרס ישראל לראשון לציון הגר"י יוסף ביום העצמאות הקרוב על רקע אמירותיו בזכות לומדי התורה ואיומי העזיבה עם המזוודה, קם אחד מח"כי 'ישראל ביתנו' והשמיע קול בעד המהלך. בתוך שעה קלה, קיבל הח"כ הקופצני מסר ממוקד מכיוון היו"ר עם הוראת חדילה.
אז נכון שאיווט לא השתנה, ואין שום בטוחה לכך שהאיש לא יקום מחר בבוקר ויעלה לריאיון נוטף שומן נגד החרדים, אך יש באנקדוטה כדי להמחיש את הפספוס שביצירת אופק אחר ליום שאחרי. ומה שנכון בנוגע לאיווט, רלוונטי שבעתיים ביחס לסער, שפרש מ'המחנה הממלכתי' של גנץ, במטרה ברורה ומיידית לבדל עצמו – כמי שיישאר בממשלת החירום גם אחרי פרישת גנץ, ולא כמי שיקפוץ מהעגלה הקואליציונית לפניו.
ההתעקשות של נתניהו לקבל מסער בטוחות להצבעות עתידיות – כולל בהצבעה על הגיוס – בתמורה לקבלת דרישתו האחת והיחידה לחברות בקבינט המלחמה, ודרישתו הדווקנית של סמוטריץ' להיכנס גם כן לקבינט המלחמה לצידו של סער, הן הפספוס הגדול ביותר של המחנה.
בהתנהלות נבונה, נתניהו היה יכול לאחות את השברים ולבנות מחדש, באיטיות ובתבונה, את גוש הימין הרחב שכולל בתוכו גם את הגורמים שחצו את הקווים. עודף החשדנות, הקנאות הקמאית והיעדר היכולת לשחרר גרמו לנתניהו ולשותפים החרדים שממשיכים להיצמד אליו גם כיום, לאבד במו ידיהם קלפי משחק קואליציוניים משמעותיים, ועל כך בדיעבד – גם על כך – אפשר רק להצטער.

הקיץ האחרון
זמן קיץ התשפ"ד שנפתח בסוף-השבוע הנוכחי בהיכלי הישיבות, יהיה הזמן הראשון מאז קום המדינה שאליו נכנסים לומדי התורה כחסרי מעמד, בלתי לגאליים, במדינת היהודים. אם הכנסת תשוב מהפגרה והצעת חוק קואליציונית לא תונח על השולחן – שום תירוץ לא יתקבל. שר הבינוי יצחק גולדקנופף העריך השבוע בפסימיות לא אופיינית כי הממשלה לא תוציא את שנתה, על רקע משבר הגיוס.
ההתמודדות לא קלה, ובכל החזיתות. ספק אם הנציגים החרדים שעוסקים מאחורי הקלעים הכירו עד לאחרונה את 'תסביך מרקס', שמיוחס לקומיקאי היהודי-אמריקאי גראוצ'ו מרקס, על בסיס אמירתו הידועה: "אינני מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי".
אבל זה בדיוק מה שחווים מקלב, אטיאס ועוד כמה ראשי ישיבות שלא נחו גם בתקופת בין הזמנים, ועשו לילות כימים בניסיון לצאת מהמבוך שאליו נקלענו בסוגיית הגיוס.
"עורכי דין מהשורה הראשונה שאנחנו מבקשים מהם לייצג את הממשלה בבג"ץ בעתירה לגיוס בחורי הישיבות, לא מוכנים לייצג בימים אלה את הממשלה, ואת עורכי הדין שמסכימים לייצג – אנחנו אלה שלא רוצים", אמר לי השבוע ברגע של הומור מיואש ח"כ אורי מקלב, נציג דגל (ועולם) התורה בדיונים הפנימיים על חוק הגיוס. מקלב מדבר בחדרים הסגורים אך גזר על עצמו שתיקה תקשורתית בתקופה שעליה נאמר במקורות, והמשכיל בעת ההיא – יידום.

יועץ הצללים. עו"ד נזרי צילום: פלאש 90

ההיתר שהעניקה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה בנדיבותה הפטרונית, להעמיד עורך דין חיצוני שייצג את הממשלה בעניין הגיוס התגלה כמלכודת דבש. כמעט כל עורכי הדין הבכירים בתחום המנהלי מהמשרדים המובילים בישראל שאליהם פנו חברי הכנסת, השיבו את פניהם ריקם. התשובה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות היא אחת: באווירה הציבורית כיום, לייצג מקצועית את ממשלת נתניהו בכלל ובסוגיה נפיצה כמו הגיוס בפרט, זה בגדר התאבדות מקצועית.
התופעה שחוו השבוע חברי ממשלת נתניהו במישור המנהלי-ציבורי, מזכירה במידה רבה את שבעת מדורי הייצוג שחווה נתניהו בתחום הפלילי האישי. עורכי הדין במשפט נתניהו החליפו ידיים, כמספר חילופי הגרסאות של שלמה פילבר על דוכן העדים. אבל אם בעבר ראינו עורכי דין מהמשרדים הגדולים, כמו עו"ד יוסי אשכנזי ממשרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן הגדול בישראל, או עו"ד מיכה פטמן ורם כספי שמתייצבים לייצג את נתניהו או לייעץ לו בתהליך המשפטי, הרי שכיום תופעה שכזאת היא בגדר בל ייראה ובל ימצא. האחרון שעשה לנתניהו עבודה פנטסטית אך גם הוא נאלץ לנטוש את ההגאים בתחושת "איני יכול עוד", ולא משפטית אלא ציבורית, זהו עו"ד בועז בן צור.
גם בעניין הזה, תשמעו סיפור: ערב קבלת הייצוג בתיקי נתניהו, התנהלה ישיבת שותפים באחד מהמשרדים הגדולים בישראל, שבמסגרתה עלתה השאלה אם לייצג את נתניהו שנתפס כבר אז, ערב הרפורמה המשפטית, כמי שקורא תיגר על המערכת. השותפים הבכירים שאיש מהם אינו נמנה עם תומכי נתניהו התחבטו רבות בשאלה עד שנמנו וגמרו לקחת את הייצוג, ולו לשם הפרסום הבין-לאומי.
כל זה קרה לפני יותר משלוש שנים, אך בתקופה שחלפה מאז, הפך נתניהו לאישיות רדיואקטיבית בחוגים הליברליים. כל אזכור של עורך דין או משרד כמייצגים אפשריים בתיקיו המשפטיים, הופך את הפרקליטים המעורבים – לרעילים בחוג מכריהם.
וזו בדיוק התחושה כיום של חברי הכנסת החרדים שכמעט מחזרים על הפתחים בניסיון למצוא עורך דין שייצג את המדינה בעמדה נפרדת מזו של היועצת המשפטית לממשלה בעתירה לגיוס בני הישיבות שתלויה ועומדת בבג"ץ. "מהסצנה הזאת שבה אנחנו נאלצים לרדוף אחרי עורכי דין שלא מוכנים לייצג בשכר, הבנתי עד כמה מצבנו בכי רע".

התקווה ווקאלית
יועץ הצללים של חברי הכנסת החרדים בסוגיית הגיוס כיום, זהו המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי, שנשכר על ידי שלוש המפלגות כדי לנסות ולגבש נוסחה שתצלע איכשהו כל הדרך לבג"ץ.
קווי המתאר ברורים לשני הצדדים: לא ייקבעו מכסות שיגבילו את מספר הלומדים ולא יישלחו ציידי עריקים לישיבות. הוויכוח בין הגורמים המקצועיים במשרד הביטחון לנציגים החרדים, ממוקד כיום סביב מספר היעדים: מה יהא המספר שייקבע כיעד לגיוס ממחזור הגיל; האם היעד ייקבע בחקיקה קשיחה כדרישת הצבא או בהחלטת ממשלה כדרישת החרדים; ומה יהיה קצה האופק של פקיעת החוק אם לא תהיה עמידה ביעדים.
אילו רעשי הרקע הפוליטיים והציבוריים לא היו מפריעים לתהליך, ייתכן שכבר כיום הייתה נוסחה מגובשת המונחת על השולחן ועושה את דרכה להצבעה במליאת הכנסת. הצעת הפשרה שעלתה השבוע, מדברת על יעד גיוס ראשוני שייכלל בחקיקה, אל מול יעדים ארוכי טווח שייקבעו בהחלטת ממשלה.
הרציונל להסכמה החרדית העקרונית לקיבוע היעד הראשוני בלבד בחקיקה, נובע מכך שעל היקף מחזור הגיוס המיידי אפשר להתחייב וגם ליישם, זאת לאור הנתון של יותר מאלף חרדים שהצבא יכול לגייס כאן ועכשיו, ללא דיחוי – תרתי משמע. ולמען הסר ספק, אין המדובר בתלמידי הפלג הירושלמי שלא הופיעו לקבל דיחוי מתוך אידיאולוגיה בוערת, אלא בבוגרים חרדים שנשרו מהישיבות אך צה"ל מטעמי נוחות "פטר עצמו מלגייס אותם".
המכשול הגדול היה ונותר בקומה ה-14 במשרד הביטחון, מקום לשכתו של שר הביטחון יואב גלנט. בתוך החדרים הסגורים גלנט שב ומסביר לחרדים כי אין לו אינטרס בפירוק הממשלה והקדמת הבחירות, לפני סיום הפעולה ברפיח ומיטוט שלטון החמאס. גלנט שב ומבהיר כי אין לו שום עניין בחיזוקו של בני גנץ, ודרישתו לקבל נוסחה שתגובש בהסכמה רחבה, היא אינטרס ישראלי וחרדי כאחד.
"אם נניח על דוכן הכנסת הצעת חוק שתישען רק על קולות הימין, היא לא תעבור באקלים הציבורי וודאי שלא באמצע מלחמה", אמר שר הביטחון לחרדים. "אם למדנו משהו מהרפורמה המשפטית, זה שאי אפשר לסמוך על שישים וארבע אצבעות בהצבעות גורליות שקורעות את העם".
מול החרדים – גלנט מדבר בתבונה, עד לרגע שבו הדברים נוגעים בראש הממשלה. האינטרסים החרדיים, כך דומה, טובעים בנהרות הדם הרע שזורמים בין לשכת ראש הממשלה ללשכת שר הביטחון. כמעט אין סוגיה על השולחן שגלנט ונתניהו מסכימים לגביה. לעיתים נראה גלנט כמי שמתעב את נתניהו לא פחות מהמפגינים בצומת קפלן – שנשקפים מלשכתו בקריה.
במציאות שכזאת קשה לראות איך שר הביטחון מקבל אחריות אישית-ציבורית ומוציא לנתניהו את הערמונים מהאש דווקא בסוגיית הגיוס שהיא עקב האכילס של נתניהו – הנתפס בעיני הציבור כמי שמגבה את ההשתמטות החרדית.
אחרי שהפכו למגש הכסף של המהפכה המשפטית במחצית השנה הראשונה של הקדנציה, מוצאים עצמם הנציגים החרדים כיום כשק החבטות של מאבקי נתניהו-גלנט. גם אם יימצא עורך דין שייאות לייצג את הממשלה בבג"ץ בשכר טרחה מפולפל, המשמעות של היעדר הסכמה למתווה הגיוס שיוצע מצד משרד הביטחון תהיה, שהשופטים יתייחסו לכל נוסחה משפטית שתוצג בפניהם כאל הצעת חוק פרטית, שאינה מגובה לא ברמה המשפטית, ולא במישור הצבאי.
ערב יום העצמאות הקשה ביותר בתולדות ישראל ומהמקום הכי נמוך בעולם, גם לנציגים החרדים אין שום סיבה להצטרף לשירת 'התקווה' במהלך החגיגות, ולא רק בליווי של כלי נגינה, אלא אפילו ווקלית כמנהג הספירה.