ישראל יוסקוביץ
ח' טבת התשפ"ג
1.
כתלמיד ישיבה ירושלמית אני זוכר היטב את הימים הסוערים של 'משפט דרעי'.
בוקר ההכרעה היה מתוח במיוחד. בתוך אולם קטן, דחוס לעייפה, הצטופפו המקורבים, הפרקליטים, צוות התביעה, עיתונאים וסקרנים משכימי קום שהצליחו להשתחל פנימה.
באופן נדיר, חסר תקדים, התיר בית המשפט להעביר בשידור חי את דבריו של ראש ההרכב, נשיא בית המשפט המחוזי, יעקב צמח.
כשלצידו השופטת מוסיה ארד והשופטת מרים נאור, פתח את דבריו: "כיוון שהכרעת הדין ארוכה", אמר, "נפתח בהכרעה: החלטנו להרשיע את נאשם 1, מר אריה דרעי, בלקיחת שוחד לפי אישום 1, במרמה והפרת אמונים לפי אישומים שניים, שלושה ותשעה, וכן, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לעניין אישום שניים…"
יצחק מזרחי, פעיל שס, שהמתין להכרעה על יד ערוצי התקשורת, התפרק בבכי קורע לב מול המצלמות שעטו עליו. "אנחנו לא עומדים בזה", זעק בזמן שחברו מגיש לו כוס מים.
בדבריו הקצרים, שנקטעו בבכי שבא מהלב, היטיב לזקק את רגשות הציבור שעליו הוא נמנה.
קודם כל ההלם. איש לא חשב שזאת תהיה הכרעת השופטים. לפני צמח, הדמון הגדול היה התובע, יהושע רזניק. כשיגיע המשפט, היו בטוחים, כתב האישום ייבעט החוצה. ההרשעה הכתה בתדהמה.
התחושה העמוקה הייתה שנעשה לדרעי עוול. הציבור החרדי בכלל והציבור הספרדי במיוחד, ראה בהחלטה, וכמו גם בגזר הדין, חלק מרדיפה מגמתית נגד התנועה; נגד ציבור הבוחרים; נגד הדת.
מאוד קל ומאוד נוח לדחות את הדברים. "גם אולמרט הורשע וישב בכלא", יגידו המסנגרים; "גם הירשזון הורשע ונשלח למאסר ממושך יותר, בן חמש שנים, מאחורי סורג ובריח".
מכיוון שאינני משפטן אין לי יכולת להשיב על טענות אלו. אני כן יודע, שבנוגע לדרעי, עלו שאלות שונות, שלדעת טובים במשפטנים – ביניהם פרופ' דניאל פרידמן – העמידו את התיק ברף הספק הסביר והצדיקו זיכוי.
זאת ועוד: ההתנהלות בעת החקירות, האופן שבו נגבו העדויות, דמותו המפוקפקת של עד המדינה, ההכרעה עצמה והאופן שבו היא נעשתה, שידרו להט ויצרו תחושה שהמטרה סומנה מראש.
ההחלטה לשדר לראשונה בשידור חי הקראת פסק דין של נבחר ציבור, נתפסה כאצבע עין; הקצף על שפתי ראש ההרכב, הפאתוס המעליב, עורר את זעמם של רבים.
בזמן אמת, נשמעו קריאות מצד בכירים באגף הליברלי, להמתיק את עונשו של דרעי; לנהוג בו במידת החסד. לא מפני טובתו של הנאשם הציעו זאת, אלא מפני טובתה של מערכת המשפט. בפרספקטיבה, היטיבו להבין שישנם אירועים שבהם יש להגדיל ראש; להסתכל על התמונה הכללית.
אבל לא. בית המשפט המחוזי ואחריו בית המשפט העליון, החליטו לדקדק בקוצו של סעיף. ביי-דה-בוק, כמו שאומרים. לפי הספר.
זה היה הסדק המשמעותי הראשון שנפער ביחסים שבין הציבור החרדי ומערכת המשפט. עצרות הרבבות שהגיעו לאחר מכן, פסיקתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל לפיה "אריה זכאי", החריפו את תחושות האיבה וחוסר האמון.
בבחירות 99' התנקזו הרגשות הללו לכדי הישג היסטורי, בן שבעה-עשר מנדטים, שקיבלה תנועת שס. קלטת ה"אני מאשים", שבה הציג דרעי את גרסתו, שכנעה רבים כי אכן נעשה לו עוול.
איש אינו חסין מפני החוק. זה נכון. אבל לכל אדם יש זכות עמידה מפני הספק. וזה, כך משוכנעים רבים, לא נעשה במקרה של דרעי.
אם מדובר היה בפלוני או אלמוני ניחא. אבל במקרה דנן, השכל הישר היה צריך להביא את היושבים על כס השיפוט להבין כי בהינתן הספק ניתנת להם גם דרך מילוט מיצירת משבר אמון מול מערכת המשפט. לא לבנה אחת קרסה אז; בניין שלם נפל. מסמכים הוסתרו, מידע חשוב על עד המדינה לא הועבר לשופטים, ומסכת שקרים והונאות של הציר המרכזי בתיק נחשפה.
סיפורו של דרעי הוא לכאורה סיפור מגזרי. אף על פי כן, יש בו את כל הרכיבים שמהם ניתן ללמוד משהו על מורכבותה של דמוקרטיה; על הוורסטיליות הגלומה במונח החמקמק הזה.
2
ומהימים ההם, לזמן הזה:
אילו נמצא אקדח מעשן, בדמות קלטת או עדות אחת המספרת, מהחל עד כלה, את סיפור השוחד בעסקת 'בזק-יס' – משפטו של בנימין נתניהו היה צריך להמשיך ולהתנהל עד לסיומו. אבל כשרכבת עדי מדינה עולה על הדוכן ולא רק מתקשה בהמצאת ראיית הזהב המפלילה – אלא קוטעת שוב ושוב ושוב ושוב את הפאזל הנסיבתי שהרכיבה הפרקליטות בבואה להוכיח יחסי משוחד ומשחד – זה בדיוק פתח המילוט הדרוש.
בישראל בת ימינו, הטיעון שעם נבחר ציבור יש ללכת לחומרא, הוא טיעון פופוליסטי. ההיפך: נבחר ציבור, הזוכה לתמיכה ציבורית רחבה, צריך להיחקר ולנהל את ההליך המשפטי כאחד האדם, אבל אם ישנו ספק סביר, אם עולות שאלות שמעמידות בסימן שאלה את כתב האישום, יש להחיל עליו הגנה מן הצדק. הווי אומר: לבטל את כתב האישום.
זאת לא טובה עבורו; זאת טובה עבור מערכות החוק הנשענות על האמון הציבורי.
"דמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב". עם הכלל הזה מנופפים, ובצדק, מפסידים המתגוננים מפני דורסנות הרוב. אך הוא תָּקֵף גם בנוגע לרשות השופטת: השופטים אינם נבחרי ציבור, וטוב שכך. הם נבחרים בהליך דמוקרטי, שאיננו עובר דרך הכרעת הרוב. ודווקא בשל כך, האמון הציבורי בהם כל כך חשוב. אם עולים ספקות במישור המשפטי ובהתאם, ציבור גדול מרגיש כי נעשה עוול למנהיגו, יש בנותן טעם ללכת לקולא.
זה היה נכון לפני הבחירות, זה נכון עכשיו שבעתיים. כמו במשפט דרעי, הראשונים ליהנות ממהלך כזה הן רשויות האכיפה.
חנינת נתניהו מאישומיו, ביטול משפטו, במסגרת עסקה, תרגיע את המערכות. ההתנגשות החזיתית ביניהם מתרחשת על רקע ההליך המשפטי.
בליץ החקיקה, מתקפת הרפורמות, לא הייתה מתאפשרת בהיעדר קרקע פורייה. סמוטריץ', בן גביר, קיבלו אשראי ציבורי לממש את השקפתם, בחסות האווירה הנגזרת במחנה הלאומי ממשפט נתניהו.
מאידך, נתניהו עצמו לא היה נותן ידו למהלכים המתקיימים אילו לא היה נמצא היכן שנמצא.
אולי אני טועה טעות מרה, אבל בעיניי, השסע הפנימי במדינה הגיע לנקודת רתיחה מסוכנת.
אופטימיים מהאו"ם או דמגוגים בעלי עניין יטענו כי אין חדש תחת השמש. "גם ממנחם בגין הזהירו הליברלים ערב הקמת ממשלתו". זה פשוט לא נכון. החשש אז היה פוליטי. מי שהזהיר את שהזהיר היו ראשי המערך שלראשונה איבדו את השלטון. בנוגע אלינו, אם תשאלו את מרבית המחנה החרדי באיזה רע יבחר, תשובתם תהיה נחרצת: תנו לנתניהו שלטון עד ועד בכלל, ובלבד שיתייצב כמבוגר אחראי וימנע את הרפורמות. חלקם יוסיפו ויאמרו: תנו לו גם עסקת טיעון מהחלומות.
הרמטכ"ל המיועד, הרצי הלוי, מביע לאחרונה בשיחות סגורות חרדה עמוקה. הוא חושש חשש גדול מחיכוך מתמיד בין הדרג המדיני לצבאי. פעם אחת זה סביל, אבל כשזה חוזר על עצמו, ומצד שרים בכירים, הכרסום הולך ונפער.
אנחנו לא הראשונים שניסינו את זה. הביטו וראו מה קרה בטורקיה כשהצבא, הנשלט בידי הליברלים, התעמת מול ממשלת ארדואן הדתית. אין צורך להשליך ואין טעם להרחיק עד לניסיון ההפיכה ב-2016. מספיק להביט ולהבין שזה מסוכן.
הדליף מי שהדליף שיחה בין הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, לרה"מ המיועד, בנימין נתניהו. היא התקיימה לבקשת הרצי הלוי, שמעוניין שקודמו יוציא עבורו את הערמונים מהאש.
בתוך דקות ספורות מרגע הפרסום שר האוצר – המשמש בחלקיות משרה כשר ביטחון – והשר לביטחון לאומי עלו למתקפה ישירה מול הרמטכ"ל. במקביל, ממהרים חבריהם להגיש הצעת חוק להארכת תקופת הצינון לאנשי צבא ששוקלים להיכנס למערכת הפוליטית.
זה מה שצפוי לנו לאורך כל הקדנציה: עימותים בלתי פוסקים שיהפכו את הדרגים המקצועיים לפוליטיים. חצי עם יהיה בעד הצבא והחצי השני בעד בממשלה. אלו ידליפו נגד אלו, ואלו יתדרכו ויחוקקו נגד אלו.
וזה עוד לפני העימות ההולך ומתפתח בין המגזר העסקי למגזר הפוליטי.
3
עיתון "הניו-יורק טיימס" נחשב מאז ומתמיד לביטאון המפלגה הדמוקרטית. מאמר המערכת, הפותח את הגיליון היומי, משמש מעת לעת כשופרו של הבית הלבן.
במאמר שפורסם בעיתון לפני שבועיים נכתב כי "הממשלה המסתמנת מהווה איום משמעותי על עתידה של ישראל". לטענת הכותבים, "הקואליציה העתידית עלולה לפגוע ביחסים עם ארה"ב – וביידן צריך להתערב כדי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית".
בדברים החריגים צוין כי נתניהו נהנה אומנם מתמיכה גדולה בקרב ציבור הבוחרים הישראלי, אך הניצחון של הקואליציה בראשותו היה קטן באופן יחסי – וכי "אי אפשר לראות בו מנדט רחב לעשות ויתורים למפלגות אולטרה-דתיות ואולטרה-לאומיות, שמעמידות את האידיאל של מדינה יהודית ודמוקרטית בסכנה".
ממשל ביידן, לפי העיתון, יצטרך לעשות כל שביכולתו כדי להביע תמיכה בשוויון זכויות ושלטון חוק בישראל, "כפי שהוא עושה במדינות אחרות". לפי המאמר, "זה יהיה מעשה ידידותי, העולה בקנה אחד עם הקשר העמוק בין שתי האומות.
"המהלכים האלה מטרידים, ומנהיגי אמריקה צריכים להגיד זאת", נכתב. הכותבים ציינו כי לרוב, קואליציות בישראל שכללו מפלגות דתיות או לאומניות, הכילו גם מפלגות מתונות יותר שאיזנו את העמדות בממשלה.
בין השורות ניתן להבין את המסר העולה מהחדר הסגלגל: ניצחון הימין בבחירות הוא ניצחון טקטי. מספרית, המחנות חלוקים באופן זהה. שלושת המנדטים של מרצ שנותרו בחוץ העניקו את הניצחון לנתניהו. ומשכך, טוענים הכותבים – בשם הממשל – אם הדמוקרטיה במדינה נתונה בסכנה, הנשיא ייאלץ להתערב. "בדיוק כפי שעשה במדינות אחרות, כשהדמוקרטיה בהן הייתה נתונה בסכנה".
התערבות יכולה להסתכם ברטוריקה; אולי בצינון היחסים. אבל היא גם יכולה להתבטא בקיצוץ הסיוע הביטחוני, באי שימוש בזכות הווטו במוסדות הבינלאומיים, ובצעדים מעשיים נוספים.
יהיו המניעים של כותבי הטור אשר יהיו, זאת הרוח הנושבת במסדרונות הממשל.
האווירה הזאת הולכת ומשתלטת גם על הלובי היהודי בוושינגטון.
לכוח הפוליטי של הארגונים הפרו-ציוניים שפועלים בקונגרס, ישנו השפעה דרמטית על הברית האסטרטגית בין המדינות.
הכסף האמריקאי לייצור מערכות כיפת ברזל, ההתחייבות העקרונית שנתן הנשיא ביידן למימון פיתוח מערכות לייזר מתקדמות, "הצהרת ירושלים", שעליה חתם בביקורו האחרון בארץ, המחויבות של ממשלו לשמירת העליונות האזורית – הם נכסי צאן ברזל של מערכת הביטחון הישראלית.
השימוש התכוף בזכות הווטו באו"ם, ההגנה הקבועה בבית הדין הבינלאומי בהאג מפני העמדתם לדין של גנרלים ובכירים בדרג המדיני – הם שמאפשרים את מרחב הפעולה בעזה, ביו"ש, בסוריה. הרוב נגדנו גדול ומוצק; אנחנו חומקים מהחלטותיו בזכות האמריקאים. אלו העובדות.
4
עמיתי ברק רביד, חשף השבוע כי לפני כמה ימים התקיימה פגישה קשה בשגרירות ישראל בוושינגטון בין ראשי הארגונים היהודיים לאנשי השגרירות.
רביד כותב כי לפי שישה מקורות שהשתתפו בפגישה – או עודכנו על תכניה – האמריקאים הזהירו את הישראלים כי המשך החקיקה המאיימת על זכויות המיעוט תפגע משמעותית בתמיכת יהדות ארצות הברית בישראל.
הם אף הזהירו מתרחיש שבו יהודים אמריקנים יארגנו הפגנות מול שגרירות ישראל בוושינגטון כדי למחות נגד ממשלת ישראל. "במהלך הפגישה היו כאלה שאמרו שהקהילה היהודית בארצות הברית עשויה לשלוח מאות אנשים במטוסים לישראל כדי להפגין בירושלים", אמר לרביד אחד המקורות.
אלו הדברים שמגיעים מהידידה הגדולה ביותר של מדינת ישראל. מעניין איך יגיבו מדינות אירופה נוכח עמדת ארצות הברית; מסקרן לא פחות לדעת באלו צעדים ינקטו תאגידים עסקיים בינלאומיים מול העימות המחריף בין המגזר העסקי בישראל למגזר הממשלתי. ואם יקבלו רוח גבית לחתוך את פעילותם העסקית כאן, כיצד יגיבו חברות דירוג האשראי? מה יאמרו ב-OECD?
הטרנד כבר מתחיל. קרן העושר הנורבגית הודיעה לפני ימים אחדים על הפסקת פעילותה בישראל. הנימוק: "פגיעה בזכויות אדם". הערכה היא, שאחריה יבואו כמה נוספות.
ההסבר שנתן לי השבוע גורם בכיר בתעשיית ההייטק מעניין: "בעבר", אמר, "היינו הראשונים לפתח מוצרים טכנולוגיים מהפכניים. גם בתעשיית החדשנות הפרטית וגם בתעשיות הביטחוניות. כוננו 'אומת הסטארטפ'. כיום, כמעט לכל טכנולוגיה קמות מתחרות שטוענות לפטנט דומה. קשה מאוד להגן ברשם הפטנטים על המצאות חדשות. וכשיש תחרות ויש כמה אופציות, מדינות וארגונים פיננסיים יעדיפו להתקשר עם חברות הייטק אחרות. אני משוחח עם עמיתים שלי בחו"ל והם אומרים לי מפורשות: "אם תרחישי האימה יתממשו אנחנו נפסיק את הפעילות שלנו בישראל".
אפשר לעצום עיניים, אפשר לדחות את הדברים בנימוקי מקרתיזם, ואפשר גם לזכור את משנתם הטהורה של מרן הרב שך זצ"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שחזרו ואמרו בכל הזדמנות לנציגיהם: "אל תתגרו באומות".
5
היום (חמישי) תושבע ממשלת ישראל ה-37.
אתגרים רבים ממתינים לפתחו של המשמר הנכנס. מכולם, המשבר הכלכלי, מצוקת הדיור ויוקר המחיה – הדחופים ביותר.
עושה רושם שראש הממשלה המיועד מבין את האתגר. בקווי היסוד שפרסם הוא מקדיש חלק ניכר לנושא הכלכלי. בין היתר, הוא מתחייב להגדלת היצע הדירות והוזלת מחירי הדיור, להקפאת ההתייקרות הצפויה במחירי החשמל, המים והארנונה ולבחינת האפשרות להקפיא את מחירי הדלק והמוצרים בפיקוח.
אלו בשורות חשובות ומומלץ לנושאי המשרות הכלכליות מקרב נציגנו להניח בצד את יוזמות החקיקה המגזריות ולתת כתף למדיניות הליכוד.
במקום רטוריקת "תקפצו לי", מדיניות כלל אזרחית המביאה בשורה לכלל המגזרים. או בסלנג העדכני: ימין מקרב מלא-מלא.
זה המקום לומר: הדמוניזציה שמנסים בימים אלו לעשות לנציגים החרדים לא יכולה לבטל את רשימת ההישגים שנזקפת לזכותם. גפני, פינדרוס, פרוש, ליצמן, אייכלר, מקלב וטסלר הם אלופי החקיקה והנוכחות בכנסות הקודמים. איש לא יכול לקחת מהם את מה ששלהם.
נוסף להם בכנסת הנוכחית יצחק גולדקנופף. תגידו מה שתגידו, לא מקבל את הטענות הנשמעות כלפיו. אני מכיר אותו מספיק כדי להבחין בין רכילות זולה ומגמתית לבין עשייתו המרשימה, כמנהל רשת מכובדת, לטובת מערכת החינוך החרדי.
עכשיו, עם הקמת הממשלה החדשה ונוכח קמפיין ההפחדה שמתנהל ברחוב החילוני, הגיע הזמן שירתמו את יכולותיהם וכישרונותיהם לטובת הציבור הישראלי כולו.
מכולם, מעמד הביניים סופג את נזקי האינפלציה הגואה. הוא צורך יותר ומשלם יותר. אם הממשלה הנוכחית תפתור את מצוקתו, הרבה דברים אחרים יסתדרו מאליהם.
זה טוב לכלכלה וזה טוב לנו כחברה.
