ברגעים ששורות אלה נכתבות, עיני העולם כולו נשואות לערש לידתה של חסידות חב"ד, מדינת בלארוס, היושבת במפגש הגבולות בין רוסיה לאוקראינה. כבר שבועיים ימים כל ארגוני הביון העולמיים עסוקים בשאלה אחת: יפלוש או לא יפלוש?
על הכיסא האחרון בעולם שאליו ניתן להתייחס ככס של מלך בשר ודם המתואר במאמרי חכמינו, יושב הנשיא הרוסי פוטין – בארמון הקרמלין שבו ישבו הצארים לדורותיהם – ומתזז את כל העולם, לפנים ולאחור.
מברלין ועד וושינגטון, מפריז ועד לונדון – כל החופשות בוטלו, וכל מנהיג שיש לו קצה קצהו של קשר לפוטין הוזעק לעלות לרגל למוסקבה בניסיון לעצור את הפלישה. נכון לצהרי רביעי, פוטין הביס את המערב בלי לירות אפילו כדור אחד. איש מאיתנו אינו יכול לדעת אם פוטין יפלוש בסופו של דבר למזרח אוקראינה או יבקש להגיע עד קייב הבירה, שם ישתלט על השלטון. פוטין הוא אירוע של איש אחד. את שחולף בראשו, איש לא יודע מלבדו.
בניגוד למלחמות במאה הקודמת שגבו עשרות מיליוני הרוגים, המלחמות של היום מתנהלות ברשתות החברתיות, באפלת הסייבר, בספסור שערי המטבעות, במחירון שערי הגז והנפט ובהפצת מידע כוזב. בלי לנקוט פעולה מלחמתית אחת, הצליח הצאר הרוסי להפשיט את אמריקה ולחשוף את הנשיא האמריקאי ביידן במלוא חולשתו. תחנוני נשיא המעצמה הגדולה בעולם לנשיא הרוסי שלא לכבוש את קייב, נואשים מתחנוני ראש הממשלה הישראלי בנט לנשיא ביידן שלא לחתום על הסכם הגרעין.
הלאומנות האוקראינית שמקורה ברוע וערלות לב שהיהודים חשו על בשרם בפוגרומים ובמלחמות, פוגשת את אמריקה ברגעי חולשה שלא נראו בעולם מאז ימי הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה. בדומה לסיפור הישראלי, גם בוושינגטון, יותר משהאמריקאים רצו בהמלכת ביידן, הם ביקשו לראות את טראמפ מגורש מהבית הלבן. גם בישראל, איש לא סבור שבנט כשיר לכהן כעוזר לראש ממשלה, אך בעיני מחנה השינוי עדיף כיסא ריק בלשכת ראש הממשלה שדחליל עומד לצידו, מכיסא שממלא בנימין נתניהו במלוא עוצמתו.
בין אם תיפתח מלחמה ממשית ובין אם לאו, הקרב האמיתי כבר מתנהל במלוא העוצמה כשהחלוקה ברורה. העולם נשאב לחור שחור של מלחמה קרה שבה נחצה העולם לשניים. מצד אחד, ציר הרשע של רוסיה, סין, איראן וקוריאה הצפונית, ומצד שני מדינות המערב. ככל שהצד השני נחלש, כך ישראל מאבדת מכוחה. גם מי שייחל למפלת טראמפ מבין כיום באיחור, כי אם בבית הלבן היה יושב 'משיגינער' כמו טראמפ, הנשיא הרוסי פוטין לא היה מעז להתל במדינות המערב ולעשות השבוע 'פורים קטן' לכל מנהיגי תבל.
קרב מוחות
לעולם לא נדע אם הכותרות בעיתונות האמריקאית הפרוגרסיבית – ברמת אמינות של תחקירי 'כלכליסט' – על תיאום בין טראמפ לפוטין, היו נכונות. מה שכן ברור כיום, שהמידע על התערבות רוסית בעוצמה מלאה היה פייק פרוגרסיבי.
טראמפ שנקט מדיניות של 'אמריקה תחילה' הואשם על ידי השמאל כמי שמפקיר את הסדר העולמי, אך בהשוואה לביידן, נראה טראמפ כיום כשוטר העולמי האחרון. נשיא אוקראינה היהודי ולדימיר זלנסקי, קם בבוקר ומבין שבמשמרת של ביידן, מנהיג אירופי שחפץ לחבור לדמוקרטיות המערביות, מופקר לגורלו. איש לא עומד מאחורי האוקראינים כיום: לא אמריקה של ביידן העייף, לא לונדון של ג'ונסון השקוע עד צוואר במסיבת פורים מתוסבכת משלו ולא הקנצלר החדש של גרמניה שעושה את טבילת האש המדינית שלו, מול הדוב הרוסי המנוסה.
אחד המשפטים המדהימים שיוחסו לביידן השבוע, היה התבטאותו על כך שביום רביעי תפרוץ המלחמה מול אוקראינה. הרוסים ספרו את הימים וחיכו ליום רביעי, אז שיגרו את השגריר הרוסי לאו"ם שיכריז כי ימי רביעי אינם המועד להתחלת מלחמה. וכדי להשלים את המהתלה המשיך השגריר והסביר כי לא תהיה מלחמה, לא בשבוע הזה ולא בשבוע הבא.
קרב המוחות בעיצומו, ובינתיים מסתמן מנצח יחיד: אמריקה חלושה ומפוחדת בעוד פוטין גרף עד לרגע זה קרוב לעשרים מיליארד דולר מתעתועי המטבע ומחירון חביות הנפט. וכל זה בלי שהבאנו בחשבון את גרף הרווחים מתנודות הבורסות בעולם, שאותן הוא מוביל כמו רכבת הרים, כשאת הדיבידנד הוא חותך באמצעות מקורביו האוליגרכים בכל תנועה וסיבוב בורסאי. היחידים שיודעים דקה לפני ההתרחשות מתי יגיע סיבוב הפרסה, הם האוליגרכים שמנהלים עבור האיש העשיר בעולם את התנודות הבורסאיות. "זו הכלכלה, טמבל", הייתה הסיסמה שבאמצעותה הביס הנשיא קלינטון את השוטר העולמי ג'ורג' בוש האב, גיבור מלחמת המפרץ הראשונה. פוטין, כך נראה, עושה לכולם בית ספר, ולא רק צבאי אלא גם כלכלי.
ובינתיים, כולם מתחממים על הקווים, וגם הנקודה היהודית בוערת. אוקראינה התברכה באוצרות טבע משלה אך יש בה גם סגולות על-טבעיות. אחת מהן היא קהילה של לא פחות משלושים רבנים נשואי פנים, שכל אחד רואה בעצמו את הרב הראשי של קייב. מי שטועה בפרוטוקול ופונה אל מי מהרבנים שלא בתוארו המלא, מגורש מייד מהלשכה ולעיתים גם מהקהילה. בכנסת ישראל כבר למדו לחיות עם התופעה, ומבחינתם כל יהודי הדור פנים שמופיע באחת מוועדות הכנסת ומזדהה כרב הראשי של קייב, מתקבל בסבר פנים יפות ועייפות. איש אינו מורשה לבדוק בציציותיו, וזכות הדיבור על טבח 'באבי יאר' ניתנת לו מיידית.
לא רק פוטין קצר דיבידנדים. גם אותם רבנים שהעניקו השבוע סדרת ראיונות לכלי תקשורת ישראלים, הרוויחו מהמלחמה שלא החלה. בשיחות הזום, כל חדר עבודה נראה ממילא כמו מקלט, וכל שקית אוכל הופכת לשק חול. החגיגה התקשורתית בעיצומה, וקהילת רבני קייב גדלה בקצב הריבוי של החיילים הרוסים על הגבול.
אם נחזור לרגע להתייחס מעט יותר ברצינות למתרחש, היכולת של פוטין לכתוש את אוקראינה בלי לפלוש לתוכה, היא כאב הראש הגדול של כמאתיים אלף יהודי אוקראינה. חוסר ודאות הוא מתכון הרסני לכל מי שמבקש לנהל שגרת חיים סבירה בימי שגרה ובתקופת הקורונה על אחת כמה וכמה. פוטין, מסתבר, לא מתכוון לשחרר. הוא ישחק בעצבים האוקראיניים החשופים, ועל הדרך יחנך גם את המערב כשאירועי השבוע הזה יהיו רק הקדימון. היהודים באוקראינה יצפו לישועה, בחודש שבו הייתה לאבותינו רווחה.
הכה בחרדים
לפוטין שלנו קוראים איווט ליברמן. לא רק פורים קטן היה לנו השבוע, אלא גם פוטין קטן. קווי הדמיון בין השניים חדים וברורים. לעולם לא תדע מה ליברמן יעשה בעוד דקה. בדיוק כמו פוטין על גבולות אוקראינה, ליברמן יושב על משולש הגבולות ימין-שמאל-עולים. לעולם אין לדעת מתי ייכנס לממשלה, מתי יפרק אותה, מהו המשבר שעליו יצא לקרב ומתי יחליט לסגת.
גם ליברמן בדיוק כמו פוטין, נהנה כשכולם סובלים. אין לו הנאה גדולה יותר מלתזז את יריביו ולהרקידם במעגל לא נגמר. כשיריביו מרגישים כמו בגיהינום, אצלו כרגיל "גן עדן". ואם נאמין למערכת אכיפת החוק הישראלית, אפשר לומר שגם סביבתו של פוטין שלנו – כמו פאינה קירשנבאום שאותה הקפיד לבקר בכלא גם השבוע – מלאה בשבילים נסתרים של אינטרסים כלכליים עצמאיים שאינם קשורים לטובת המדינה.
השבוע, איווט ליברמן ויאיר לפיד עלו על מסלול התנגשות. בציבור החרדי נוטים להתייחס להתנהלות הכלכלית של ליברמן, בהתאם למדד היומי של שנאת החרדים. ליברמן נתפס אצלנו כסוג של אוטו-אנטישמי שקם עם הנבוט בבוקר ומחפש את החרדי הראשון שניתן להכותו, כמו היה שוטר יס"מ בהפגנה במאה שערים.
אבל צריך להודות שהתיאור הזה, תואם יותר את עולם הדימויים שלנו מאשר את המציאות. "אצל ליברמן בניגוד ללפיד, אין שנאה כלפי החרדים אלא רק אינטרסים", אמר לנו השבוע בפיכחון יו"ר 'יהדות התורה' ח"כ משה גפני, שכבר גנב בעבר עם איווט כמה וכמה סוסים מהאורווה. במקרה האחרון כזכור, העגלה הוקדמה לסוסים…
בניגוד ללפיד שגדל בבית ספוג בשנאת חרדים, אצל ליברמן, היה מדובר תמיד באהבה ושנאה מלאכותיות התלויות בדבר. כשהשתלם לו להיות חלק מהגוש, הוא ידע להתקוטט עד זוב דם בקמפיין הבחירות. רגע אחרי, ישב עם דרעי, ליצמן וגפני כדי לחלק את העוגה. כשהריץ עם החרדים מועמדים משותפים לרשויות, ידע לשבת גם עם הפלגים הקיצוניים ביותר ולדבר איתם בשפה שהם מבינים.
דרעי שמכיר את איווט אולי יותר מכל אחד אחר, הסביר השבוע שליברמן מצוי בנקודת שפל ציבורית שבה לא היה מעולם. "הוא מעולם לא חווה תופעה של צעקות ברחוב, של הפגנת בוז מהעוברים ושבים. האיש רגיל לקבל רספקט, ולא להרגיש כאיש השנוא במדינה".
התובנה הזאת חושפת ליברמן אחר מזה שכולנו מכירים. מאחורי החזות הקשוחה של מי ששותה קפה בוועדת הכנסת באדישות סטואית, כשבאותו רגע יושבת מולו אישה חסרת עבודה שמתפרקת מבכי בוועדת הכנסת, עומד איש שרגיש לביקורת יותר מכולם. איווט דואג לתחזק במשך שנים תדמית של פוטין במסכה. לא בטוח שהתדמית והמציאות מתחברות לנקודה אחת.
דרעי וגם גפני שרואים את סרטוני ההשפלה של איווט ונהנים מכל רגע של צפייה, הגיעו למסקנה שלפיה ככל שלאיווט יהיה רע יותר ברחוב הישראלי – כך תגבר ידו בהטלת גזירות על החרדים. "ברוסיה קראו לזה הכה ביהודים והצל את המולדת, אצל איווט הגרסה המעודנת היא: הכה בחרדים", אומר לנו השבוע ח"כ משה גפני, שסבור כי המהלך של איווט ייכשל.
"הכרתי את ליברמן כיהודי חכם, אבל כיום אני רואה בו טיפש גדול", אומר גפני וממשיך בקו החדש של ירי חסר מעצורים ודיבור נטול מסננת נגד הממשלה וראשיה, "אנחנו לא חיים ברוסיה, ובישראל זה לא מצליח. עובדה שכמה שאיווט מנסה להסית נגד החרדים, הציבור מתקומם ורואה בו את האיש הרע ביותר בממשלה".
שער הרחמים
חברי הכנסת החרדים יודעים על מה הם מדברים, אך יש גם זווית ראייה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה. נכון שלליברמן יש חשבון עם הפוליטיקאים החרדים, ובמיוחד עם בעל הברית לשעבר והיריב בהווה אריה דרעי. אבל לפני שליברמן מתזז ביחסי אהבה-שנאה מול החרדים, יש לו גם תפיסת עולם כלכלית ברורה שאיתה הוא רץ עוד מימיו כמנכ"ל צעיר של משרד ראש-הממשלה בקדנציית נתניהו הראשונה ב-96'.
לתפיסתו, שוק העבודה בישראל הולך ומתכווץ ועתיד המדינה תלוי בהגדלת שיעור המשתתפים בשוק התעסוקה. על זה יקום וייפול דבר. על העניין הזה, הכלכלה הישראלית תנסק או תצלול. כשליברמן לקח לידיו את תיק האוצר, הוא הודיע לשותפים שתנאי הברזל שלו הוא, שאיש לא יתערב לו בניהול הכלכלה, במודל של שר האוצר נתניהו תחת שרון. או במילים של יצחק רבין המנוח: "אני אנווט". הוא ואין בלתו.
למדיניות העמדת הגדלת שיעור ההשתתפות בתעסוקה כערך עליון, חבריו לגוש השינוי לא היו שותפים כבר מראשית הדרך. כך היה כשביטל את המענקים ועצר את תשלומי החל"ת, בניגוד מוחלט לעמדתו של יאיר לפיד שהבין כי בכך הוא פותח חזית עם דעת הקהל הישראלית של מעמד הביניים העובד. הצילומים מוועדות הכנסת של נציגי העצמאים שתמכו בממשלת השינוי, ומודים כיום שהמדיניות של נתניהו הייתה עדיפה עבורם, מוכיחים שלפיד צדק בתחזיתו הדאוגה.
אבל ליברמן בשלו. לתפיסתו, הוא בא להציל את הכלכלה. הוא רואה מה שאחרים מסרבים להבין ולא מתרגש מביקורת ומדעת קהל עוינת. לפני כמה ימים ישבו לפיד וליברמן לשיחה טעונה שהפכה להתנגשות חזיתית. לפיד התעקש שצריך גם לפעול במידת הרחמים, "אחרת הציבור יתהפך עלינו", אמר לאיווט.
ליברמן מצידו מתעקש להשאיר את שער הרחמים נעול. הוא מסכים לנקוט כל מהלך שיביא להורדת יוקר המחיה, אם בדיור ואם בסל המזון, אך בכל מה שמשליך במישרין או בעקיפין על שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, הוא נעמד על רגליו האחוריות ומסרב לוותר. בעיניים של איווט, כל מענק נוסף שיגרום לעוד מעסיק או עובד להישאר יום נוסף בבית, הוא מענק בלתי לגיטימי.
"גם אתה וגם אני נשלם על כך בקלפי", הזהיר לפיד את איווט. ליברמן התעקש. "עכשיו אתם כועסים עלי, אבל יבוא יום שכולכם תעמדו בתור לומר לי תודה", אמר ללפיד. שר החוץ וראש הממשלה החלופי יצא מהפגישה עם בטן מלאה, אבל יום למחרת גיבה כלפי חוץ את איווט, כמי שכפאו שר. את הגיבוי התקשורתי העניק לפיד, רק אחרי שליברמן הבהיר כי אם ישחקו איתו וינסו לשנות סעיפים מהתוכנית "לא תהיה ממשלה", כלשונו.
כאן צריך לומר דבר מה נוסף: השבוע כולנו ראינו את תוצאות הסקרים המעידים על כך שממשלת השינוי מתרסקת בדעת הקהל. הפלג הימני של הקואליציה מגרד את אחוז החסימה, מי מלמעלה ומי למטה. אין מה לצהול לנוכח הסקרים שרק מחזקים את הממשלה. ככל שהסקרים יתמידו באותה מגמה, האחיזה הקואליציונית תתהדק לנוכח המציאות שמחכה לשותפים שנצבים על פי תהום אלקטורלי. כוחה של הקואליציה הזאת – בחולשתה וככל שהיא תיחלש יותר בסקרים, כך תתחזק בלכידותה הפנימית ותמצה את יכולת השרידות שלה חרף כל המכשולים והמחלוקות.
ובחזרה ל'מתווה איווט': גם בתוכנית החדשה שמגבש ליברמן בנוגע לתעסוקת החרדים, המוזיקה צורמנית ומרושעת אך הליבה ממוקדת אך ורק בהגדלת שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים. וכדי להגיע ליעד, הסביר איווט ללפיד, משרד האוצר יקצץ בהטבות לאוכלוסייה החרדית ויתגמל השכלה ולימודי ליב"ה. "אם לא נעלה את שיעור התעסוקה במגזר", טען ליברמן בשיחה עם לפיד, "ישראל תגיד לפשיטת רגל".
לליברמן יש תזה, שלפיה בסיטואציה הנוכחית נוצרה הזדמנות היסטורית שספק אם תחזור, להוביל כראות עיניו תהליכים שנוגעים למגזר החרדי בלי שהפוליטיקאים החרדים יוכלו לתקוע מקלות בגלגלים. על ההזדמנות הזאת, ליברמן מצד עצמו לא מתכוון לוותר. בשיחה עם לפיד ליברמן דחה גם את הטענות על כך שהוא מכה בחרדים כדי לחפות על מחדלי יוקר המחיה. "ביבי", אמר איווט בסרקזם ללפיד, "עשה הרבה דברים רעים, אבל עשה דבר טוב אחד כשניצל את ממשלת לפיד הראשונה כדי לחתוך בקצבאות הילדים ובכך דחף אלפים לשוק העבודה. אני עושה כיום את מה שהוא עשה אז, רק שהוא טיפל בקצבאות ואני מצידי אעשה הכל כדי להעלות את שיעור העבודה במשק. מצידי שהעובדים החדשים יהיו מתנחלים, ערבים, חרדים. העיקר שיצאו לעבוד. רובוטה עבודה". זוהי תפיסת העולם האכזרית של ליברמן לכלכלה, שאותה ייבא מברית המועצות של פעם – שפוטין מחיה מחדש כיום. מבחינתו, שהכלכלה תנצח והאזרחים ימותו מרעב.
שנים הטיחו בו בעלבון "איפה הנייה שהבטחת לחסל בתוך 48 שעות כשר ביטחון?" "כשאני אצא ממשרד האוצר לא תהיה שאלה דומה", הוא אמר ללפיד, "כולם יבינו שפעלתי כשר אוצר לפי תפיסת העולם שלי".
ראשונית לציונה
ליברמן הוא הסובב והמסובב של כל פעולות הממשלה נגד הממסד החרדי. את המטרייה הגדולה מעל לראשו של שר הדתות מתן כהנא במהלכי הרפורמות שהוא מוביל במשרד לשירותי הדת, פותח שר האוצר ליברמן ולא ראש הממשלה בנט, ראש מפלגתו של כהנא.
השבוע התבשרנו על היוזמה להכשרת נישואין אזרחיים בקונסוליות, אך מעייניו של איווט כבר נתונים ליעד הבא במישור היחסים של דת ומדינה.
שר האוצר מנווט בתקופה האחרונה יוזמה משולשת של לפיד-בנט-ליברמן לבחירת שני רבנים ראשיים כלבבה של השלישייה, או אם תרצו, רבנים דתיים-אזרחיים. העסקה המסתמנת מדברת על בחירת רב אחד המזוהה עם ליברמן ולפיד, והשני מהאסכולה הדתית-לייט של בנט.
מיהו המועמד האהוב והנערץ על לפיד וליברמן כולנו יודעים. הרב דוד סתיו, רבה של שהם ויו"ר ארגון רבני 'צהר', הוא הרב מטעם של שני האישים, ובנט מצידו ענה אמן תכף ומייד כשעלה השם. לכהונת הראשון לציון, בנט עדיין לא הצביע על שם המועמד מטעמו, שיצטרך לבוא משורות הציבור הספרדי. אחד הרעיונות שעלה במשולש, הוא לגרום לכך שהרבנים הראשיים הבאים ייבחרו בתחילת 2023 – אף על פי שכהונתם תחל רק באוגוסט 2023. בידיעה שהממשלה הזאת נשענת על כרעי תרנגולת, מתכננת שלישיית אב"ל (איווט, בנט, לפיד) להקדים את מועד הבחירה כדי להימנע מתסריט שבו הממשלה נופלת לפני שממונים רבנים כלבבם.
בנט אמור להציע את שם מועמדו לרב הספרדי, אך לכולם ברור שגם את הראשון לציון הבא ימנו ראשי הממשלה בפועל ליברמן ולפיד ולא בנט. בדיוק כמו בקרב הנוכחי על גזירות ליברמן הכלכליות, שם הפינג-פונג הוא בין שני השחקנים ליברמן ולפיד, כשבנט הוא על תקן הנער אוסף הכדורים בקצה המגרש, כך גם יהיה בקרב על הרב. בקצב ההידרדרות, אל תופתעו אם תשמעו שהם עומדים למנות ראשונית לציונה – רבה קונסרבטיבית מקהילתו של לפיד בתל-אביב. לחבית הזאת, אין תחתית.
משחקי רוגלה
לא רק הכותרות על מלחמה באוקראינה התנפצו נכון לעכשיו אל סלעי המציאות. גם פרשת פגסוס שהרעידה את המדינה לפני שבוע ימים, הולכת ומתבררת כפלופ. ככל שנוקפים הימים מתברר שרב הנסתר על הנגלה בתחקיר הדרמטי שפרסם העיתון 'כלכליסט'.
על עיקרון אחד מסכימים כולם: המגזין הכלכלי של 'ידיעות אחרונות' עשה פעולה חשובה בכך שחשף את השימוש של משטרת ישראל ברוגלות, ומכאן, התפתח שיח ציבורי בריא על הכשרות החוקית של הרוגלה ולגיטימיות השימוש בנשקים הטכנולוגיים של חברת nso. אלא שכאן פחות או יותר מסתכמת ההסכמה של כל הצדדים לגבי מה שאירע בפרשה.
השאלה הגדולה נוגעת לפרסומים הנוספים שהרעידו את אמות הסיפין במדינה, כמו האשמת העיתון ולפיה משטרת ישראל פורצת לטלפונים של אזרחים ללא צו שופט, גם כשמדובר באזרחים שאין לגביהם שום חשד לפעילות עבריינית, כמו מארגני הפגנות, עיתונאים, מנכ"לי משרדי ממשלה ואזרחים אחרים מן השורה. הניסיון להפוך את משטרת ישראל ל'שטאזי' – טעון הוכחה. ככל שנוקפים הימים, המציאות משחקת לרעת 'כלכליסט' ולטובת המשטרה והפרקליטות.
סערת הפגסוס רצינית מכדי שנטפל בה ממקום של פוזיציה כפי שעשתה השבוע האופוזיציה. אי אפשר לבחון את הפרשה רק במשקפיים פוליטיים של ימין ושמאל, בעד או נגד נתניהו. ההודעה הדרמטית של משרד המשפטים על כך שלאחר בדיקה, כמעט כל רשימת עשרים ושישה הכוכבים הנעקבים שפורסמה ב'כלכליסט' אינה נכונה – מחייבת התייחסות עניינית.
מה שהגביר עוד יותר את הערפל בפרשה, זהו מיני-קמפיין חדש של עיתון 'כלכליסט' שמנסה לשכנע את קהל קוראיו, כביכול תוכנת הפריצה לטלפונים המפורסמת 'פגסוס' כוללת בתוכה אפשרות להעלמת כל עקבות במערכת השימוש בתוכנה. ובמילים אחרות, ברגע שהעיתון החליט שלא לחשוף שום בדל ראיה או מקור לסדרת הסנסציות שפרסם, הוא מבקש מהקוראים לאפשר לו ליהנות מהספק ומחוסר המידע.
רק בעיה אחת קטנה יש בפרסום: מתברר שמערכת הפגסוס יוצרת חתימה דיגיטלית של 'לוגים' ברורים שאי אפשר למחוק או להעלים. ואם אכן נעשו מעקבים לנבחרת שפורסמה היינו אמורים לשלוף בלחיצת כפתור אחת בענן של חברת nso את רשימת הנעקבים.
כאן נשלח לחלל האוויר טיעון קונספירטיבי חדש שמתאר איך ציר מוזס-נתניהו, שני הקליינטים ששמו ליעד לערער את אמינות המשטרה בדרך לעסקת טיעון, ביצע חלוקת עבודה. מוזס משיק את התחקיר בעיתון בעוד נתניהו קורא להמונים לצאת להפגנות. וכל זה קורה כאשר חברת nso, הצלע הנוספת בסיפור, נלחמת על חייה לאחר שנקלעה לפשיטת רגל אחרי שהממשל האמריקאי הכניס אותה לרשימה השחורה, והחברה הפכה למוקצה מחמת מיאוס אמריקאי בשווקי העולם.
שלא לדבר על כך שבעבר כבר דובר על קשרים תת-קרקעיים בין נתניהו לבכירי החברה, כולל בשיווק התוכנה בעודו מכהן כראש-ממשלה – לממשלות זרות. למרבה האירוניה, במקום שנתכנס יחד ונבקש מכל הצדדים לשלוף את טיעוניהם כדי לנסות ולהגיע לחקר האמת, נחשפנו שוב לשני חצאי העם שמתפלגים אוטומטית גם בפרשה הזאת.
חצי אחד של העם מאמין שנתניהו כדרייפוס המודרני, נרדף גם כאן על ידי מערכת מושחתת שלא שמה לעצמה גבול. החצי השני קונה את קונספירציית נוני-ביבי וזועק געוואלד לנוכח העובדה ש'כלכליסט' לא העמיד אפילו שבב מידע קטן שיאשש את הכותרות הגדולות.
אז מי מערבב את מי? מי משקר ומי דובר אמת? בינתיים המדינה מוכנה לאשר חדירה רק למכשיר אחד, של עד המדינה שלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת. מעבר לכך, 1,500 מספרי טלפון שקשורים לחקירת נתניהו נבדקו ולא נמצא בהם אישוש לטענות. גם במקרה של פילבר, טוענים בפרקליטות, החומר שנשאב מהטלפון נותר ביחידת הסיגנט של המשטרה, הוא לא הועבר לחוקרים, ובכל מקרה לא נעשה בו שימוש במסגרת כתב האישום.
ואם לא הסתבכתם די, המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך שהכניס את טכנולוגיית הרוגלות למשטרה, נעל את עצמו לאחר מחשבה תחילה בגרסה ברורה. פגסוס, להצהרתו, לא נכנסה לשימוש במשטרת ישראל – אלא רוגלה אחרת. ומעבר לכך, ברוגלה שמופעלת במשטרת ישראל, אי אפשר לשאוב מידע מהעבר אלא מידע אונליין בלבד, שנקלט לפרקי זמנים של ימים ולא מעבר לכך. אלשיך גם טרח להודיע חגיגית, כמי שניהל את החקירות נגד נתניהו, כי כל השמות שפרסם 'כלכליסט' לא נעקבו ולא נשאבו. ואת הגרסה הזאת הוא השמיע לא בשליפה, אלא אחרי שבוע של שתיקה, כשהמשמעות המחייבת של כל אמירה – ברורה.
שאלנו השבוע את אחד מבכירי התחקירנים בישראל מי ערבב את מי, איפה נקודת האמת וכיצד זה שלאף אחד מהטוענים אין מידע ביד.
"האמת", השיב לנו, "גם אני לא יודע ומציע לכולם להמתין כדי לראות מה יישאר לנו ביד אחרי שהערפל יתפזר".
אם ניצמד לתחקיר של העיתונאי תומר גנון שנחשב לעיתונאי רציני ומוערך, מתקבל הרושם שכל המותגים של המשטרה, הפרקליטות והמוסד – משקרים אחד אחד. האם אין איש אחד ישר בכל המערכות? שאלנו.
"בכנות, אני לא יודע מה לומר לכם", אמר, "אבל אני מציע לכולם להתבסס רק על מידע, וחייבים להודות שכולנו מתמודדים עם מציאות לא ברורה ומתבססים על מידע מעורפל ולא מגובש".
המלצתנו לסיום: בסיפור הנעלם הזה אסור לדבר מהפוזיציה. העובדות ידברו, וחובה להצטייד בסבלנות. אי אפשר לסמוך לא על הפרקליטות, לא על המשטרה, וגם לא על העיתונות. רק כאשר תוצגנה – ולא משנה באיזו פלטפורמה – ראיות ולא כותרות, עובדות ולא תאוריות, נוכל להבדיל בין טוב לרע.
