אריה ארליך
כ"ו אב התשפ"ו
שיחה ארוכה שאכזבה רבים אבל אין מנוס: פיוס אמיתי אינו מתחיל בהתנחמדות אלא באמירת האמת
כשקיבלתי את הטלפון מהעיתונאי נדב פרי, אמרתי בליבי: רק זה לא. ידעתי שההזמנה הזו תבוא מתישהו, אבל קיוויתי שהקץ יידחק ככל האפשר. אינו דומה ריאיון של עשר דקות באולפן כלשהו לשיחה מעמיקה בת שעה וחצי על הנושא הכי בלתי ניתן להסברה והכי חסר קשב בימים אלה.
לא מפני שאין לנו מה להסביר, אלא מפני שאין להם איך להבין. אלו שני עולמות רחוקים ומתנגשים.
בכל זאת הלכתי. נכנסתי מרצוני ללוע הארי של ייצוג הציבור החרדי בתקשורת הישראלית, לא מפני שזהו עיסוק אטרקטיבי, אלא מפני שאנחנו הציבור הכי מושחר והכי לא מיוצג בתקשורת הישראלית. ואם אפשר ללכת לאולפן מפעם לפעם ולנסות להסביר, אין אנחנו בני חורין להיבטל מהמשימה הזו – גם אם היא לא סימפטית.
והיא לא סימפטית, האמינו לי. כמות הכינויים, ההקנטות וההקטנות שקיבלתי השבוע מבחוץ, הם לא החוויה הכי נעימה.
התיישבתי מול עיתונאי חד ומנוסה, שמייצג היטב את האופן שבו הישראלי המשכיל מביט עלינו. נדב פרי לא הגיע לצעוק או להשפיל. להפך: הוא הקשיב, שאל והתאמץ להבין. ודווקא משום כך השיחה המחישה את עומק הפער. לעיתים נדמה היה ששנינו משתמשים באותו אוצר מילים של אותו ז'רגון, אבל כל אחד מדבר בשפה אחרת.
מבחינת התפיסה הישראלית, נקודת המוצא פשוטה: השירות הצבאי הוא המדד המרכזי לתרומתו של אדם לחברה. מכאן ואילך נבנה הסולם כולו. מי ששירת ביחידה נחשבת, פיקד, התקדם וענד מספיק דרגות – עומד בראשו. מי שלא שירת, יהיו חייו מלאים תורה, חסד, התנדבות, חינוך, ואפילו פרנסה ותשלום מיסים ככל שיהיו – נדרש להסביר מדוע הוא זכאי בכלל להיות חלק מן החברה. זה הסולם שהתפתח כאן. הגעתי לשיחה במטרה לעשות את המעשה הכי נועז בימים אלו – לכפור באקסיומה הזו.
הסברתי שמדינת ישראל היא החברה המיליטריסטית ביותר בעולם המערבי. יש לכך נסיבות מקילות ומובנות. אנחנו חיים בארץ מוקפת אויבים, תחת מלחמות חוזרות ונשנות ואיומים קיומיים. הכרת הטוב כלפי מי שבאמת מוסרים את נפשם – להבדיל מגדודי הג'ובניקים מגל"צ ומשקי הממטרות בקריה – אינה טובה שאנו עושים להם, אלא חובה יהודית בסיסית של הכרת הטוב.
אבל יחס של הכרת טובה אינו מחייב להפוך את הצבא למעבדה שמייצרת מנהיגים בעלי ערך. מי שרוצה להבין מדוע הפוליטיקה הישראלית הידרדרה למקומות כה נמוכים ונלעגים – שיביט בפס הייצור הזה ויקבל לפחות חלק מהתשובה. בין הוקרה של יהודים שמוסרים את נפש ובין הסגידה למדים מפריד גבול, והחברה הישראלית חצתה אותו מזמן.
בחסותה של תקשורת שטחית ופוליטיקאים רדודים התפתח כאן אתוס שהחברה הישראלית היא היחידה בעולם המערבי שמתנהלת על פיו. כרטיס הכניסה לחברה הישראלית הוא השאלה: האם שרתת? כרטיס הכניסה להנהגה הוא: על כמה אנשים פיקדת? אם השגת את הדרגות הנכונות, ענדת די פלאפלים על הכתפיים ואולי אף הגעת ללשכת הרמטכ"ל – הדרך לראשות מפלגה גדולה כבר מאחוריך. השקפת עולם סדורה היא אפילו לא בגדר המלצה. עומק, רוחב דעת, הבנה היסטורית וכישרון אזרחי – כל אלה מיותרים, העיקר שיש תמונה במדים.
כך קיבלנו בשנים האחרונות פוליטיקאים חלולים שעמדו בראש מפלגות בנות עשרות מנדטים. אנשים שאם תבקשו מהם לנסח תפיסת עולם אחת מראשיתה ועד סופה, תקבלו אוסף סיסמאות, גמגומים ומילים של יועצי תקשורת משופשפים. לעיתים מדובר במופע של ריקנות אידיאולוגית ואינטלקטואלית. אבל האיש היה גנרל, הוא בגובה מטר ותשעים, התקשורת הצדיעה, ההמונים נהו – והנה לנו מנהיג.
זו איננה חברה חזקה, זהו ניוון אינטלקטואלי בחסות מדים מגוהצים.
השבוע קיבלנו לכך המחשה משעשעת ומדכדכת. מידן בר, סגן־אלוף במילואים בחיל האוויר, הצטרף למפלגתו של אביגדור ליברמן כחלק מדגל המאבק לגיוס החרדים. אפשר להניח שבחיל האוויר עשה הלה דברים חשובים (לא בדקתי), אלא שאז הגיע ריאיון הבכורה האזרחי.
המראיינת שאלה את המצטרף החדש לפוליטיקה שאלות בסיסיות בהחלט: מה עמדתו בנוגע לפינוי יישובים? האם יסכים לשבת בממשלה שתיתמך בידי התנועה האסלאמית? לא ביקשו ממנו לפתור סוגיה סבוכה בסדר קדשים או להציג תוכנית כלכלית להורדת יחס החוב־תוצר. רק לומר במה הוא מאמין, מה סולם הערכים שלו.
התוצאה הייתה מביכה להחריד. לשונו נאלמה. הוא גמגם, שינה גרסאות, בלע מילים ורוק ולבסוף ביקש לעצור כדי לבדוק עם דוברי המפלגה מהי עמדתו. לא עמדת המפלגה – עמדתו שלו.
המחזה עורר רחמים. באמת. יהודי הושלך לזירה שאינו מכיר ונדרש להציג משנה שלא הספיק לגבש. אבל הסצנה הזאת חשפה את האבסורד: אדם מבקש להיכנס לכנסת ולחנך ציבור שלם כיצד עליו לחיות, עוד לפני שבירר עם מפלגתו מה הוא עצמו חושב. מדוע הוא נתפס מלכתחילה כמועמד טבעי להנהגה? משום שהגיע מחיל האוויר, נשא דרגות וצבר את נקודות הזכות הנכונות בדת האזרחית הישראלית שמבחינתה כמעט כל מי שעטור בפלאפלים כבר כשיר להנהיג מדינה.
זה גם השורש של הוויכוח החרדי־ישראלי. התרבות הישראלית טוענת: השירות הצבאי הוא מבחן הערך העליון של האזרח ולכן מי שאינו עובר דרכו חסר דבר בסיסי בזהותו. לכך איננו יכולים להסכים. אנחנו מאמינים אחרת וחיים אחרת. בפסגת הסולם שלנו לא עומדים המפקד, הטייס או שדרן גל"צ, אלא עובד השם המקדיש את חייו לתורה. זו פסגת השאיפות. אנחנו מכירים טובה עמוקה למי שזוכים להגן על אחיהם בארץ הקודש, אבל האתוס הצבאי לעולם לא יהיה מקור הזהות שלנו.
משום כך התקוממתי בשיחה נגד ההנחה ששירות כלשהו במסגרת צבאית נחשב אוטומטית 'תרומה', בעוד לימוד תורה הוא לכל היותר בחירה פרטית שהציבור נדרש לסבסד. מדוע מי ששירת בגלי צה"ל תרם למדינה מעצם לבישת המדים, ואילו אברך שלומד כל חייו, מחנך משפחה לתפארת שמבטיחה את הדמוגרפיה היהודית תוך הקרבת נוחות והצלחה כלכלית, מסייע לקהילה ומשלם מס עקיף בכל קנייה נחשב טפיל? האם המיקרופון הצבאי 'קדוש' יותר מן הסטנדר רק מפני שהוא רשום במצבת כוח האדם של צה"ל?
אחרי שמחת תורה תשפ"ד הפצע נעשה עמוק יותר. משפחות נושאות מחיר בלתי נתפס ובהחלט מותר לנו להקשיב יותר לכאב בצד השני. לא להיות אדישים. אבל גם הכאב הנורא אינו מעניק רשות למחוק את זהותו של ציבור שלם, להפליל את בניו ולספר להם מבוקר עד ערב שהם טפילים ואויבים.
השיחה הנ"ל אכזבה ישראלים רבים. הם ציפו למופע חגיגי של צו פיוס וקיבלו חרדיות גולמית, מתגוננת ולעיתים תוקפנית. משהו בחלום נופץ. במקום החרדי המתנחמד הונחה על השולחן מציאות קשה יותר לעיכול. "למה הבאת אותו?" שאלו רבים את נדב פרי.
ובכן, גם את טקטיקת ההתנחמדות אני מכיר. ניסיתי אותה בלא מעט הופעות. הגישה הזו לא הובילה לשום מקום; לכל היותר היא השרתה בצד השני את האשליה שהחרדי כבר כמעט חושב כמוהו ורק זקוק לעוד דחיפה קלה כדי להשלים את תהליך החינוך מחדש. לכן אני יכול לומר למבקריי הרבים מן הצד הלא־חרדי: אולי לא אהבתם את ששמעתם, אבל לפחות הצגתי בפניכם אמת חרדית מזוקקת. ייתכן שהיא הכעיסה אתכם, אולי אפילו זעזעה אתכם, אבל אני יכול לומר שלא עבדתי עליכם בעיניים.
עכשיו, לאחר שאתם יודעים במה אנחנו באמת מאמינים, אפשר להתחיל בשיחה רצינית ואולי אף למצוא מזור לשסע ההולך ומעמיק בחברה. פיוס שאינו מכיר באמת של הצד השני אינו פיוס אלא הצגה. קודם כול צריך לומר אמת. אחר כך אפשר לדבר.
