אודל קליגר (37) נשואה ואמא לארבעה ילדים, נולדה בבתי אונגרין בירושלים למשפחה של חסידי ברסלב ומתגוררת בביתר עילית. היא אהובה ומוכרת מאוד ומשדרת מדי יום לעשרות אלפי נשים דיבורי אמונה, אנרגייה ושמחה. נוסף על כך, מדי יום חמישי אלפי נשים מכל העולם עורכות איתה וירטואלית שולחנות שבת, מצלמות ומשתפות בחדווה. "בהתחלה הייתי עורכת מדי ליל שישי ומעלה צילום מסכם בסוף", היא מספרת. "נשים קיבלו כוח מהשיתוף וסיפרו לי כמה הוא מרים אותן ונוסך בהן חיות. התחלתי להלהיב אותן בחמישי בבוקר, להקים אותן מהספות, להתחיל לערוך, לצלם, לשתף ולבסוף לעשות הגרלה ולהעניק מפת שולחן מפוארת למי שתעלה בה".
מנה ראשונה
הכל החל למעשה בקורונה. "עד בואה של הקורונה הייתי עקרת בית ובעלי היה מפרנס יחיד. אלא שהסגרים בבתים הכריחו אותי לעשות משהו עם עצמי. לא היה עוד לאן לצאת (חוץ ממאה מטר למכולת השכונתית), וכך בלי לשים לב התחלתי לשתף תובנות והגיגים בסרטוני וידאו. התברר שהם הפכו ויראליים תוך שעות ספורות. התחלתי לפתוח נושאים שמעניינים אותנו כנשים, וההזדהות הייתה מדהימה. לאט לאט גדל מספר הנשים הצופות בתכנים, והתחלתי לקבל בקשות מהקהל להעלות נושאים שנוגעים בחיי היום יום. אחד מהם היה השבת. החלטתי שאני הולכת על זה בכל הכוח. השבת היא הלב של השבוע של כולנו.
ספיישל
המתכון המנצח אצלנו בליל שבת הוא דגי החריימה. זה מתכון של אמא שלי ע"ה שאהבתי לאכול כל הילדות שלי, מדי שבת בשבתו. אני לא מבינה את האנשים שמכינים מנה שנייה לליל שבת אחרי עשרות סלטים, לחוח וחריימה. מי צריך יותר מזה? אבל רבי נחמן מברסלב כבר כתב "אכילת שבת כולה אלוקות", אשרי מי שזוכה להרבות באכילה בשבת.
הכנה
אני חייבת מטבח שטוף ומשטח עבודה מצוחצח לתחילת העבודה, קשה לי מאוד להיכנס לעבודה כשהשישיים מלאים בשמונצעס. אני מפעילה מוזיקה שבתית בקולי קולות ומתחילה, סיר סיר, תבשיל תבשיל. אני לא מלהטטת בין סירים. לא מסוגלת. חייבת להרגיש כל סיר, לחוות אותו. שלוש שעות של טיגונים ובישולים, ועד 11 כשהילדים חוזרים מהלימודים כל הסירים מוכנים לתפארה.
משפחתית
מכיוון שאני עובדת כל השבוע סביב השעון, לא פעם נוצר מצב שזמן האיכות הכמעט יחידי שיש לי עם הילדים הוא בשבת. סולו ללא הסחות דעת, אני והם וכמובן בעלי. לכן אני משקיעה במאכלים, בקינוחים, במשחקי קופסה. אנחנו מנצלים את השבת עד תומה בשבתות קיץ על השעות הרבות שלה אחר הצהריים, אבל אין ספק ששעות הסעודה הן השעות הכי מקסימות שלנו כמשפחה. קנינו את סדרת הספרים 'חומשלי' של הרב אברהם אוחיון, ולפני כל הוורטים והדרושים הרבים שמתעופפים לכל עבר, בעלי מספר את הפרשה בשפה שמתאימה לילדים עם הנגשת הציורים מאירי העיניים. הכי חשוב שהילדים בראש ובראשונה יהיו מונחים בפרשה, אחרת הסעודה הממושכת הופכת להם לנטל. השבת היא המתנה שלנו. והדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות כלפיה הוא להאהיב אותה על הילדים שלנו. שיתגעגעו אליה ויתרפקו עליה. וככל שהם יראו שאנחנו משקיעים בה ומכבדים אותה, כך בדיוק הם ינחילו אותה לילדיהם.
מנה נוסטלגית
ה'כפיתות' של סבתא שלי – עלושה כהן. היא נולדה בג'רבה שבתוניסיה, והכפיתות שהייתה בוללת בידיה ומכניסה לחמין היו חריפות כמו סחוג טהור, אבל היה להן טעם גן עדן. אני זוכרת אותי כילדה יושבת בביתה הדל בשכונת ותיקים בנתניה, אוכלת את הכפיתות ומרגישה שהפה שלי נשרף. והיה בכפיתות הללו טעם כל מעדני עולם.
עיקרית
מכיוון שגדלתי כיתומה בחיי דלות ולחץ התרגלתי כל חיי לקמץ בהוצאות, לא לקנות כלום בחוץ גם לא פחית שתייה. חסכתי כל בחרותי שקל לשקל מחרדה של חוסר ביום מן הימים. כשהתחתנתי, בעלי הגיע בתודעת שפע מופרזת, ודעתי חישבה להיטרף עלי. לא הייתי מסוגלת לקלוט את 'המקיפים' של השפע, הקניות והרחבות שלו. ניסיתי להילחם, לאזן, לבלום את השפע הזה. ראיתי בזה חוסר אחריות. הוא עשה איתי עבודה איטית ומדורגת. דבר ראשון התחלנו משבת. "תתחילי לשחרר משבת", הוא ביקש. הסכמתי. התחלתי לקנות דגים, בשר בשפע, פרגנתי גם מנות אחרונות. זה לא היה לי קל בכלל. באתי מבית של דלות, בית שסעודת שבת הייתה מורכבת מחלת אנג'ל, משקאות תוצרת 'סופר דרינק' (חמש בעשר) ודג בקלה. הייתי הולכת לסופר, נלחמת עם עצמי, סוחבת מוצרים לעגלה ומסננת 'לכבוד שבת קודש'. באמת שסבלתי אז. אבל לאט לאט משהו נפתח לי, שחררתי, התחזקתי באמונה והתחלתי לחיות. רבי נתן מברסלב כותב דיבור מדהים: "לא משנה כמה כסף יש לאדם, החיים שלו יתנהלו בדיוק אותו הדבר כפי שהוא יתברך החליט". זה מוירא'דיק. כל החיים אני עובדת לחיות עם הדיבור הזה. הלוואי שנזכה.
טיפ
אני מאוד אוהבת אורחים. אני מאוד אוהבת לארח. אבל עם הזמן הבנתי שעם כל הכבוד, השבת שייכת לילדים שלי לא פחות. מסופר על הרה"ק רבי נתן מברסלב שהיה רגיל לקחת את האורח שנשאר בבית המדרש ושום אדם לא רצה לארח אותו. פעם לקח אורח "מארחי פרחי, שפל בבגדים נבזים", ובנו לא רצה להתקרב לשולחן בגלל תחושת הדחייה מהאורח המלוכלך. הכה אותו רבי נתן. לאחר מכן כשהגיע לרבו הרה"ק רבי נחמן מברסלב וסיפר לו את שאירע, אמר לו רבי נחמן: "ראשית אני רוצה פעם אחת שתיקח באמת אורח הגון כדי שתוכל לדבר עמו תורה, ועוד: לילד מכים?!" אורח זה דבר חשוב, אבל כשאתם מביאים אורח לשבת תחשבו שהוא יתאים גם לילדים שלכם. לא בכל מחיר!