פחד פחדים

עוד קצת חרדות לקראת הממשלה שעומדת לקום

"אל תאחר!" הזהיר אותי המארגן בשיחת הטלפון. "זו לא חתונה של חרדים. כאן חייבים לבוא בזמן". לך תסביר לו שחרדים ממוצא פולני אף פעם לא מאחרים. במקום זה הנהנתי. הוא שלח כתובת והזמנה יוקרתית. מתברר שבזמננו ארגוני הקירוב נהיו הרבה יותר מתוחכמים. מילים כמו 'חיזוק' ו'מוסר' עפו. במקומן צצו עניינים של 'תודעה' ו'היכרות', 'גשרים' ו'פיוסים'.

אם במאה הקודמת הביאו רב מלומד שידע לצטט את המגיד מדובנא, בזמננו העסק הרבה יותר מורכב. כל שיעור הוא בעצם סדנה; כל דרשה חייבת להתבלבל עם אקורדים של גיטרה; וכל אדם שקרא קצת הופך להיסטוריון.

כך או כך רבע שעה לפני הזמן אני מוצא את עצמי פוסע בתוך מוסד תל אביבי מפונפן הנושא את שמו של איזשהו אוליגרך-עבר. הלובי היה ריק. רק רול-אפ מעוצב קיבל ניצב שם והבטיח "אווירה יהודית אותנטית". והבטחות, כידוע, צריך לקיים.

איך יוצרים אווירה יהודית אותנטית? ובכן, בשעה הקרובה למדתי שזה לא ממש מסובך. דבר ראשון, מאחרים. בניגוד לשמועות, מתברר שגם יהודים בלי שום כיפה יודעים לאחר יופי לשיעור. ההבדל הוא רק בתירוץ. במקום לחייך בבוז ולהגיד: למה התחלתם כל כך מוקדם, לוחשים בעיניים נוגות "סורי, כבר שעה אני מחפש פה חניה".

אבל הכי חשוב הוא הכיבוד. האווירה צועדת על קיבתנו. אחרי כמה מפגשים מהסוג הזה למדתי שבאזורים מסוימים בתל אביב סיר צ'ולנט הוא ממש חפץ קודש. ואם יש בפנים גם 'קישקע' ו'מייגאלע' "כמו שסבתא שלי הייתה מכינה", זה קודש קודשים.

וזה הרגע שבו אני קולט את התפקיד שלי במחזה. קצת כמו התפקיד של הקוף בספארי. אני האטרקציה. חרדי "אורגינל", לבוש חליפה שחורה וציצית צמר מתבדרת, שאפילו יודע לשוחח בטלפון באידיש. "אפשר להצטלם איתך? וואללה, חבל שלא פגשת את סבא שלי. הוא היה מת עליך".

בעיקרון אני די מתבייש לספר מה היה בהמשך. אבל בגלל שבכל זאת אנחנו די קרובים, אגלה לכם רק את כותרת ההרצאה. לפני כן תנקו את הפה משיירי אוכל, תתרחקו מנוזלים ותבטיחו לא לצחוק. הנושא הכללי היה סקירה מהירה של תולדות התנועה החסידית. את הכותרת לא אני בחרתי:

"מהבעל שם טוב ועד גולדקנופף".

למה אני מספר את כל זה? דבר ראשון כי אני מחליט פה על מה מדברים. דבר שני בגלל המו"מ הקואליציוני העיקש שהתנהל בקפיטריה. בין 'מפגש' אחד למשנהו, קהל המשתתפים יצא לטעום קצת אידישקייט: חלות של 'ויז'ניץ', טחינה של 'היימיש' ועוד מאכלים קדושים. "תצחק", אמר לי אחד המארגנים, "בעיניי חלק גדול מהשליחות היא שיאכלו כשר".

וכידוע, כשיהודים פותחים פה, גם הלבבות נפתחים. והשיחה שהתגלגלה שם, הייתה לא פחות ממפתיעה. מילה אחת ריחפה באוויר. שלוש אותיות. פ-ח-ד. אנשים רציונליים, חלק מהם אנשי תקשורת, אחרים אנשי אקדמיה – לא הפסיקו לדבר עלינו. כלומר על החרדים. ועל הפחד ממה שעומד לקרות פה במדינה.

לאורך כל השיחה הזו, הלב יוצא. ממש לא קל לתל-אביבי של ימינו להתווכח. האנשים שמולי שוקלים מילים. כל מילה שאינה תקינה-פוליטית עלולה להפוך אותם ל'גזענים', 'חרדופובים', 'מכלילים' או 'פטרנליסטים'. את מה שאנחנו מנסחים בארבע מילים: החרדים משתלטים על המדינה, הם מנסחים בגמגום שנשמע בערך ככה:

"תראה, אה חלילה, לא שיש לי חלילה משהו נגד. אני, כמו שאתה רואה, דווקא מכבד את הנושא הדתי. הנה, אתה רואה שאני בא לפה. יש לי גם המון כבוד לעניין הרליגיוזי. אבל אני חושב שהכי חשוב זה ש'איש באמונתו יחיה'. בקיצור, אם מסתכלים קצת על הסיפור הדמוגרפי, העתיד כאן במדינה – לפחות במובן הכלכלי והמדעי – יכול להיות קצת מאתגר".

אפשר ללעוג ולהפגין ציניות – אבל מספיק כמה דקות של שיחה, כדי לראות שהפעם מדובר בפחד הכי אותנטי שיש. אנשים שלפחות נראים טובים והגונים, מדברים במונחים אפוקליפטיים של "סוף הציונות", "מדינת הלכה" ו"בן-גביריזם". וכמובן "ייתכן שלא תהיה ברירה, אלא לרדת מהארץ".

אם בתחילת הוויכוח ניסיתי להסביר שבדיוק את התחושה הזו שהם חשים עכשיו, הציבור החרדי חש על בשרו רק לפני שנה. עד מהרה זנחתי את קו ההגנה הזה. קשה לבקש ממי שנמצא בחרדה להזדהות עם חרדה של מישהו אחר.

כן, לחשתי, האמת שגם אני פוחד מהממשלה.

בואו נדבר על פחד. מבחינה פיזיולוגית – אדם שאין לו פחד (ויש דברים כאלו, שנובעים מפגיעות מוחיות) חייו בסכנה. הפחד שומר עלינו שלא ניכנס לאש, שנשמור מרחק מהרכב שדוהר בכביש ושלא ננסה לבדוק איך מרגיש מפגש בין סכין חדה לצוואר שלנו.

השאלה היותר מורכבת, שגם המדע מתקשה לענות עליה היא, מה מפחיד אותנו. כאן העסק נהיה מעורפל. הכל תלוי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו, ובהרגלים שסביבנו. ילד חרדי ממוצע, עלול לחוות טראומה מהיתקלות בכלב שחורץ לעברו לשון ושיניים, בעוד ילד חילוני ממוצע, עשוי לבקש מההורים שלו שיקנו לו את הכלב הזה ליום-הולדת.

בקיצור, הפחד תלוי בסיפור שאנו מספרים לעצמנו. אם לנסח את זה בפתגם יווני קדום – הרי ש"לא המציאות מפחידה אותנו – אלא המציאות כפי שהיא נתפסת במוחנו".

ומכאן לשאלה הפוליטית שרובצת לפתחנו. ודאי שאפשר להבין את הפחד החילוני מפני השתלטות החרדים על המדינה. למרבה ההפתעה, יוצא לי לאחרונה לפגוש לא מעט חרדים שמוטרדים בעצמם מכל מיני שאלות שהסיטואציה הזו מעמידה.

(באופן אישי, כבר לפני הבחירות חשבתי למשל שהרעיון של אריה דרעי לחלק תלושי מזון בסכומים גבוהים, הוא פופוליסטי ולא נכון כלכלית. גם הרעיון להעלות את קצבת אברכי הכולל בחדות גבוהה מדי, עלול להוביל ל'אפקט הלפרט' – שבו העלאה קיצונית של קצבאות הילדים הפכה לימים לרועץ).

את הפחד שלכם מהחרדים, אמרתי לידידיי, קל לי להבין. מה שקשה יותר להבין, זה איך אתם לא פוחדים מעוד כמה דברים שמתחוללים פה במדינה.

אני מסתכל עליכם. אתם מתגוררים כאן בתל-אביב. רק לפני כשנה, הרחובות שלכם בערו. הילדים של השכנים מיפו התפרעו ברחובות וחוללו לינץ' ביהודים מזדמנים ברחוב. אני ישבתי בבית והתפלצתי מפחד, לחשתי תהילים לשלומכם – אלא שאז התברר לי שמשום מה, הבחורים האלו עם דגלי פלסטין שצועקים סיסמאות על דם ואש, לא מפחידים אתכם. להפך, אתם ממש לוחמים על הזכות שלהם להפגין ולנופף באיזה דגל (או סכין) שבא להם. ואני רק שאלה, לאן נעלם הפחד?

ניקח עוד רגע מפחיד שהיה פה לאחרונה: התבוננתי בסרטון אימה קצרצר. נראו בו עוד כמה ילדים של השכנים, הפעם מירושלים. גם הם נופפו בדגל הירוק-אדום הכל כך חביב עליכם. בשלב מסוים חלף שם טיפוס יהודי בשם איתמר בן-גביר. הסטודנטים העדינים קיבלו את פניו במטח של סלעים. בדת האסלאם קוראים למטח הזה 'סקילה' – ולפחות אותי הוא די מפחיד.

הבטתי בתיעוד הזה בלב הולם. ואז, רגע לפני שהנשמה יצאה מפחד, התחולל הטוויסט. היהודי הנחמד הזה (שרק יפסיק כבר לעלות להר הבית) שלף אקדח ונופף בו באוויר. באותו רגע קרה משהו מדהים: מנגנון הפחד שלי קצת נרגע. אלא שכשפתחתי את העיתון שלכם למחרת, גיליתי שיש לי מנגנון משונה.

יש כמעט מיליון איש – בעיקר באזור תל אביב – שצפו באותו מחזה, אבל מנגנון הפחד שלהם פעל הפוך. החצי הראשון, של הסלעים המתעופפים, די שעשע אותם. הרגע המפחיד שכבר חודשיים לא נותן להם מנוח, היה דווקא זה שבו האקדח נשלף באוויר.

אחרי שנים שאתם צורחים מפחד על היום שבו המתנחלים ישתלטו לכם על הצבא, ואז הם עלולים – רחמנא ליצלן – לא לאפשר לנשים לשרת כלוחמות; פתאום העמודים הראשיים של עיתון הנאורים הארץ מפחידים את עצמם מהעובדה שהגברת בן-גביר נושאת אקדח להגנה עצמית. (שיא הפרודיה: העיתון שלוחם בכל כפייה דתית, מגייס כיפת-מחמד שינסה לדון שהדבר אסור על פי הלכה.)

לפעמים, הפחד כבר מתחיל להצחיק.

ויש גם דוגמה שלישית. היא כבר קשורה לקדנציה הבאה. לפני כשבוע כל מהדורות החדשות בישראל הבליחו עם הנתון המפחיד הבא: "אברך כולל עומד לקבל יותר מחייל צה"ל". נעזוב לרגע את המספרים הקטנים, שהם רחוקים מלהיות נכונים. אנחנו מתמקדים בעניין של הפחד.

בהנחה שהבן שלכם עומד להתגייס, אמרתי, ובהנחה שאתם באמת רוצים לדאוג לו, מה יותר מפחיד אתכם – שיהיה איזה אברך כולל פרזיט שיקבל מאה שקל יותר ממנו; או אולי שיהיה איזה 'לוחם חופש' פלסטיני שיניף מולו בלוק, ונוהלי הפתיחה יאסרו עליו לנטרל אותו?! לא שחלילה אני מזלזל בקיפוח של מאה שקל. אבל באופן אישי אני מעדיף להפסיד מאה שקל ולהישאר בחיים.

הסתכלתי עליכם בבחירות, שמעתי את קולות הגיוואלד ויותר ממה שהתרשמתי מהפחד, התפעלתי מהאומץ שלכם. נכון, ייתכן שדרעי באוצר ואבי מעוז במשרד החינוך זה קצת מפחיד – אבל ריבונו של עולם, איך כל אחוז הצבעה נוסף בערים הערביות – רק הרגיע אתכם? איך?!

חשבתי על זה גם כשראש הממשלה ה'אמיץ', יאיר לפיד, נשא השבוע נאום מעל קברו של דוד בן גוריון שבו הוא התנצל על כך שהממשלה שעומדת לקום – לא ממשיכה את דרכו. המתנתי בציפייה דרוכה שהוא גם יתנצל על כך שעדיין יש ממשלה שבה חברים כאלו שרואים במפעל של בן-גוריון אסון – 'נכבה'. לחרדתי, זה לא קרה.

בקיצור, סיימתי את נאומי הקצר, לא רק אתם פוחדים פה. גם אנחנו פוחדים. מכם.